ספרים מומלצים (עיון בעיקר) משנת 2021


ספרים מומלצים (עיון בעיקר) משנת 2021.

כמו בכל שנה, אציג את סיכום השנה בקריאה עם רשימת ספרים מומלצים, רובם עיון ומעט פרוזה ושירה.
הרשימה בנויה מרשימות קודמות – לפני שבוע הספר, פסח וראש השנה, כך שמה שנוסף בעצם הם רק שלושת החודשים האחרונים, בערך.

זו הרשימה –

גלילאו ומכחישי המדע, מאת מריו ליביו
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/09/16/%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%95-%d7%95%d7%9e%d7%9b%d7%97%d7%99%d7%a9%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%95-%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%99%d7%95/

סיפורה של הפוליטיקה הישראלית, מאת עמית סגל
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/09/26/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a2%d7%9e%d7%99%d7%aa/

על נוסח עברי, רודיארד קיפלינג ואלכסנדר פופ, מאת צור ארליך
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/11/07/%d7%a2%d7%9c-%d7%a0%d7%95%d7%a1%d7%97-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%93%d7%99%d7%90%d7%a8%d7%93-%d7%a7%d7%99%d7%a4%d7%9c%d7%99%d7%a0%d7%92-%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%9b%d7%a1%d7%a0%d7%93%d7%a8/

(ספר ישן) –
מבשר אקזיסטנציאליזם יהודי – משנתו של פראנץ רוזנצוויג, מאת זאב לוי
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/11/13/%d7%9e%d7%91%d7%a9%d7%a8-%d7%90%d7%a7%d7%96%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a0%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9e%d7%a9%d7%a0%d7%aa%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%a4%d7%a8/

המנורה הטמונה, מאת שטפן צוויג
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/12/08/%d7%94%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%98%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a9%d7%98%d7%a4%d7%9f-%d7%a6%d7%95%d7%95%d7%99%d7%92/

מעבר לתבונה – מאת יוסי מאלי
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/12/17/%d7%9e%d7%a2%d7%91%d7%a8-%d7%9c%d7%aa%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%99-%d7%9e%d7%90%d7%9c%d7%99/

וזו הרשימה הקודמת –
ספרי עיון מומלצים לראש השנה תשע"ב
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/30/%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99-%d7%a2%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a8%d7%90%d7%a9-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%aa%d7%a9%d7%a2%d7%91/

ובה –
מגילת קהלת – פירוש ישראלי חדש, מאת אביגדור שנאן
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/28/%d7%9e%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%a7%d7%94%d7%9c%d7%aa-%d7%a4%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%97%d7%93%d7%a9/

בית שלישי, מאת ארי שביט
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/19/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%99-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%a8%d7%99-%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%98/

זאוס פרומתאוס ואלוהים, מאת ברוך כהנא
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/07/%d7%96%d7%90%d7%95%d7%a1-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%aa%d7%90%d7%95%d7%a1-%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%9a-%d7%9b%d7%94%d7%a0%d7%90/

מוציאה לשון, מאת שלומית עוזיאל
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/08/04/%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%aa-%d7%a2%d7%95%d7%96%d7%99%d7%90%d7%9c/

טיפים למשורר מתחיל, מאת דוד אבידן
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/07/28/%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%a8-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%9c-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%90%d7%91%d7%99%d7%93%d7%9f/

מהפכת הקשב, מאת מיכה גודמן
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/07/26/%d7%9e%d7%94%d7%a4%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%a7%d7%a9%d7%91-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%92%d7%95%d7%93%d7%9e%d7%9f/

התקווה, מאת אורי אשי
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/06/22/%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%a9%d7%99/

והפוסט הקודם –
ספרי עיון מומלצים לשבוע הספר 2021
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/06/17/%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99-%d7%a2%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-2021/

ובו –
הבית שלנו בוער, מאת גרטה תונברג
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/03/17/2704/

כן לחיים למרות הכול, מאת ויקטור פרנקל
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/03/18/%d7%9b%d7%9f-%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%9c-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%a8-%d7%a4%d7%a8%d7%a0%d7%a7%d7%9c/

מדינה קטנה לעם גדול, מאת חיים נבון
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/03/23/%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a7%d7%98%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%a2%d7%9d-%d7%92%d7%93%d7%95%d7%9c-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%9f/

סרט כחול־לבן, מאת חמוטל מעפיל ורסנו
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/04/05/%d7%a1%d7%a8%d7%98-%d7%9b%d7%97%d7%95%d7%9c%d6%be%d7%9c%d7%91%d7%9f-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%97%d7%9e%d7%95%d7%98%d7%9c-%d7%9e%d7%a2%d7%a4%d7%99%d7%9c-%d7%95%d7%a8%d7%a1%d7%a0%d7%95/

נרשם בגוף, מאת בסל ואן דר קולק
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/04/13/%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%a8%d7%94-%d7%a7%d7%a6%d7%a8%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%a0%d7%a8%d7%a9%d7%9d-%d7%91%d7%92%d7%95%d7%a3/

אדם בצלם אלוהים, מאת תומר פרסיקו
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/05/03/%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%91%d7%a6%d7%9c%d7%9d-%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%aa%d7%95%d7%9e%d7%a8-%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%95/

רשימת קודמת –
ספרים מומלצים לפסח 2021 –
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/03/10/%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%a6%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a4%d7%a1%d7%97-2021/

שני הספרים המומלצים יצאו ממש לאחרונה. הראשון, שגם הוא שנוי במחלוקת עזה, הוא ספרה של גליה עוז. ניסיתי לכתוב בקצרה ובזהירות מה שחשבתי עליו –
דבר שמתחפש לאהבה, מאת גליה עוז
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/03/05/%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%a9%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%a4%d7%a9-%d7%9c%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%96/

השני, פחות שנוי במחלוקת, אבל אולי גם, הוא ספרה החדש של יוכי ברנדס על התנ"ך –
כשאלהים היה צעיר, מאת יוכי ברנדס
https://hagaibooks.wordpress.com/2021/03/02/%d7%9b%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%a6%d7%a2%d7%99%d7%a8-%d7%9e%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%95%d7%9b%d7%99-%d7%91%d7%a8%d7%a0%d7%93%d7%a1/

כמו כן, תופעה ראויה לציון היא שספרות ימנית דווקא יצאה כסדרה בתקופה זו, ואולי אף בקצב מוגבר.
מי שמתעניין יוכל למצוא בבלוג שלי, שהקישורים המצורפים כאן מפנים אליו, התייחסות לספרו של חנן עמיאור – 'הסדנה להנדסת תודעה', ולספרו של גדי טאוב (בקצרה) – 'ניידים ונייחים'. איני מצרפם כאן, כי אני רוצה להימנע מוויכוחים פוליטיים בבמה זו (-כלומר אתר הפייסבוק).

על השירה

על השירה.
אני נדרש לעניין השירה. אין לי דברים סדורים לומר, אבל יש לי מספר מחשבות, שמלוות אותי זמן רב, ואנסה לפרוס אותן כאן.
בנוגע לשירה יש כמה שאלות. קודם כל – מהי שירה? שנית – מדוע היא לא מצליחה היום? נתחיל בזה.
מהי שירה?
בעבר היה ברור מהי שירה. עוד האפוסים והמיתוסים הקדומים נכתבו בלשון שירה. היו מקצבים מיוחדים ולשון מפוארת. דבר זה נשמר גם בשירת ימי הביניים – ואני עושה קפיצות גדולות – שכללה מקצב, חרוז ולשון סבוכה למדי, שעל פי רוב הייתה שאובה כולה מלשון המקרא ולשון חז"ל. גם שירת ההשכלה – שמבחר נאה מתוכה פורסם לאחרונה בהוצאת דחק – הייתה ספוגה כולה בלשון המסורת העברית. השפה העברית אמנם מעולם לא מתה, כפי שיש הטוענים, אבל היא לא הייתה מפותחת ומודרנית מספיק.
אז בא דור ראשית הציונות, עם ביאליק כמשוררו הגדול. גם ביאליק ספוג כולו במטען המסורת, אבל כאן כבר ניתן לזהות ניצנים של שפה מודרנית. בן יהודה כבר פעל וחידש מילים רבות, ואף ביאליק חידש מילים רבות, למעשה אף רבות מבן יהודה.
בזמן ההוא לאנשי היישוב היה כבוד לשירה. בשלב מסוים, אינני יודע מתי בדיוק, ביאליק הוכתר כ'משורר הלאומי'. כל מפעל השירה הובן כחלק מתקומת העם היהודי בארצו, וכובד בגין זאת.
גם השירה בדרך כלל הייתה לאומית והירואית, ואנו מכירים את השירים הגדולים של ביאליק שנלמדים עד היום בבית הספר.
ואמנם, בתקופה זו היו גם קולות אחרים. אחד הקולות האלה היא המשוררת רחל בלובשטיין, והיא כתבה שירים אישיים לגמרי. 'רק על עצמי לספר ידעתי', כתבה. נחזור לכך בהמשך.
בדור הבא קם אלתרמן, שהפליא בחרוזיו היפיפיים והמתוחכמים, ואכן היה לו קהל שומעים גדול. כשנפטר צמרת השלטון בארץ באה להלווייתו, כבוד גדול. אצלו עדיין בולט הצד הלאומי, וזה בדיוק מה שכנגדו יצאו המשוררים הבאים.
כי לאחריו באה חבורת לקראת, וארבעת המשוררים – זך, אבידן, עמיחי ורביקוביץ. הם נתנו גט כריתות לסגנון הלאומי, ופנו לסגנון אישי.
זך היה ראש המדברים בעניין הזה, וכתב את מאמרו הידוע נגד אלתרמן – נגד הפן הלאומי בשירתו, וגם נגד החריזה המתקתקה, שמכשפת את האוזן. הסגנון החדש היה בדיוק הפוך לזה – אישי, ונעדר חריזה, גם אם – כפי שהדגיש זך – לא נעדר מוזיקליות.
ועוד דור עבר, והפעם בלטו שלישייה – ויזילטיר, הורביץ ו-וולך. מביניהם בוולך הכי התעמקתי, וכאן הפנייה לאישי עוד החריפה, ומבני המשפטים בשיר איבדו צורה עוד יותר. אבל וולך עדיין הייתה שם דבר, והיו לה מעריצים רבים, וכך עד היום.
אך מה בא אחר-כך? קשה לומר. עוד צריך לציין את חזי לסקלי, אבל באופן כללי קשה לציין משורר אחד מובחן, או דור מובחן.
כמובן, אינני רוצה להכליל. קמו משוררים רבים, ואף משוררים טובים. אבל מה קרה עם הסגנון באופן כללי?
כאן אני מגיע לעיקר טיעוני –

נראה שמאז דור משוררי חבורת לקראת התקבע בשירה הישראלית סגנונם, שהוא אישי ולא לאומי, וכן נעדר חריזה. אלא שבעוד השירה שלהם הייתה פורצת דרך, מה שקיים היום היא פשוט אפיגוניות.

במילים פשוטות יותר – מה שמפריע לי ברוב השירים שאני קורא היום הוא ההתמקדות באישי, שיוצרת אצלי חוסר עניין. לכל אחד יש חוויות אישיות, למה זה צריך לעניין אותי?
בנוסף לזאת, הדבקות בשירה לא מחורזת, ולרוב גם בלא מוזיקליות, מפחיתה עוד מהעניין. למה צריך לעניין אותי קטע, רק כי הוא כתוב בשורות שבורות ועם ניקוד?
וכן צריך לומר, שמייסדי סגנון זה עצמם פעלו אחרת. עמיחי, למשל, פנה עורף לדת, אבל עדיין נשאר בדיאלוג עימה. 'אלוהים מרחם על ילדי הגן', 'אלמלא האל מלא רחמים' – אלו מילותיו, וכן בשירים רבים אחרים.
היום אין כל דיאלוג. לא עם הדת, לא עם הלאומיות, ולא עם כל סיפור-על גדול מכונן.
וכאן אני מגיע לטענתי השנייה –

האדם אינו נמצא לבדו בעולם, אלא הוא חלק מסיפור שגדול ממנו, ולכן יכול לקבל ולתת משמעות רק בתוך אותו סיפור שגדול ממנו. באיזה סיפור גדול בדיוק הוא משתלב – זה נתון לבחירתו. אבל ללא הסיפור הגדול ממנו, אין משמעות לדבריו, ולכן גם הם אינם מעניינים.

כהערת אגב אומר, כי זה בדיוק המאפיין של הפוסטמודרניזם שמצא ליוטר – ההשתחררות מהנרטיבים הגדולים ומהאידיאולוגיות הגדולות, שבמאה העשרים הוכחו כהרסניות.
אז נכון, היו אידיאולוגיות רצחניות, אבל זה לא פוסל את רעיון האידיאולוגיה או נרטיב-העל מעיקרו. ולמעשה, כלל לא נכון לעשות זאת. כאמור, אדם לא יכול לחיות ללא סיפור הגדול ממנו.
וכן כאן צריך להזכיר את הלא מודע הקולקטיבי של יונג, שגדול מהלא מודע הפרטי, אלא קשור לאופן התפתחות העולם. הפנייה לפרטי בלבד כמו כורתת את הענף הזה.

מצד שני, גם השתעבדות לסיפור הגדול, כפי שהייתה בעבר, גם היא לא טובה. למשל – באופן כללי ואולי מכליל – שירה דתית מסוימת, כמו זו המתפרסמת בכתב העת 'משיב הרוח', היא אמנם מחוברת למקורות, אבל אין בה עניין ממשי. גם היא אפיגונית, מכיוון אחר.

מה שנחוץ הוא, אפוא, שילוב! שילוב בין חיבור לסיפור הגדול מחוויותיי האישיות, ובין הצד האישי שלי, התוספת הקונקרטית, המתאימה לכאן ועכשיו. שירים כאלו עשויים לעניין אותי, ואני מניח שגם רבים אחרים.

ומה באשר לסגנון?
זו שאלה פתוחה. איני חושב שאפשר לקבוע פה מסמרות – לא לגבי סגנון 'תקני' כזה או אחר, וגם לא לדרישה לקבוע סגנון חדש – שגם היא דרישת עבר, שבאה מתוך עמדה מודרניסטית מסוימת, עם שורשים רומנטיים.
המשורר יכול לקבוע את סגנון שירו בעצמו. אבל כן רצוי שיהיה בו משהו המבדיל אותו מקטע פרוזה רגיל, ולא רק הקיטוע והניקוד.

ומה בנוגע לרחל, שהבטחתי לחזור אליה?

ובכן, נראה שהיום כמעט שלא קוראים את שירי ביאליק להנאה, אבל שירי רחל פופולריים ואהובים מאוד. מה יש בהם? להערכתי יש בהם בדיוק את זה – את השילוב בין הסיפור הגדול, הציונות במקרה הזה (הו, כנרת שלי!), ובין ההסתכלות האישית והפרטית.

לא מקרה הוא, לדעתי, שרחל היא משוררת-אישה ואילו ביאליק וטשרניחוסקי 'המשוררים הגדולים' הן גברים. נראה שהדבר מתאים לתקופה ההיא שבה נכתבו הדברים, ומעמד האישה באותו הזמן, אך ניתן ללמוד ממנו גם לימינו.

מעבר לתבונה – מאת יוסי מאלי

מעבר לתבונה –
הבארוק, ההשכלה־שכנגד והרומנטיקה,
מאת יוסי מאלי
הוצאת ביאליק, 2020, 288 עמ'.

הפעם אקצר.
אחרי קריאה ממושכת, סיימתי. וזה ספר מעולה.
הוא עוסק בשלושה זרמים – הבארוק, ההשכלה-שכנגד, והרומנטיקה.
הבארוק, למען האמת, לא כל כך עניין אותי, ובכל אופן למדתי פה עליו דברים חשובים.
כאן אישים כשייקספיר.
שני הזרמים האחרים, לעומת זאת, עניינו אותי מאוד, ומאלי הציג אותם בצורה נהירה מאוד, וגם יסודית.
על ההשכלה-שכנגד קראתי גם בספרו של זאב שטרנהל 'אנטי נאורות', אבל ספרו של שטרנהל קשה מדי לקריאה, הוא ארוך ומכביד, ואילו זה של מאלי, כאמור, נהיר מאוד, קריא מאוד, ועם זאת עמוק ויסודי.
כאן אישים כרוסו (מוקדם) וישעיה ברלין (מאוחר), או שליירמאכר (בן הזמן, תחילת המאה ה-19).
גם החלק של הרומנטיקה מרתק. זה זרם שלא קראתי עליו הרבה, ואף שהכרתי את עיקר הדברים, שמחתי לקרוא אותם כאן בצורה מסודרת.
כאן אישים כבטהובן, ובסיום התקופה ותחילת המודרניזם – בודלר ופלובר.
במהלך הקריאה שיתפתי ציטוטים נבחרים בפייסבוק, אך לא אצרף אותם כאן, למרות שהם מעניינים מאוד.
בכל מקרה, כדאי מאוד לקרוא. יתרונו המרכי הוא, שאף שהוא יצא בהוצאה אקדמית, הוא קריא מאוד.

המנורה הטמונה, מאת שטפן צוויג

המנורה הטמונה, מאת שטפן צוויג.
תרגום הראל קין.
תשע נשמות, 2021.

טוב, לא תכננתי לכתוב 'ביקורת' על ספר זה, אבל הוא הרשים אותי כל-כך, שכשסיימתי לקרוא במקום לכתוב בפייסבוק 'ספר מצוין', הארכתי מעט יותר, אם כך אביא כאן את הדברים.
כמו כן, היום הקשבתי לספר שוב (והפעם הבנתי יותר), וגם הורדתי גרסה דיגיטלית שלו כדי שאוכל להביא קטעים יפים מתוכו לטעימה (אני מקווה שזה בסדר, ובכל אופן קטע הסיום גם הוא יפה מאוד, אך לא אביא אותו כאן, כדי לא להרוס.
ובכן, להלן אביא את מה שכתבתי בפייסבוק, ולאחר מכן שני קטעים (קצת ארוכים) מהספר.

*

כתבתי –
סיפור יפה מאוד, וגם לא ממש קצר יחסית להוצאה זו (4 שעות שמיעה).
את העלילה לא ממש הבנתי (כאמור, בשמיעה שנייה הבנתי יותר), גם כי קשה לי להבין סיפורים, גם כי לא הייתי מרוכז, ואולי גם בגלל הסיפור עצמו. אבל מפעם לפעם היו קטעים יפים מאוד, של הווי ותיאולוגיה יהודית. ואז הצטערתי שאני מקשיב לספר הזה ולא קורא אותו, כי רציתי לשתף כמה מקטעים אלה.
נראה שזה הספר היהודי ביותר של צוויג, כפי שטוענים בהוצאה, בצדק. ממש מתקבל פה הסיפור היהודי כולו, הרוח היהודית, ההיסטוריה היהודית, והכול דרך סיפורה של המנורה, שריד המקדש, המתפקדת פה גם כעצם ממשי וגם כסמל, לנשמת היהדות.
רבים לא יפנו אל החומרים האלה דרך ספרי עיון, או ספרי דת, אבל בדרך סיפורית הדבר יהיה נוח. ואם כך דבר גדול עשה כאן צוויג, שעיבד את את החומרים האלה לסיפור.
אולי אצטרך לקרוא את זה פעם נוספת, והפעם בכתב.

וכאמור – הקשבתי שוב, וזה ספר מומלץ מאוד.

*

והנה קטעים מתוכו –

"״אבל מה עם אלוהים? מדוע הוא סובל את השוד הזה? למה הוא לא עוזר לנו? אמרת שהוא הצדיק והכל־יכול? למה הוא לצידם של השודדים ולא של הצדיקים?״
כולם נחרדו. כולם עמדו מלכת, וליבם עצר מלפעום בגופם באותו רגע. כמו תרועת חצוצרה צורמת נפלטה שאלתו חסרת הרסן של הילד אל הרִיק של הלילה, כאילו אסר הילד הקטן הזה מלחמה על אלוהים. ובזעם — כי התבייש בצאצאו — נזף אבטליון בנכדו: ״שתוק ואל תכפור בעיקר!״
אבל רבי אליעזר הגיב בתקיפות לדבריו: ״אתה שתוק קודם! מה אתה נוזף בילד החף מפשע? ליבו התמים לא שאל שאלה אחרת מהשאלה שאנחנו שואלים את עצמנו מדי יום ומדי שעה, אתה ואני וכולנו והחכמים וחכמי החכמים של עמנו, פעם ועוד פעם. הילד לא שאל כי אם את השאלה היהודית הישנה: למה אלוהים מקשה כל כך דווקא עלינו מכל העמים, דווקא עלינו, שעבדנו אותו כפי ששום עם אחר לא עָבַדוׂ? למה דווקא אותנו הוא משליך מתחת לסוליות נעליהם של האחרים, שדורכים עלינו, אף שהיינו ראשונים להכיר בו ולהלל אותו במהותו הבלתי נתפסת? למה הוא מחריב את מה שאנחנו בונים, מנפץ את תקוותינו, למה הוא לוקח מאיתנו את מקום מושבנו בכל מקום שבו אנו מתיישבים, למה הוא מסית נגדנו עַם ועוד עַם בשנאה שמתחדשת תמיד? למה הוא מעמידנו במבחן, ורק אותנו תמיד, מבחן קשה כל כך, דווקא אותנו שאסף אליו בראשונה וחשף בפנינו ראשונים את סודו? לא, לא אשקר בפני ילד, כי אם שאלתו היא כפירה בעיקר, אזי גם אני עצמי כופר בעיקר בכל יום בחיי. ראו, אני מודה בפני כולכם: גם אני, חרף כל מאמציי, גם אני מתווכח עם אלוהים בלי סוף, גם אני עדיין שואל, והנני בן שמונים, את שאלתו של הילד הטהור הזה מדי יום ביומו: למה דווקא אותנו הוא משליך עמוק כל כך לסבל ומצוקה? מדוע הוא מסכין עם שלילת זכויותינו ואף מסייע לשודדים במעשיהם? ואף אם אני הולם באגרופי על חזי אלף פעם מרוב בושה, אינני יכול לרסן ולהחניק את הצעקה השואלת הזאת. אם השאלה הזאת לא הייתה מייסרת אותי מדי יום ביומו, כי אז לא הייתי יהודי ואף לא בן אדם, והשאלה תיאלם רק בשעת מותי.״
הזקנים האחרים נמלאו אימה. מעולם לא ראו את הקב ונקי, הצדיק התמידי, בסערת נפש כזאת: מתוך־תוכו, שהיה ברגיל נעול בפני האחרים, עלה ודאי הקטרוג הזה, והוא נראה פתאום זר לכולם בעומדו כך, מיטלטל בכל איבריו מרוב כאב שעלה על גדותיו, מפנה בבושה את מבטו מן הילד, שנשא אליו עיניים בפליאה ותהייה."

"כך עלה לבסוף הזקן המתנודד — הוא הילך לו בדרך כמו שיכור — אל הגבעות הצופות לעיר, ושם בשטח הפתוח, שעון על אורן נותן צל שהיה נטוע — בלי שידע זאת — מעל קבר, עצר בלב הולם והתנשף. ליל הסתיו הדרומי נצנץ בצלילות, הים הבהיק לפניו, דג ענקי בעל קשקשי כסף, וכמו נחש התקמרה הקשת הקרובה של קרן הזהב. מעבר למפרץ נמה לה ביזנטיון תחת הירח הלבן, על כיפותיה ומגדליה הנוצצים, ורק לעיתים רחוקות נראה עוד אור מכיוון הנמל, כי השעה הייתה הרבה אחר חצות, ושום צליל של מלאכת אדם לא נשמע; אבל למעלה בגבעות עוד נשבה הרוח בליטוף שקט מבעד לכרמים, ובכל פעם ניתקו עלים כסופים מן הגפנים שנבצרו ונשרו לאט וחרישית אל האדמה. בקרבת מקום היו מן הסתם גיתות ומחסני פירות, כי כשנָדַמה הרוח, עלה ניחוח עשיר וחמצמץ של ריקבון, ובנחיריים רוטטים נשם הזקן המותש את ריח הרקב הלח: הו, לשוב ולהיות בעצמו אדמה, הו, לשקוע כך כמו העלים הנושרים בסחרור, לחלוף, להיעלם! רק לא לשוב עוד, לא לשוב להימתח ולהתענות, להיגאל סוף־סוף ממשא העצמי! וכשתקפה אותו השתיקה עכשיו במלוא הכוח והוא היה מודע לבדידותו, התמלא כמיהה בלתי מרוסנת לשתיקה נצחית, ואל השקט שסביבו הרים את קולו אל אלוהים, ספק בתוכחה וספק בתפילה: ״אלוהיי, את מותי אני מבקש! לשם מה לי חיי, אם אין בי תועלת לעצמי ואני מעמסה לאחרים ומושא הבוז שלהם? לשם מה תחוס עליי והרי יודע אתה שאינני רוצה עוד! בנים גידלתי, שבעה בנים גברים, כל אחד ואחד מהם תאב חיים, ואני, אביהם, גרפתי רגבי עפר לתוך קברי כולם. נכד אחד הענקת לי, צעיר ובהיר עיניים, תמים עדיין מתשוקה לנשים ומתענוגות הקיום, אבל הכופרים היכוהו נמרצות; הוא לא רצה למות, לא, רק לא למות, ארבעה ימים נאבק בפצעיו נגד המוות, ובכל זאת לקחת אותו, את המבקש לחיות, ואילו אותי, שרועד מרוב תשוקה וכמיהה למות, אותי אתה הודף מעל פניך. אלוהיי, מה עוד תבקש ממני, אני שאינני רוצה עוד בחיים ומסרב להם! עוד כילד קרעו אותי משנתי, והלכתי בזקן, מיהר אחריו עד למפתן הדלת. אבל בנימין סירב לכך בתוקף: ״חזור לרומא, ואם ישאלו על אודותיי, אמור: בנימין מר־נפש כבר איננו, והוא לא היה צדיק אמת. ולוואי שישכחו את שמי ולא יתפללו עליי. אני רוצה להישאר מת אחרי מותי, אבוד לזיכרונם של האנשים. ואתה לך בשלום ואל תדאג לי עוד!״ יהויקים נשאר לעמוד בצייתנות על מפתן הדלת. הוא הביט בו בדאגה כשהתרחק, והשתומם על שהזקן, שנשען במאמץ על מקלו, טופף לו לאורך הסמטה הצרה והזרה בכיוון הדרך העולה אל הגבעות. אבל הוא לא העז לעקוב אחריו, ולכן רק בהה בו, עד שהדמות הכפופה אבדה לחלוטין בצללים. בלילה ההוא, בשנה השמונים ושמונה לחייו, התווכח בנימין, שהיה סבלן ושתקן תמיד, בפעם הראשונה עם אלוהים. בלב נרדף סבב מבולבל בסמטאות הצרות והמפותלות של פרה, בלי לדעת בעצמו לאן פניו: מרוב בושה בוערת על שפיתה את עמו לטפח תקוות מוגזמות, ביקש רק להימלט. הוא רצה רק לזחול לאיזו פינה אבודה, שבה לא יכיר אותו איש ובה יוכל למות כמו חיה גוססת. ״לא הייתה זאת אשמתי,״ מלמל לעצמו חזור ומַלמל, ״למה העמיסו עליי את הציפייה לנס? למה חיפשו אותי, למה העמידו אותי בניסיון?״"

– המנורה הטמונה מאת שטפן צוויג.

מתוך 'הסופר בחברת ההמונים' לנתן זך

היילייטס ממאמרו המרשים של נתן זך "הסופר בחברת ההמונים", שיצא עכשיו בספר חדש, עם שם המאמר הזה –

"החיים בחברת ההמונים, גם בשעה שאין לתלות בהם קלקלות דרסטיות כגון מחלות עצבים דגנרטיביות, מקהים אפוא את רגישותה של הנפש התרבותית ומשבשים את כוח הבחנתה. הבעיה חורגת מתחומם של הפילוסוף, הסוציולוג או הפסיכולוג החברתי. הוולגריות מתפשטת ועימה גוברות ביחיד המבודד תאוות המנוסה ואימת השיגעון. בפי גיבורו ניקיטין, המורה לספרות, שם צ'כוב את המילים הבאות: "אלי, היכן אני? אני מוקף וולגריות וּווּלגריות. בני אדם משעממים ואפסיים, צנצנות של שמנת, כדי חלב, מקקים, נשים אוויליות… אין לך דבר נורא יותר, מעליב יותר ומדכא יותר מן הוולגריות. עליי להימלט מכאן, להימלט היום, וָלא — אצא מדעתי".

"מעולם בית החרושת עובר הופמנסתל לביתו של פועל התעשייה. גם כאן: כירת הגז, תנורי הברזל, המספר המוגבל של מכשירים ומכונות קטנות, בהם תלוי קיומו של האדם ואשר את אופן הפעלתם חובה עליו ללמוד רק על מנת להשתעבד לחוקיותם העקרה ולהיות הוא עצמו למכונה חיה, מכשיר בין מכשירים. כל זה גורם עבדוּת נוראה, מרחיק את האדם מעצמותו, מהחיים בעיקרם, ויוצר סביבו את "הריקנות הנבובה המיוחדת במינה של הריאליות; השממה, שמתוכה מחלץ יין השׂרף"."

"את גרסתה המאוחרת ביותר של בעיית ההימוּן מעלה המחזאי הצרפתי אֶז'ן יוֹנֶסקו בסאטירות שלו על קרנפי אדם החיים בעולם שבו קיומם של יחידים ודאי ומשכנע פחות מקיומם של כיסאות."

"בלשונו של אריך פרום: "בדת החילונית האוטוריטארית נעשים המדינה או הגזע או המולדת הסוציאליסטית נושא לפולחן, חיי היחיד נעשים חסרי חשיבות, וכל ערכו של אדם מצטמצם בעצם הכחשת ערכו וכוחו"."

"בתנאים אלה, אין זה מפתיע שרבים מבעלי הייחוד האמיתי של זמננו היו נברוטיקנים, אלכוהוליסטים, אנשים שחוש המציאות שלהם לקוי ושאר "יסודות א־סוציאליים", "מנוכרים", שפרשו מן הכלל, אם מפני שהוקאו מתוכו ואם מפני שמומם או רגישותם היתרה מנעו בעדם מראות את ה"היגיון שבעובדות" ומהסתגל אליו."

"ייתכן אפוא שהנברוזה סייעה בידי מִספר לא מבוטל של אמנים בני זמננו לשמר את מקוריותם ולהתגונן מפני מצב "הדוחף את נקודת הראות של היחיד בלי הרף כלפי מטה" ביתר יעילות מאשר חבריהם הבריאים ולפיכך גם המתואמים והסתגלניים יותר"

"חומותיה של הנברוזה אינן, כמובן, החומות היחידות. אופיינית לא פחות לימינו היא הסתגרותה של שפת האמנות (שפה במובן הרחב ביותר), במגמה למנוע בעד התדרדרותה להמוניות."

"אלא שלמקרא הדברים אין אנו יכולים להימנע מלשאול את עצמנו, מה יהיה תוכנה של אינדיווידואליות זו אשר תוקם בבדידות מזהירה, במאמצים כה מפרכים בתנאי ימינו. שהרי אין להכחיש כי מקוריות או אינדיווידואליות סתם, ללא תוכן חיובי, עשויות להיות נבובות וחסרות משמעות לא פחות מן ההמוניות."

"שיר בעל ערך וסיפור טוב אינם יכולים להיכתב בהיעדרו של "אני" יוצר חד־פעמי הבקיא ברזי אמנותו. אין הם בגדר מחאה אנונימית אשר "כל אחד יכול לעשותה". וזאת גם בשעה ש"אני" יוצר זה אינו מוצא בקרבו די כוח לחלץ עצמו מתוך ה"סתם", לא רק כיוצר אלא גם כאדם. משורר וסופר, צייר, פסל ומוזיקאי מגשימים את עצמותם כאמנים ביוצרם את אשר הם ורק הם לבדם מסוגלים ליצור, ובצורה שרק הם בלבד מסוגלים לשוות לפרי רוחם."

"ניתן בהחלט לקבל את עמדתו של תומס מאן, לפיה "לעולם לא יבוא בטענות אל אמן המכריז כי תיקון המידות בעולם אינו עסקו שלו". אמן אינו רפורמטור סוציאלי, ובוודאי שאינו דרשן מוסרי או עסקן פוליטי; אלא שיחס פעיל אל הריאליות הסובבת, "אצילות האופי והעמדה הרוחנית" וביקורת המציאות לאורם של "הנעלים שבערכים" היו, כמדומה, תמיד חלק בלתי נפרד מנופה של כל אמנות גדולה — גם אם אין לומר, באותה בִּטחה, שהם טבועים ביסוד יצירת האמנות גופה. "

"ואנדרה ז'יד כותב: "על האמן בן זמננו לשאת פצע — פצע אשר אין להניח לו שיגליד; עליו להישאר תמיד כואב ושותת דם — הוא פצע המגע עם הריאליות הנוראה"."

"ברנרד שו, לעומת זאת, שוודאי גם היה לוחם חברתי, מבקש הרבה יותר. "למען האמנות בלבד לא הייתי טורח בכתיבת משפט אחד"."

"האדם המוותר על השאלה מוותר על האנושי שבו, ואילו האדם המציג לעצמו שאלות חושף את כל התהום שעל סִיפה הוא ניצב. מעניין להשוות את עמדתו של בקט עם זו של היידגר (ההולך כאן בעקבות קירקגור), לפיה האדם הוא היצור השואל שאלות, בניגוד לכל שאר היצורים החיים. ושאלות אלה טבען שהן מעמידות בסכנה את כל קיומו, אלא שזוהי דרכו היחידה של האדם לאותנטיות. שאלה, סיכון ואותנטיות שלובים זה בזה."

"עם אובדן ההשתוממות והפליאה בתוך עולם "מובן" של נוסחאות מופשטות, תיאורים עיתונאיים "מכלילים" והיגיון מדעי ופסבדו־מדעי, עם הסתלקות יראת הכבוד בפני הזוטות, הפרט הבלתי־מונומנטלי, המאורע הבלתי־"חשוב", החוויה הבודדת והסקטור המסוים — נשמטת הקרקע מתחת רגליו של האדם כמחברן של יצירות אמנות."

– הסופר בחברת ההמונים מאת נתן זך.

מי כתב את התנ"ך?, מאת ריצ'ארד אליוט פרידמן

מי כתב את התנ"ך?, מאת ריצ'ארד אליוט פרידמן.
דביר, 1995.

(בעקבות קריאה חוזרת, מעלה לכאן ביקורת שכתבתי בעבר לאתר 'נוריתה'. הועלתה בתאריך –
24/11/2014).

"מי כתב את התנ"ך" מאת פרופ' ריצ'ארד אליוט פרידמן (דביר 1995) מנסה לסכם את ממצאי ביקורת המקרא בנוגע לשאלה שבכותרת. הוא עושה זאת בדרך מקצועית לחלוטין ועם זאת נגישה מאוד לקהל ושופעת דוגמאות. כך, לאורך הספר מצויים כמה סיפורים תנ"כיים המחולקים למקורותיהם – סיפור נוח, סיפור קורח, הכאת משה בסלע המופיעה פעמיים ועוד. גם אורכו לא רב – קצת יותר מ-200 עמ' סך-הכול – ועל כן הוא ספר הנגיש מאוד לקורא. עם זאת, יש בו בעיה מסוימת עבור ספר מבואי, שכן הכותב פעמים רבות כותב את פירושיו-שלו, עוד לפני שאלה זכו לאישוש מחקרי ראוי, ועוד שהעורכים ציינו כי לא ראו לנכון להוסיף הערות על דבריו. דבר זה קצת מפחית מערכו כספר מבואי, אף כי הוא לגיטימי לחלוטין כספר מחקרי. ובכל-זאת, עדיין ניתן לקבל תמונה די טובה של ממצאי ביקורת המקרא עד כה.

לאחר שהוא מתאר בקצרה את ההיסטוריה העתיקה של חקר המקרא ומגיע עד זו החדישה, בעיקר למן המאה ה-19 – כשהוא שם דגש מיוחד על ולהויזן – מתחיל המחבר לתאר לנו את שכבות הטקסט השונות. באופן טבעי הוא מתחיל ממקורות י' וא', היהויסטי והאלוהיסטי, שנכתבו, בהתאמה, בממלכת יהודה וממלכת ישראל והם המקורות הקדומים ביותר. לאחר מכן הוא מתפנה לתיאור ספר דברים – ד', ולאחר המקור הכהני – כ'.

מעבר למשנה הסדורה, מעניין להביט גם במחלוקות שהספר מציג, כגון זו שבין פרנק מור קרוס ובין עמיתו ג' ארנסט רייט אודות מקור ד' השלם, שהרי הטענה היא שכותב ספר דברים הוא גם הכותב של ספרי נביאים ראשונים. קרוס סובר כי יש לחלק בין ד1 לד2: הראשון נכתב בזמן יאשיהו והשני הוסיף את הפרקים האחרונים בספר מלכים ב' בעיקר. ואילו רייט סובר שאין דבר כזה ברית בלתי מותנית ועל כן אין לתמוה על הברית הנצחית שהובטחה לדוד וכביכול הופרה, ומאחר את זמן ד' בלי לחלקו. פרידמן תומך בקרוס ומוכיח את דעתו בצורה משכנעת ביותר.

או המחלוקת בדבר המקור הכהני – ולהויזן סבר שהוא המאוחר ביותר ותארכו לימי שיבת ציון וסברתו החזיקה מעמד כ-100 שנה, אולם אז קמו לה עוררין – ירמיה, למשל, כנראה מתייחס לסיפור הבריאה הכהני וכן הבחינה הפילולוגית מראה שהמקור הכהני עתיק יותר. פרידמן מתארכו, אם כן, לתקופת המלך חזקיהו.

או עוד סברה ביחס למקור הכהני: יש שחשבו שכותבי המקור הכהני הם גם עורכי התנ"ך, אך פרידמן שמקדים אותו מראה שאין סיבה לחשוב כך ואת העורך הוא מתארך לזמן עזרא הסופר, שאם לא הוא ערך את התנ"ך בפועל, כי אז מקורבו ודאי עשה זאת (ונזכור שכבר שפינוזה זיהה אינטואיטיבית את מחבר התורה עם עזרא).

בפרק האחרון המחבר מראה כיצד השילוב בין המקורות השונים, שאוחדו מפני שכולם היו מקודשים ומוכרים לציבור, יצר טקסט חדש מלא מתחים וסתירות, כך שהוא יצר כר פורה לפרשנות ענפה שאכן נוצרה. כמו כן הוא סובר שלאדם המסורתי אין מה לפחד מניתוח כזה, כי עדיין הוא יכול לטעון – כפי שטענו יהודים וגם נוצרים בעבר – כי יהיה מי שיהיה המחבר, ודאי שרתה עליו רוח אלוהים.

אני חושב שקריאתו זו טוב שתשמע פה. הזרמים הרפורמי והקונסרווטיבי, אני חושב, אינם חוששים כל-כך ממצאי המחקר ומאמצים אותם, אולם הזרם האורתודוכסי עדיין מתקשה לעשות זאת. זה מובן לגמרי, שהרי כל שמירת ההלכה מבוססת על כך שהדברים נאמרו למשה. ובכל אופן היו גישות מתוחכמות שכן השכילו לאמץ את ממצאי המחקר המובהקים, כדוגמת הצעותיהם של קאסוטו וברויר.

לסיכום, ספר מבואי לא רע, על אף שהוא מציג גם דעות אישיות של המחבר, הכתוב בצורה נגישה לכל. למי שאין כוח לקרוא את ספרו המעולה של פרופ' אלכסנדר רופא "מבוא לספרות המקרא" על 500 עמודיו – ספר זה יכול לספק פתרון טוב להיכרות בסיסית עם ביקורת המקרא. 

*

ועתה אוסיף שתי הערות בעקבות הקריאה החוזרת –
האחת, שפרידמן מעלה הצעה מעניינת, שכותבי הספרות הדויטרונומיסטית, והנביא ירמיה בתוכם, היו מכוהני שילה. דבר זה יכול להסביר הרבה דברים, ואולי גם את הפסוק האניגמטי 'עד אשר יבוא שילה'.
ואגב, הוא מעלה הצעה מעניינת נוספת, שאוהל המשכן היה בתוך המשכן.

שנית, אם להמשיך מהקודם – את שתי ההצעות האלה פרידמן פורש על פני עמודים רבים, אבל הן הצעות מחקריות ולא סקירת ההישגים עד כה.
לכן אולי הספר הזה לא לגמרי מתאים כספר מבוא ראשוני. ולכן גם כדאי להוציא אחד חדש מתאים יותר ומעודכן יותר.

מבשר אקזיסטנציאליזם יהודי – משנתו של פראנץ רוזנצוויג, מאת זאב לוי

מבשר אקזיסטנציאליזם יהודי – משנתו של פראנץ רוזנצוויג, מאת זאב לוי.
ספריית פועלים 1969, 216 עמ'.

מעולם לא העמקתי יותר מדי בהגותו של פרנץ רוזנצוויג, אף כי ודאי שמעתי עליו, ואף קראתי חצי מספרו המרכזי 'כוכב הגאולה'. אך השבוע הייתי בשיעור אחד עליו, שהתקיים בחנות הירושלמית 'הולצר ספרים', ובסיומו רכשתי את הספר הזה שהיה בחנות.
זהו ספר די ישן, מלפני כחמישים שנה, אבל הוא טוב ונהיר מאוד. וגם כמדומני שלא יצאו מאז הרבה ספרים מבואיים על הגות רוזצוויג בעברית. אני לפחות לא נתקלתי.
לאורך הקריאה צילמתי קטעים שנראו לי משמעותיים יותר, וכן כאלה מצאו חן בעיניי, ולהלן, במקום לכתוב סיכום בעצמי, אשתף כאן את הצילומים האלה, עם מעט מאוד דברים לפני כל צילום.
לקראת סוף הספר, ברבע האחרון שלו, דילגתי על מספר נושאים (כלומר על הצגתם) – יחסו לריה"ל, בחינתו על הרקע היהודי (כאן יש התרכזות רבה בהיסטוריוסופיה, בעקבות הגל), וההגות האסתטית שלו. הצילום האחרון פה הוא מתוך אחרית-הדבר.

*

משלים בסוף – האדם בעל ההכרה.
רוזנצוויג מבקר בבית כנסת בימים הנוראים ומחליט שלא להתנצר.
רוזנצוויג בסוף ימיו חולה אנוש – ומתרגם את התנ"ך לגרמנית.
כוכב הגאולה – נכתב על גלויות שנשלחו מהצבא.
תפיסת האל של רוזנצוויג.
המילים החסרות בסוף – שהיא תמלא בשיטתו הפילוסופית.
רוזנצוויג – היחס לאדם.
המוות אצל רוזנצוויג.
על השילוש של רוזנצוויג – אלוהים-עולם-אדם. (ושילוש מקביל של יחס – יחס האל לעולם הוא בריאה, יחס האל לאדם הוא התגלות, ויחס האדם לעולם הוא גאולה. שני משולשים אלה יוצרים את צורת ה'כוכב').
על ההתנגדות ל'שיטה', במיוחד זו של הגל.
אהבת אל ואהבת אדם.
כנגד 'דתיות ללא אלוהים'.
הגאולה – בהווה.
החשיבה שבדיבור.
פתיחות דו-סטרית, נגד ההסתגרות (בא לפני הקודם).
המצוות.
הלשון המדוברת, הלא-רציונלית.
גאולה, באחרית-דבר.

על נוסח עברי, רודיארד קיפלינג ואלכסנדר פופ, מאת צור ארליך

אצרף רשמים קצרים לשלושה ספרי תרגומים של צור ארליך שקראתי בשבוע האחרון. זו אינה 'ביקורת', אלא רק רשמים קצרים, כאמור, ונא לא להתייחס לנאמר ביותר מדי רצינות. באופן כללי – אני מברך על כל ספר של תרגומי שירה שיוצא, בוודאי כאשר המשוררים המתורגמים הם מהחשובים ביותר.
הקטע הראשון הוא פוסט קצר שכתבתי בפייסבוק לאחר הקריאה. השני – פוסט שכתבתי ולא שיתפתי, כי אז הגיע השלישי, והחלטתי לאחדם לפוסט בלוגי קצר זה.

*

נוסח עברי, מאת צור ארליך.
דחק, 2021.

סיימתי לקרוא, יפה מאוד.
יש כמה שירים שאני רוצה לציין במיוחד –
ראשית, שני שירים מופתיים בעיניי –
מסה על הביקורת, מאת אלכסנדר פופ (חלק מתוך הפרק השני),
ו-נקבת מיני החי, מאת רודיארד קיפלינג.
(שניהם יצאו בספרים נפרדים בתרגום ארליך, ועכשיו אצטרך לקנות אותם…).

חוץ מאלה, עוד כמה שירים טובים –
שנים עשר סעיפים, מאת ג'ונתן סוויפט.
הנבדלת, מאת שרה טיסדייל.
יהא זה השיר, מאת פיליפ לרקין.

אלה השירים שראיתי לנכון לציין במיוחד, וזה לא אומר שהאחרים לא טובים, ובכל אופן זה הטעם האישי שלי.
וכמובן, יש גם עוד מה להגיד על כל הספר, אבל אני מעדיף, לפחות לעת עתה, להימנע מכך. מדוע? עיינו בפוסט הקודם ששיתפתי היום על הפסוק 'ודבר שפתיים אך למחסור'.

*

מסה על הביקורת, אלכסנדר פופ.
מאנגלית – צור ארליך.
סדרת דרש של הוצאת דחק, 2019.

כפי שאמרתי בפעם הקודמת על סמך קריאה חלקית – יצירה מופתית! ועכשיו, אחרי קריאת היצירה במלואה, דעתי רק התחזקה.
אני חושב שטוב לכל משורר, וכן מבקר, לקרוא את היצירה החכמה הזו, השקולה לקורס שלם בכתיבה – במחיר הרבה יותר נמוך, ובאיכות יותר גבוהה, כנראה.
יש כאן ניסוחים קולעים רבים, שצריך לגזור ולתלות על הקיר ליד שולחן העבודה, או פשוט לשנן. הייתי משתף כמה מהם, אלא שהם כה רבים, שפשוט עדיף לקרוא את כל הספר.

שורה תחתונה – נהדר! ותרגום משובח.
(ומסקנה יישומית לעצמי – לקרוא עוד מסדרת ספרים זו, 'דרש', שעד עתה קראתי ממנה רק ספר זה ואת ספרו של אבידן. כמו כן, הייתי שמח אם ספרי ההוצאה היו יוצאים גם בפורמט דיגיטלי).

*

רודיארד קיפלינג, מבחר שירים.
נוסח עברי – צור ארליך.
דחק, 2019.

טוב, אם כבר התחלתי לכתוב, אומר משהו גם על ספר זה.
קודם כל, נחשפתי כאן למשורר חשוב, שכמעט לא הכרתי, וזה כבר טוב. ואמנם, את גישתו לא אהבתי.
כפי שמציין ארליך לאורך הספר ובאחרית הדבר שלו, קיפלינג הוא משורר של הקולוניאליזם הבריטי. והדבר ניכר מאוד. למשל, כמה פעמים חוזר בספר הביטוי 'האדם הלבן', אבל רחוק מהצורה בה ביטוי זה מוזכר היום. כך הוא גם מתייחס ל'פראים' ועוד כיוב'. אני לא בטוח עד כמה דברים אלה יכולים להתקבל היום.
גם השיר שאהבתי באסופה 'נוסח עברי' – 'נקבת מיני החי' – בעצם מאוד לא 'פוליטקלי קורקט', כי הוא מאפיין נשים בצורה מסוימת, שאמנם יש בה גם צדדים חיוביים, אבל גם שליליים. אני כמובן שמתי לב לכך גם בקריאה הראשונה, אך בחרתי לא לציין זאת. אך הנה לא מדובר בשיר אחד, אלא בשיטה כוללת.
והנה, על רקע זה מפתיע, שהשיר הראשון בספר, שלדברי ארליך הוא ידוע ומשפיע מאוד, וגם אני מיד אהבתי אותו, הוא 'אם', המתאר מהו 'בן אדם', והוא חיובי ונדיב. אבל בעצם, אולי זה לא צריך להפתיע אותנו, כי הרי לעומת מי שהוא 'בן אדם' חייב להיות מי שאינו כזה, ומיהו זה? כמובן, הפרא, הלא-אירופאי…
אולי אני עושה כאן עוול למשורר גדול זה, הראשון מהמשוררים הכותבים באנגלית שזכה בנובל, לפי ארליך, אבל אלה רשמיי.

ומלבד זאת – כאן גם שירים תנ"כיים רבים. אני מאוד אוהב תנ"ך, אבל לא כל-כך אהבתי את השירים האלה.
ועדיין, לאורך הספר פזורים כמה שירים יפים, מלבד 'אם' ו'נקבת מיני החי' שהזכרתי.

ולבסוף – קיפלינג הוא גם הכותב של 'ספר הג'ונגל'. אני מעולם לא קראתי ספר זה, אך כמובן שנחשפתי אליו בסרטים שונים. והנה, תיאורו של המחבר כאן מגלה זווית הסתכלות מעניינת על הספר הזה, כלומר – כחלק מהדיון האמור באדם מול 'הפרא'. (כנראה הדברים ידועים, אבל אני מעולם לא חשבתי על זה כך).

ולמרות כל הדברים האלה – כדאי לקנות ולקרוא, לדעתי.

*

*צור ארליך תרגם גם את 'אל דביר החשכה' של טניסון.

פייסבוק ישראלי

פייסבוק ישראלי.
בצילום אחד – מאמר מהארץ היום (29.10.21) שאומר שההסתה ברשתות החברתיות אינה דבר חדש, ובכלל – יש בהן שיח ירוד מאוד. הוא צודק.
בצילום השני – גם הוא מהארץ (מצורף למטה) יאיר אסולין, במאמר המשך, מתריע מפני הפשיזם החדש, שבין היתר רוצה לדכא את ההתבטאות החופשית ברשתות החברתיות. וגם הוא צודק, מאוד.
אז מה הפתרון?

באופן כללי נהוג לומר שהפתרון הוא בדרך-כלל באמצע. וזה נכון, אבל זו אמירה אמורפית מדי. כי מהו האמצע? אם נגביל את הרשתות החברתיות, או 'נחיל עליהן רגולציה', יש סיכון רב שהדבר יגלוש להפרת זכויות. נכון, זה לא הכרחי שכך יקרה, אך כפי שאנו מכירים משטרים באופן כללי, וביתר שאת בתקופה האחרונה, כמעט בוודאות ניתן לומר שהדבר לא ייעשה בצורה הנכונה ויפר זכויות.
מצד שני, אם לא נעשה דבר, אז נשאיר את הזירה לבריוני המקלדת, כפי שהמצב הוא היום.
אם כך חוזרת השאלה – מהו הפתרון?

ובכן, אני רוצה להציע פתרון אחד – אפשר להקים רשת חברתית ישראלית, שתפעל מתוך ישראל ותהיה כפופה לחוקי ישראל, הן לגבי התוכן המפורסם בה והן מבחינת המיסוי. אני חושב שטוב יהיה אם המדינה עצמה תקים את הגוף הזה. נכון, אנשים נרתעים מגופים של המדינה, אבל זה לא חייב להיות כך. סך-הכול, המדינה היא גוף שנועד לדאוג לרווחת תושביה.
גוף כזה יוכל להציע אלטרנטיבה לרשתות החברתיות הקיימות. לא תהיה כאן שום כפייה, והרשתות החברתיות הקיימות יוכלו להמשיך להתנהל כפי שהן – כמובן, גם כאן בכפוף לחוק, שבכל זאת משית כמה הגבלות – אבל תהיה גם אפשרות אחרת. ובגוף החדש, כפי שאני רואה אותו, תהיה התנהלות אחרת. יהיה למי לפנות ובפני מי להתלונן, ויהיה אפשר לערער על ההחלטות המתקבלות. כלומר, הגוף יהיה יותר דמוקרטי, וכן גם מאפשר שיח בריא יותר, לדעתי.
וגם מבחינה פרקטית, אני חושב שהדבר מתבקש. הרי רוב ה'חברים' שלנו ברשתות החברתיות הם ישראלים (או מיהודי התפוצות), האין כך? כמה חברים שאינם כאלה יש למשתמש המצוי? (ודאי, יש יוצאי דופן, אבל אני מדבר על הכלל, וכן הרשת הזו הרי לא תחסום משתמשים מן החוץ). באופן כללי, ניתן לומר, רוב התכתובת היא בעברית.
אם כך, גם מבחינה זו, רשת חברתית ישראלית היא הדבר המתבקש, והיא תוכל רק להועיל. זו הצעתי.