"חיי שלמה מימון"/ מאת שלמה מימון

חיי שלמה מימון/ ביקורת מאת חגי הופר

"חיי שלמה מימון" מאת שלמה מימון, תרגום י.ל. ברוך, בתוך: "אחרים" בסדרת עם הספר של ידיעות אחרונות, 2009, 365 עמ' סה"כ (הספר הזה מתחיל בעמ' 233).

הספר שאני מחזיק בידיי, "אחרים" בסדרת עם הספר, מכיל שני ספרים – "מאמר תיאולוגי מדיני" של שפינוזה, עליו כתבתי בעבר[1], ו"חיי שלמה מימון – נכתב בידי עצמו", שעליו אני רוצה לדבר כעת.

מדובר באוטוביוגרפיה שכתב שלמה מימון, פילוסוף יהודי מסוף המאה ה-18. היא מחולקת לשני חלקים.

בחלק הראשון מספר מימון על ימי שהותו במולדתו פולין. יש כאן תיאור חי של חיי היהודים במאה ה-18, ואני בטוח שערכו עבור ההיסטוריונים רב. ויש בו גם סיפורים מעניינים ואנקדוטות קולעות.

הנה, למשל, הוא מספר שנישא לראשונה בגיל 11 (!), ותחילה כלל לא ידע מה לעשות באשתו, באופן די טבעי. עוד הוא מספר שהשתדך קודם לכן לאישה אחרת, אך היא מתה מאבעבועות לפני חתונתם. הוא לא הצטער הרבה, כי כלל לא ראה אותה, ואביו לא הצטער הרבה, כי כבר קיבל את כספי הנדוניה, רק אמו הצטערה על כל העוגות שאפתה לשווא… תיאור מכמיר לב, אך הוא מציג יפה את אופיה של האוטוביוגרפיה הזו, שניחנת בכנות רבה ובחוסר משוא פנים, כפי שהמחבר מעיד על עצמו בהקדמה לחלק השני.

והנה עוד עניין שהרשים אותי מאוד. מימון מספר כיצד למד את האותיות הלטיניות על ידי כך שהיו רשומות כסימנים אינדקדסיאליים בספרים עבריים, ומעצמו שיער מה מסמנת כל אות. כך למד לקרוא פולנית וגרמנית. זה יפה, כי זה מראה שמול צימאון ההשכלה אין כל מכשול כמעט שיכול לעמוד.

ואכן, למימון היה צימאון השכלה גדול. בתחילה עסק באסטרונומיה, ולהמשך עוד נגיע. אך בין לבין התעמק גם בתלמוד על מפרשיו, והפך לרב, וגם בקבלה על גווניה השונים, כאשר הוא נמשך דווקא לצדדים היותר רציונליים שלה, לקבלת קורדיברו יותר מלקבלת האר"י, בניגוד לנטיית רוב העם.

החלק השני פותח עם הגעתו והשתקעותו בברלין. כאן פגש את האדם הגדול משה מנדלסון, והוא מתאר אותו במילים אוהדות ויפות. כאן גם התקבץ לו חוג מכרים ומיטיבים, אך עדיין אחרי תקופה מסוימת עזב את גרמניה, חזר אליה, עזב שוב, וחזר אליה בשלישית וברביעית.

גם כאן מצויים פכים היסטוריים ואישיים מרתקים. למשל העובדה שכל זמן נדודיו עדיין היה נשוי לאשתו. בשלב מסוים אשתו הגיעה אליו אל מקומו ודרשה שישוב עימה לפולין, או שייתן לה גט. לשוב לפולין הדתית והנבערת כבר לא היה יכול, אך גם לתת לה גט לא רצה. כך, לזמן קצר מאוד הייתה אשתו מסורבת גט. הוא רצה שהדיין יכפה עליו לתת את הגט הזה, אך הדיין לא הסכים לעשות זאת. כמה מזכיר דברים הקורים גם היום. לבסוף נכנע להפצרותיה של אשתו והעניק לה את הגט המיוחל.

אך בחלק זה ביתר שאת מתוארת התקדמותו בלימודים, גם במוסדות שונים וגם באופן עצמאי. עד שחזר לברלין ברביעית וכתב חיבור על "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט, ואף שלח לו את החיבור. קאנט השיב לו במילות שבח גדולות ואמר כי מבין כל מבקריו הוא האיש שהבין אותו בצורה הטובה ביותר![2] בהמשך פרסם מיני מאמרים בכתבי עת ספרותיים שונים. אין ספק שהיה אדם מבריק, ואולם דומני שהפריצה הגדולה לא באה בחייו. ועדיין שמו ידוע לדורות. ואגב מבריקותו – מימון לא חוסך מציטוטים של אנשים שדיברו בשבחו, כי כפי שהוא מסביר, הצטנעות היתר היא לדעתו מידה רעה, אלא שיש להביא את הדברים כהווייתם. ובאמת, אלמלא עשה זאת, היו חסרים לנו דברי הערכה אלה, כדוגמת דברי ההערכה החשובים של קאנט שהזכרתי קודם.

בסוף הספר יש שני נספחים, של פרקים שהוצאו בדפוס זה מתוך הספר כדי לא להפריע לשטף שלו, משום שהם עיוניים יותר. זו החלטה מתקבלת על הדעת. ובכל מקרה הפרקים האלה מעניינים מאוד. כאן מעמיק מימון את דעתו על היהדות הרבנית, שלה שתי פנים. מצד אחד, הוא דוחה את פלפולי התלמוד ואת המעמד העליון שדורשים לעצמם הרבנים, אך מצד שני הוא מעריך את דברי המוסר הנעלים המצויים במסורת היהודית. גם לכל אורך הספר כך נהג. מצד אחד הוא בז לאמונות הטפלות של המוני העם, שבאמת הן רבות ומוזרות, ושואף את האמת ואל הבהירות. מצד שני, הוא עדיין קשור לעם הזה ומתנהל במעגלותיו, על אף פעם אחת שעלה בדעתו להתנצר, אלא שלא ביצע זאת לבסוף, כי לא היה יכול לעזוב את דרך השכל.

רק אעיר כי חבל שלא הוכנסו לחלק זה של נספחים גם הפרקים א-י של החלק השני, שחסרים במהדורה זו, ובה מימון כותב על יחסו לרמב"ם. מאוד אהיה מעוניין לקרוא זאת במהדורה אחרת.

 

לסיכום, זהו ספר מצוין, קל מאוד לקריאה – כשכאן צריך להודות הן לאופן הרצאת הדברים הרהוטה של מימון עצמו והן למתרגם, שעשה עבודה מרשימה מאוד – ומצליח להעביר הן את סיפור חייו ואישיותו של מימון עצמו, והן את רוח התקופה המרתקת הזו. על הפילוסופיה שלו מדבר מימון בכמה קטעים קצרים מאוד, שאמנם הם יותר קשים להבנה, אך הם כאמור קצרים ולא מפריעים לרצף הקריאה. יחסו לדת, לעומת זאת, תופס מקום נרחב יותר (בין היתר, שכחתי לציין, תיאור של מפגשו עם החסידים בתקופתו, שאין הוא רואה אותם בצורה אוהדת במיוחד), אך הוא מרתק ביותר. במיוחד ניכרת השפעתו הרבה של שפינוזה – המופיע באותו כרך איתו – עליו. למשל בטענתו של מימון, כי הדת היהודית עניינה חוקי ממלכה, ולכן מחויבים אליה רק מי שנמצא בתוך הממלכה היהודית.

וגם רלוונטיות רבה אני רואה בספר. מימון שייך לתקופת ההשכלה היהודית, שהחלה לפרוץ את חומות הדת המסורתית לכיוון חילון הולך וגובר. לעיתים העולם הדתי של פעם נראה מוזר מאוד בעינינו, שכן שליטת הדת בו הייתה גדולה, ואילו בימינו המדינה הרבה יותר מחולנת. ואולם, הסתכלות קרובה יותר מראה, שעדיין הרבה מאוד מעולם הדת נמצא במדינה היהודית שלנו. אני יכול לדמיין דורות מאוחרים יותר שיסתכלו על דורנו באותו אופן שבו אנו מסתכלים על דורו של מימון.

 

שורה תחתונה: מאוד מאוד מומלץ.

 

הוספה:

מבחינת המבנה שלו, הספר הזכיר לי מאוד את הרומן "כעלה נידף", המספר על אלישע בן אבויה, אחר, כשחצי הספר הראשון הוא בישראל בנוף יהודי, ובחצי השני הוא ביוון בנוף יווני, ממש כמו החלוקה כאן. גם שם הוא עובר במסלול מבערות להשכלה, אלא שהספר מסתיים בתובנה שלו שגם הפילוסופיה היוונית בנויה על אקסיומות, שניתן לקבל או לדחות.

אולי דבר דומה ניתן למצוא כאן. מצד אחד, קיימת המלחמה בבערות, שהיא ודאי מבורכת. אך מצד שני צד את עיני המשפט הבא:

"אני החזקתי בכל השיטות הפילוסופיות כסדרן והייתי בשעתי פריפטטי (מחזיק בשיטת אריסטו), שפינוזיסט, לייבניציני, קאנטיני ולבסוף ספקטיקן, ותמיד דבקתי בכל לבי באותה השיטה, שחשבתי עליה באותה שעה, שאך היא לבדה אמתית היא" (עמ' 346).

ומאליה עולה השאלה, אם כך מה התועלת בשיטות שכל אחת בתורה היא רק מדרגה בדרך ולא האמת עצמה?

אלא שראשית, מימון בעצמו אומר שמצא אמת בכל השיטות, ובגלל זאת כתב ספר ביאור מונחים לפי כל שיטה ושיטה.

שנית, וכי מה רע להיות מדרגה בדרך? אין הדבר מעיד אלא על התפתחות, והיא – דבר חיובי! מלבד זאת, אין השיטות ממש סותרות האחת את השנייה, אלא יותר ממשיכות ומפתחות האחת את השנייה, וכולן נמצאות על אותו הקו. אדרבא, כשמימון שקל את הנצרות, הוא פסל אותה לבסוף כשאמר, שלא יוכל לקבל שיטה המתנגדת לכל מה שלמד עד כה.

אבל גם מעבר לכל הנימוקים האלה, אני רואה בהתגברות על הבערות נימוק מכריע. באמת, תיאורי הבערות בעיירות פולין הוא אחד הדברים שהרשים אותי במיוחד בקריאת ספר זה.

 

[1] כאן: https://wp.me/p712oV-6E

וכאן: https://wp.me/p712oV-a4

[2] קאנט כתב:

"ואולם אך הצצתי בכתב-היד, הכרתי מיד את ערכו המעולה, ולא זו בלבד שאף אחד מן החולקים עלי לא הבין את דבריי ואת השאלה העיקרית שלי כדומה למר מימון, אלא שרק מועטים נתייחדה להם חריפות-שכל גדולה כל כך לחקירות עמוקות כגון אלה…".