"ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום"/ מאת בנימין שבילי

ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום/ ביקורת מאת חגי הופר

"ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום" מאת בנימין שבילי, 62 הוצאה לאור, 2015, 302 עמ'.

"פעם אחת בא אל הסבא קדישא מרדושיץ חסיד עני עם בתו הבוגרת שהגיע לפרקה, ולא נזדמן לה שום שידוך כי מלבד סיבת הדחקות נתווסף לה חיסרון שהיתה קטנה בקומתה מאוד. התמרמר החסיד על מר גורלו והפציר בסבא קדישא שיעורר הרחמים שיזכה לישועה שלא כדרך הטבע ושיזדמן לו במהרה שידוך מבורך. ציווה הסבא שישבות אצלו בשבת וכן עשה. במוצאי שבת בעת סעודת מלווה מלכה ציווה אותו הסבא להגיש אליו את בתו והניף את ידיו למעלה מראשה ובירך אותה ונגדלה קומתה, הגביה ידיו עוד למעלה ונגדלה עוד קומתה, וכן עשה כמה פעמים עד שהגיעה קומתה למידה ממוצעת, ושאל את אביה אם די הוא, וענה ואמר ברוב שמחה ובהתפעלות: די" (עמ' 101).

 

זהו אחד הסיפורים החסידיים המופיעים בספר זה, שהוא אוסף של סיפורים חסידיים קצרים, ואיני יודע כיצד להתייחס אליו. יש כאן, כמו ברוב הסיפורים בקובץ, סיפור פלאות שלא מן העולם הזה. אבל האם המספרים והשומעים האמינו למה שהם אומרים ושומעים? אם כן, זה מדאיג מאוד. ליהדות יש צדדים מאוד רציונליים, שלעומתם אמונה כזו נראית לי אמונה טפלה ונחשלת. לא על סיפורי אגדות כאלה יצא שמו של המוח היהודי. ואם לא, אם השומעים מבינים שזו לא אמת מציאותית, אז מדוע לספר זאת? במה זה מועיל? סיפורים כאלה, אם כך – ויש רבים כאלה בקובץ – גרמו לי אי נוחות, אף כי עדיין נהניתי מהם ברמה הפולקלוריסטית ואף האנתרופולוגית.

אבל יש בקובץ גם סיפורים אחרים, כמו זה:

 

"פעם אחת שאל רבי זושא את אחיו רבי אלימלך: אחי יקירי, הלא כתבו בספרים הקדושים שכל הנשמות של ישראל נכללו באדם הראשון, ואם כך היינו גם אנחנו שם בתוך כל אותן הנשמות עמו בעת שאכל מעץ הדעת, ומדוע לא מנענו אותו מזה? ורבי אלימלך השיב לו: אחי יקירי, הלא היינו מוכרחים להניח אותו לאכול, כי אם לא – היתה נשארת טינה בלבו עלינו משקר ולשון הרע, שאמר הנחש: ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע ותוכלו לברוא עולמות כמותו שאכל מעץ זה וברא את העולם, לזאת הנחנו אותו לאכול, שיראה שכל זה שקר וכזב ואפילו שאכל הוא רק אדם ולא יותר" (עמ' 39).

 

כאן כבר מצעתי עומק הגותי. ואכן, לצד הממד הפלאי והניסי שבחסידות – והרי אף מייסדה, הבעל שם טוב, נקרא כך משום שהוא "בעל שם", כלומר מחולל פלאות – לצד זה קיים ממד הגותי-מדרשי, שהוא מעניין מאוד. כאן יש מסר יסודי – הנחש שיקר, לא הפכנו לאלוהים, וכל אדם הוא רק אדם ולא יותר. זהו מסר חשוב, אפילו אפשר לומר הומניסטי, למרות שגם הוא מתלבש על סיפור וצורת מחשבה לא ראליים, אלא שבמקרה זה אין הדבר מפריע מאוד. גם סיפורים מסוג זה מצויים בקובץ שלפנינו, אם כי לפי הערכתי מספרם מועט יותר.

 

וישנם סיפורים נוספים. למשל, אודה ולא אבוש, היו סיפורים שכלל לא הבנתי. אלו סיפורים קצרים מאוד אמנם, אך עדיין לפעמים הם מסתבכים בתוך עצמם, עד שלבסוף אובדת הפואנטה. אמנם הייתי יכול לקרוא שוב, מה שאמנם עשיתי לפעמים, אך לא תמיד היה לי הרצון לכך.

ויש גם ממד של הומור בסיפורים האלו, לפחות בחלקם. למשל הנה סיפור, שהגם שבעיניים מודרניות מובן מאוד מדוע הוא מתאר סיטואציה שאינה מצחיקה כלל, בכל זאת – תסלחו לי – הצחיק אותי:

 

"לפני הסתלקותו משל רבי חנוך מאלכסנדר את משלו: עם הארץ שלח את אשתו לראות אצל השכנים כיצד עורכים את הסדר. כשהציצה האשה דרך סדקי התריס וראתה כיצד אשת השכן מוכית על ידי בעלה שכעס עליה, חשבה האשה לתומה כי זהו המנהג בליל הסדר, לכן פחדה לשוב הביתה ונשארה ליד הדלת. עבר זמן ועם הארץ החל לכעוס על אשתו המתמהמהת, פתח את הדלת וכשפגשה הכה בה וגער עליה. הזילה האשה דמעה ואמרה לבעלה: אם ידעת, מדוע זה שלחתני?" (עמ' 234).

 

לסיכום, לפנינו רצף סיפורים קצרצרים בגוונים שונים, מהנים באופן כללי. לי תמיד הסיפורים האלה מזכירים את סיפורי הזן-בודהיזם הקצרים וחריפי המסר, אלא שהסיפורים החסידיים הם מהתרבות שלנו. ועוד אומר שכל פעם שאני קורא בסיפורים האלה איני יכול שלא להיזכר בדמויות החסידים שצייר דודו גבע בעמוד האחורי של עיתון "העיר" בזמנו, בפינת הברווז שלו, וזה ייאמר במידה רבה לזכותו ולזכות כשרונו הרב. ולבסוף, כדאי להזכיר את ספרו הוותיק של בובר "האור הגנוז", שאסף אף הוא סיפורי חסידים רבים, אלא שספרו של שבילי הוא קצר וקליל יותר – ולכן גם יכול מאוד להתאים לימים חמים אלה.