"מיומנו של פטריוט"/ מאת יהונתן גפן

"מיומנו של פטריוט" מאת יהונתן גפן, דביר, 2019, 224 עמ'.

די אהבתי את ספרו הקודם של גפן שקראתי, "הילד הכותב", לכן החלטתי לקרוא גם את זה. גם די אהבתי את הפורמט של הספר הקודם, שמשותף גם לזה – ספר כיס קטן, שאפשר לקרוא ב-3-4 שעות.

הפעם מדובר בקיבוץ של חומרים קודמים של גפן. בחלק הראשון, טורים שכתב לעיתונים "הארץ" וקודם לכן "מעריב" בשנים האחרונות, ובחלק השני, הקצר יותר, קטעים מתוך הופעותיו.

גפן דן בנושאים רבים, וכמובן שמבטא את דעותיו השמאלניות הידועות, למשל כאשר הוא נזכר בערגה בישעיהו ליבוביץ, או שהוא מבקר את אוהדי בית"ר י-ם לאחר לינץ' שעשו בעובדים ערבים בקניון מלחה. אבל הוא מביע גם דעות אחרות. למשל, הוא כותב מכתב לשחקנית פנלופה קרוז, שחתמה על עצומה הקוראת להחרים את ישראל, וטוען שזו לא הדרך. אכן, ככותרת ספרו, פטריוט.

אך לא רק בזאת הוא פטריוט. ספרו מעלה ניחוח של ארץ ישראל הישנה. כך גם בטורי הדעות שלו, וגם, בעיקר, בטורים היותר אישיים הפזורים כאן.

לזאת מצטרף מאפיין נוסף שחוזר בספרו – רתיעה מהעולם החדש, על הטלפונים החכמים שלו, שכולם מכורים אליהם, ה"פייסבוק-שמייסבוק" (כמה אפשר ללמוד על הדובר מהביטוי-הזה), ואולי גם תנועת ה-metoo, או הרגישות הבין-מינית הגוברת.

ואכן, זו התחושה הבסיסית שקיבלתי בקריאת ספר זה – אדם שהוא זן נכחד, של עולם הולך ונעלם, עם תחושות געגועים ונוסטלגיה למה שהיה כאן וכמעט שכבר לא נמצא עוד.

דוגמה לכך אוכל להביא משיר שמופיע לקראת סוף הספר (כן, שלובים בו גם כמה שירים), שאביא רק את שני בתיו הראשונים:

 

תחזירו לי את זה

תחזירוּ לִי אֶת זֶה…

את שמחת הַחַיִים, אֶת הַתּם, אֶת הַחֲלוֹם,

אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁאֱלֹהִים

הוּא בְּכָל זְמַן

וּבְכָל מָקוֹם.

אֶת הָאֱמֶת, אֶת הַתִּקְוָה,

אֶת הָאַלְכִימִיָה שֶׁל הָאַהֲבָה.

תַּחְזִירוּ לִי אֶת זֶה.

 

אֶת הַשָׁנִים הַבְּרוּכוֹת שֶׁל הַמָּרֶד,

אֶת הָאֹמֶץ שֶׁמִּתָּר לִי לַחְשֹׁב אַחֶרֶת,

וּלְהַגִיד אֵת כָּל מָה שֶׁאָמַרְתִּי

בְּלִי לְפַחֵד מִתְּגוּבוֹת הָאֲסַפְסוּף.

אֶת הַבִּלְתִּי נִתְפָּס, אֶת הַפַנְטַסְטִי,

אֶת חֹסֶן הַגוּף, אֶת קֶסֶם הַכִּשׁוּף.

תַּחְזִירוּ לִי אֶת זֶה.

(עמ' 219).

 

לסיכום, ספר חביב, אך לא נהניתי ממנו כמו שנהניתי מספרו הקודם. מתאים בעיקר לאוהבי גפן – ויש לו הקהל שלו – ולאנשים נוסטלגיים.

 

 

מיומנו של פטריוט

"הילד הכותב"/ מאת יהונתן גפן

"הילד הכותב" מאת יהונתן גפן, דביר, 2016, 155 עמ' קטנים.

זהו ספר קטן וחמוד, גם במידותיו וגם בתוכנו (או אולי אפשר לומר – גם במידותיו הנפשיות). קשה לאתר בדיוק את הז'אנר, אך ניתן לומר שיש כאן רצף מחשבות מאת המחבר, שנמצא כבר במיטב שנותיו, עם הסתכלות לאחור אל עבר הישגי חייו, כך שזו גם חצי אוטוביוגרפיה קצרה, אך גם עם שלל נושאים נלווים, כמו חלק גדול מהספר שמוקדש לכתיבה, למחשבות על סופרים ואף עצות לכותבים.

הנה למשל לקט עצות שגפן מביא מספרו של אורוול "למה אני כותב":

 

"1. לעולם אל תשתמש במילים ארוכות כשאתה יכול להשתמש במילים קצרות.

  1. אם יש אפשרות למחוק מילה – תמחק אותה.
  2. תשתדל מאוד לא להיות פסיבי אם אתה יכול להיות אקטיבי.
  3. לעולם אל תשתמש במשפטים משפות אחרות, מילים מדעיות או מילה מז'רגון מסוים אם אתה יכול למצוא מילה מקבילה בשפה שלך.
  4. מותר לך לשבור כל אחד מהכללים האלה, ומהר, אם מתברר לך שהתוצאה היא כתיבה ברברית ומשעממת" (עמ' 99).

 

מחייו גפן מספר על מקום מגוריו בילדותו, אותו הוא מכנה "כפר מה-יגידו", בעוד הוא פנה לכתיבה מתוך אי התחשבות ב"מה יגידו". זה היה עיסוק שונה ומוזר בנוף ילדותו, בחברת "יפי הבלורית והתואר". כששאלו אותם מה ירצו להיות כשיהיו גדולים, כולם ענו מקצועות מקובלים בביטחון המדינה, או בחקלאות. רק הוא ענה "אנה פרנק", וזכה לגל צחוק גדול.

בהמשך הוא מספר הרבה על החולשה לטיפה המרה, שאפיינה גם אותו, אבל גם שורה ארוכה ומכובדת מאוד של כותבים. והוא מתאר גם צדדים אחרים של כותבים, למשל המרדנות שלהם והנכונות שלהם לשלם מחיר כבד בשביל לומר מה שלדעתם הוא אמת.

 

גפן יודע לכתוב. אני נהניתי מאוד מקריאת הספר הקטן הזה. יש בו אהבת חיים ואהבת ספר. וכן תבונה רבה. אמנם אין כאן תובנות גדולות באמת, או ספרות גדולה באמת (אולי – באופן טיפוסי למדי), אבל זהו בהחלט ספר מהנה, ושווה להקדיש 3 או 4 שעות לקריאתו (זה בערך הזמן שהדבר אורך, אולי אפילו פחות).

 

לסיום, לא אמנע טוב מבעליו, ציטוט אחד המופיע בספר שמצא חן בעיניי שיתפתי בפייסבוק והוא זכה להרבה לייקים ושיתופים, זה הציטוט:

 

"הזמנים קשים. ילדים לא מקשיבים יותר להורים שלהם וכל אחד כותב ספר"

קיקרו, 43 לפנה"ס. (עמ' 27 בספר).

 

אכן, אין הרבה חדש תחת השמש.

 

הילד הכותב