"המוסד – המבצעים הגדולים" מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל

המוסד/ ביקורת מאת חגי הופר

"המוסד – המבצעים הגדולים" מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל, ידיעות, 2010, 366 עמ'.

לא מזמן קראתי את ספרו החדש של מיכאל בר-זהר "קיצור תולדות ישראל" ואהבתי מאוד, לכן ניגשתי גם אל ספרו הקודם, שכתב יחד עם ניסים משעל, על המבצעים הגדולים של המוסד. גם הפעם לא התאכזבתי ומדובר בספר מרתק מאוד.

פעילותו של המוסד המוצגת בספר מגוונת מאוד. מצד אחד, פעילות שאפשר לכנות אותה סטנדרטית, הכוללת פעילות מודיעין לצד פעילות מבצעית. בראשונה, ידועה למשל פעילותו ההרואית של המרגל אלי כהן, שנתפס ונתלה. בשנייה, מתוארים כאן כמה חיסולים של פעילי טרור, כגון ראשי ארגון ספטמבר השחור, או עימדיה ומבחוח, אך גם הפצצתם של שני כורים גרעיניים – זה העירקי וזה הסורי.

אך מצד שני, יש למוסד פעילות הייחודית רק לו מכל ארגוני הביון, והיא הפעילות מתוקף היותו ארגון של מדינה יהודית. כזה הוא סיפור החזרתו של הילד יוסל'ה שוחמכר – משאבים עצומים שהושקעו כדי למצוא ילד אחד שנחטף על ידי חרדים, ופרשת הכלות הסוריות – צעירות יהודיות מסוריה שלא מצאו חתן בארצן והובאו ארצה במבצע מיוחד. אני חושב שפעילות כזו יכולה לקרות רק בארץ כמו ישראל – וזה ייאמר לשבחה.

למחלקה זו שייך אף סיפור הבאתם ארצה של יהודי אתיופיה במבצע משה, מלכת שווא ומבצע שלמה. כשקראתי על פרטי מבצע משה התרעמתי על המחיר הרב ששולם – כנראה קרוב ל-4,000 מיהודי אתיופיה מתו בדרכם אל החופש. לפי התיאור שהובא היו יכולים להימנע מהמחיר היקר, למשל, אם היו מפקידים יחידה מובחרת יותר למבצע מזו שנבחרה, או שלא היו מפטפטים מבעוד מועד כפי שנעשה.

אם נחזור רגע להפצצת הכור הסורי – רק לפני זמן מועט הותר בישראל לספר על אחריותה למבצע, אבל הוא מתואר בספר בצורה מפורטת למדי. כמובן, מה שאיפשר זאת הוא ציון נוסחת הפלא "לפי מקורות זרים". ובכל אופן, הפרסומים העכשוויים לא מוסיפים כל חדש, אולי למעט מלחמות האגו. ונציין שגם כאן, מיד לאחר המבצע ציין בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה דאז, ש"היה שותף בעניין מהרגע הראשון" (עמ' 296) ובכך הודה באחריות ישראל, דבר שהכעיס את אנשי אולמרט. (אגב, גם בפרשת החיסול הכושל של חאלד משעל נתניהו לא תפקד טוב, ולדברי שרון היה מוכן לתת לירדנים הכול [עמ' 255]. כך מציינים המחברים לפחות. ואולי הם מוטים…).

באופן כללי, הסיפורים מעניינים מאוד, אף שחלקם ידועים, וחלקם אף הובאו גם בספר החדש שציינתי קודם, "קיצור תולדות ישראל", אף כי בצורה מצומצמת יותר. ועדיין, הספר גם חידש לי לא מעט. למשל, למדתי כי ואנונו כלל לא תכנן לחשוף את המידע על הכור. במשך שנים הצילומים היו בידו והוא לא עשה עמם דבר, וגם לאחר שפוטר ויצא מהארץ – טייל במזרח חודשים ארוכים ולא חשב בכיוון זה. רק בעקבות חבר שפגש ודרבנו לכך עשה את הדבר לבסוף

 

לסיכום, ספר מרתק. חשיפת סודותיו של ארגון ביון הם תמיד דבר מעניין, המעורר את הסקרנות, וכשהוא ארגון הביון של ישראל יש בכך ערך מוסף, המתאים מאוד – אומר שוב את שאמרתי בביקורתי לספר הקודם – לחגיגות 70 שנה למדינת ישראל.

 

שורה תחתונה – מרתק ומומלץ.