"מבקר חופשי"/ מאת אריק גלסנר

"מבקר חופשי" מאת אריק גלסנר, הקיבוץ המאוחד, 2019, 357 עמ'.

לפני קריאת הספר הזה קראתי את המסה המקדימה שלו, שהוצעה כטעימה חינם באתר "עברית". זו מסה ארוכה, של 30 עמודים, כך שהטעימה כאן נדיבה, אך היא התבררה כמשתלמת, כי בעקבות הקריאה המעניינת רכשתי את הספר. צאו ולמדו.

המסה הזו, כאמור, מעניינת מאוד, והיא פותחת בתיאור הגותו של יום על האמנות. בגדול, הוא מסכים שיש לכל אחד טעם אישי, אך טוען כי יש גם איכות כללית שהמבקר המיומן יכול להבחין בה ולקבוע אותה. דברים דומים אני קורא עכשיו בשיעור שאני משתתף בו על "ביקורת כוח השיפוט" של קאנט, המאוחר ליום. הגישה הזו של יום עברה טלטלות, במיוחד בהגות הפוסטמודרנית, שטשטשה את ההבדל בין נמוך וגבוה, אך גלסנר נוטה לקבלה. אם חושבים על זה, זה די מובן, שהרי מבלי גישה כזו קשה יותר להצדיק מראש את תפקידו של המבקר.

לא אזכיר כמובן את כל הרעיונות במסה, ותוכלו לקרוא אותה בעצמכם, אך אציין רעיון אחד שהוא פשוט ומעניין כאחד. גלסנר מביא מדבריו של כותב אחד, שאומר שבאקדמיה צריך ידע, והקורא הרגיל מצויד בטעם, אך מבקר הספרות צריך שיהיה לו משניהם – ידע וטעם – וזה ייחודו. זו נראית לי אבחנה פשוטה וקולעת, וגלסנר, שעשה דוקטוראט בביקורת ספרות (עם דגש על מגמות פוסטמודרניות) הוא הן בעל ידע והן מפגין את טעמו האישי.

 

הספר עצמו מחולק לשלושה חלקים. תחילה, רשימות כלליות על ספרות, למרות שגם בהן מוזכרים ספרים מסוימים לרוב. אחר-כך, רשימות נרחבות על ספרים ספציפיים. ולבסוף, רשימות קצרות יותר על ספרים שונים.

אבחנה אחת מרכזית שאזכיר מבין שלל האבחנות, היא זו המדברת על ההשפעה של המציאות הפוסטמודרנית על הספרות. ההגות הפוסטמודרנית נתנה גט כריתות לנרטיבי-העל הגדולים, לסיפורי המסגרת שאמורים למשמע את חיינו, הרבה בגלל אידיאולוגיות גדולות בעבר שהתגלו כהרסניות, במיוחד לאור מלחמת העולם השנייה. והנה, רומנים מנסים למכור לנו סיפורים גדולים כאלה, שמצריכים אורך נשימה, שלעיתים רבות חסר במצב החדש, ולכן נראים כלא מתאימים לתקופה. בכך אפשר לפענח את תמונת הכריכה המוצלחת – אדם אחד קורא בספר הולך נגד כיוון אנשים רבים השקועים בסלולרי שלהם.

נקודה זו עוזרת לפענח תופעות רבות. למשל, גלסנר כותב על הוצאת זיקית (שכבר נסגרה והוחלפה בהוצאת תשע נשמות), שמאפיין בולט של ספריה הוא אורכם הקצר (וגם אי הוצאת ספרות מקומית, היעדר עיסוק בסוגיות חברתיות כלליות ועוד). ברור למה מאפיין זה יכול להיות קשור לתופעה הכללית שהזכרנו קודם. ומצד שני, רומן ארוך מאוד כ"קו המלח" של יובל שמעוני, לדעת גלסנר מהווה התרסה כנגד מגמות שולטות בתרבות, גם כן תחת אותו הגיון עצמו.

 

ואם כבר הוזכר ספר זה, כדאי לציין רעיון נוסף, שגלסנר אף חזר עליו בבלוג שלו לאחרונה והדבר עורר דיון – הרעיון ש"סיפור על אהבה וחושך" של עוז הוא יצירת המופת העברית היחידה של שני העשורים האחרונים. כך הוא כותב:

 

"אני, למשל, לא חושב ש"חדר" של יובל שמעוני הוא ספר "חשוב", הוא ספר מעניין אולי, אבל לא "חשוב". אני לא סבור ש"חמסין וציפורים משוגעות" של גבריאלה אביגור-רותם הוא "יצירת מופת". הוא רומן טוב. "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד הוא רומן טוב מאוד. לא פחות. אבל גם לא יותר. אני מבטא את החיוויים הלקוניים והמעט לא הוגנים הללו בשביל להתריע על מגמה שנובעת ישירות מהוואקום של שנות ה־90, מגמה שניתן לכנות אותה "הרעב ליצירת מופת". "יצירת מופת" לא נולדת כל שני וחמישי והספרים המוזכרים אינם עומדים על אותו מישור של "סוף דבר", "התגנבות יחידים", "ספר הדקדוק הפנימי" או "סיפור על אהבה וחושך". אולם, גם לכתוב רומן "טוב" זו מטרה ראויה בהחלט, ובכל מקרה זו דעתו של מבקר אחד ספציפי. ב"ספירה ציבורית" הולמת ניתן להתווכח איתה". (עמ' 51).

 

גם בהמשך הספר חוזר העניין הזה, של הערכה האם מדובר ב"יצירת מופת" (יאמר מה שזה יאמר) או לא. גם חוזרת הערצתו לספרים מסוימים, כ"התגנבות יחידים" ו"זכרון דברים".

ביחס לספרו של עוז, הוא כותב במאמר אחר המוקדש לו, שיש כמה דברים ההופכים אותו ליצירת מופת. אחד מהם (שלא עומד ולא יכול לעמוד כשלעצמו) היא העובדה שמדובר ביצירה אוטוביוגרפית על ימי ראשית הציונות. בכך מזהה עוז יצירת מענה לציבור הישראלי שהחל שוב לנסות ולבסס את זהותו, בעקבות המצב המשתנה ביחסים עם הערבים, ובמיוחד לאחר האינתיפאדה השנייה. אני חושב שזו אבחנה מעניינת מאוד.

 

לא אזכיר כמובן את כל הספרים הנמנים בספר, ורק את מיעוטם קראתי. אציין רק עוד כמה:

הוא כותב על "החיים כמשל" של פנחס שדה, שבקריאה שנייה הוא מוצא בו אגוצנטריות ילדותית, ניתוק לא בוגר מן החברה. זהו אחד הספרים שהשפיעו עליי הכי הרבה, אך אני יכול להבין על מה הוא מדבר. אבל אני תמה, האם באמת הדבר נזקף לחובת הספר, או שמא הוא יכול להיזקף לזכותו? כי זה כל קסמו של הספר – העברת כובד המשקל לחיי הרוח, ולא לחיים החברתיים הסטנדרטיים, שמי אמר שהם צריכים להיות במרכז? אבל כאן גם אפשר להזכיר שזה מאפיין בולט של גלסנר עצמו – הניסיון לקשר כל ספר למציאות החברתית הספציפית, ויצירת דיון נרחב במגמות החברתיות והתרבותיות. זה כמובן מובן ואף מתבקש, אך טוב לזכור שיש גם אפשרות נוספת. ואולי אזכיר עוד דבר – לדעתי ספרו של שדה פופולרי מאוד בציבור הדתי, והוא באמת ספוג בדתיות. וגם כאן אפשר להזכיר בהקשר זה על גלסנר עצמו, שראשית, הוא בא מהציבור הדתי וחזר בשאלה, ושנית, שבספר זה באמת יש עיסוק נרחב למדי ביוצרים על הרצף הדתי-חילוני, חוזרים בשאלה וחוזרים בתשובה.

ספר שני שאזכיר הוא "השלישי" של ישי שריד, שגלסנר אומר באופן מפתיע למדי, שבשורה האחרונה מדובר בספרות-ז'אנר, שמעצם טיבה היא פחות איכותית, כאן – ספרות ז'אנר אפוקליפטית. אני נוטה להסכים עם אבחנתו זו, ובאמת לא הערכתי יותר מדי את הספר. בכלל, מצאתי את עצמי מסכים הרבה מאוד עם גלסנר.

 

לסיכום, יש כאן ספר רחב יריעה ורחב נשימה, הפורש לעיניי הקורא נקודות חשובות רבות במפת הספרות בימינו. רוב הספרים הנסקרים הם מהתקופה האחרונה, אף כי יש גם כמה קלסיקות, כדוגמת "האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי, "נפשות מתות" של גוגול (שאמנם יצא בתרגום חדש ומלא), ואף "אודיסאה" של הומרוס. כמו כן, רוב הספרות הנסקרת היא ישראלית, וטוב שכך, אף כי גם הספרות הכללית תופסת מקום של כבוד. ספרות עיון, לעומת זאת, כמעט שאינה נסקרת. אני נהניתי מאוד מקריאת הספר ולמדתי ממנו הרבה.

 

[בהזדמנות זו אזכיר כי אם אתם רוצים לקרוא ספר דומה גם על ספרי עיון, אתם מוזמנים לקרוא את ספרי "ביקורת תהיה!" שהוצאתי לא מזמן (פרטים בהערה[1])].

 

לסיום, הנה ציטוט נחמד מתוך הספר, שמביא מדברי קנאוסגורד, שיש בו גם כדי ללמד על מצב הספרות בימינו:

 

"הנה הגרסה של קנאוסגורד לטענה הזו:

"בשנים האחרונות הלכה וגברה בי התחושה שהעולם הוא קטן ושאני ככר סקרתי את כל מה שיש לו להציע […] הרגשתי שהעולם מוכר, שגמרו לחקור ולמפות אותו, שהוא כבר אינו יכול לנוע בכיוונים לא צפויים, ששום דבר חדש ומפתיע לא יכול עוד להתרחש. הבנתי את עצמי, הבנתי את סביבתי הקרובה, הבנתי את החברה שבה אני חי. […] העולם כמבנה־על, העולם כרוח, חסר משקל ומופשט, עשוי מאותו חומר שממנו טוויות המחשבות, ולפיכך הן עשויות לנוע בו ללא הפרעה. עולם שאחרי שלוש מאות שנים של מדעי הטבע נותר ללא מסתורין. הכול בו מוסבר, הכול מושג, הכול נמצא בטווח האופק של ההבנה האנושית, מהגדול ביותר, היקום, שאורותיו הקדומים ביותר שנצפו, הגבול המרוחק של הכול, מקורם מלידתו לפני חמישה־עשר מיליארד שנה, ועד לקטן ביותר, הפרוטונים והניוטרונים והמזונים של גרעין האטום. […] כתוצאה מכך מתעוררת הרגשה שהעולם קטן, סגור ומסוגר בתוך עצמו, ללא כל פתח לדבר אחר, הרגשה המזכירה גילוי עריות. […] באמצעות הכתיבה רציתי לפתוח את העולם, בשבילי, ובה בעת זה הדבר שגרם לכישלוני. התחושה שהעתיד לא קיים, שהוא רק חזרה על מה שכבר היה, פירושה שכל אוטופיה היא חסרת משמעות. מאז ומעולם הייתה הספרות קשורה לאוטופי, ועל כן, כשהאוטופי מאבד את משמעותו, מאבדת גם הספרות את משמעותה" (עמ' 209-211)." (עמ' 197).

 

[1] לפרטים:

https://wp.me/p712oV-my

מבקר_חופשי(1)