שני ספרים על קבלת האר"י

שני ספרים על קבלת האר"י/ ביקורת מאת חגי הופר

"מקבלת האר"י עד לחסידות" מאת יורם יעקבסון, אונ' משודרת, 1984, 106 עמ'.

"המשיחיות היהודית המודרנית" מאת יוסף דן, אונ' משודרת, 1999, 224 עמ'.

שני הספרים האלה מתארים ציר התפתחות, שמתחיל בקבלת האר"י, עובר דרך השבתאות, ומסיים בחסידות. אתאר אותו בקצרה, ואני מקווה שלא אחרוג הרבה מהדיוק.

קבלת האר"י פותחת בשאלה קיומית בסיסית: אם אלוהים הוא אינסופי ועל כן ממלא את כל העולם, כיצד יתכן שברא עולם מחוץ לו, כיצד תיתכן בריאה? ועל השאלה הזו הוא עונה על ידי רעיון הצמצום המפורסם: אלוהים כביכול צמצם את מקומו וכך איפשר מקום לעולם להתקיים. החלל הפנוי שנותר נקרא "טהירו". אך כאן נכנס נדבך נוסף, שנקרא "שבירת הכלים": אלוהים משפיע מטובו לעולם, כאור הנשפך לכלי, אך בשלב מסוים הכלים נשברו והאור התפזר. הרושם של האור בטהירו נקרא "רשימו". ועתה, מטרת האדם, וכוונתו לאדם היהודי, היא לאסוף את הניצוצות האבודים ולהביא לתיקון העולם. זאת הוא יכול לעשות על ידי קיום מצוות, ובמיוחד על ידי כוונות קבליות מיוחדות שהוא יצרף לקיום המצוות הזה.

זה כל הרעיון הבסיסי, המרכזי, של האר"י. בנוסף כדאי לציין שהוא הכניס גם את מושג הפרצופים, כאשר יש חמישה כאלה: אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא. אלא שאלה פשוט שמות אחרים לספירות הקבליות הידועות (ראו דן, עמ' 69). יש לציין שגם את הרעיון שפעולה בתחתונים, בעולם, עשויה לשנות את העליונים, העולם האלוהי – הוא לקח מהקבלה שקדמה לו, ואת רעיון האור והכלים שאב מקודמו ומורו, הרב קורדוברו.

מלבד אלה קיימים מונחים נוספים, כגון "עולם העקודים" לעומת "עולם הנקודים", הנובעים מתוך אורות היוצאים ממקומות שונים בגופו של "אדם קדמון לכל הקדומים", אך לא אכנס כאן לכל הפינות.

 

עתה, השלב הבא שהן דן והן יעקבסון מגיעים אליו הוא עולם השבתאות. התורה השבתאית התבססה במידה רבה על הקבלה הלוריאנית. נתן העזתי, שהציג את שבתאי צבי לעולם היהודי, הציג אותו כדמות של משיח, שצריך לצלול לתוך עולם הטומאה והקליפות בכדי לשחרר את האור הגנוז שם, בדרך לגאולה. לצורך כך הוא צריך אף לעשות מעשים זרים, מחוץ למסגרת המסורתית, כדי לשבור את קליפת הטומאה האחרונה.

בדורו של שבתאי צבי, המוני ישראל נהו אחריו, גדולים וקטנים. דן נותן לכך כמה סיבות, כגון הכמיהה המשיחית בעקבות פרעות תח' ותט', אך אומר שכנראה ההסבר הטוב ביותר הוא שהשבתאות התבססה על קבלת האר"י, וזו כבר הייתה מקובלת מאוד בכל העולם היהודי. בנוסף, הוא אומר רעיון מעניין, לפיו קבלת האר"י היא משיחיות ללא משיח, שכן האר"י כמעט ולא מדבר על דמות המשיח, ולכן זה נראה טבעי מאוד שבשלב מסוים יקום אדם וינסה למלא משבצת זו.

 

וכאן אנו מגיעים לשלב ההתפתחות השלישי, החסידות. גם בה הרעיון הלוריאני הבסיסי תופס מקום מרכזי, וכך היא מדגישה את הרעיון של בירור ניצוצות הקדושה מתוך הקליפות הטמאות. ולכן אלוהים נוכח אף במקומות האפלים ביותר. אך בחסידות הרעיון הזה לא מלופף סביב דמות של משיח ספציפי. מה שכן יש אצלה זו דמותו של הצדיק, האדמו"ר ראש החסידות, שסביבו מתקבצים כל החסידים. אבל בחסידות מלאכת בירור הניצוצות מוטלת על כל אדם, וזה השוני שבה. ועדיין, מיד כשקמה היא עוררה התנגדות רבה, בין היתר הרבה בגלל החששות של הרבנים שהנה קמה השבתאות במתכונת חדשה. מאותה סיבה זכה אף הרמח"ל להתנגדויות רבות.

 

זה הציר המרכזי של קבלת האר"י והתפתחותה, או השפעתה, כפי שמתארים אותה שני הספרים. ואולם, ספרו של דן הוא נרחב יותר ואכן הוא מתייחס לנושאים נוספים. ראשית, את הספר הוא פותח בהקדמות רבות, הכוללות גם את תיאור המיסטיקה הקדומה (לה הקדיש ספר נפרד בהוצאת האונ' המשודרת, שקראתי לפני זה). שנית, את הספר הוא מסיים בתיאור ספציפי של חסידות ברסלב ושל חסידות חב"ד. חסידות ברסלב מיוחדת בכך שהיא חסידות ללא שושלת, שכן לאחר מות רבי נחמן לא קם לו יורש. חסידות חב"ד בולטת בכך, שהנה סוף-סוף שוב קם אדמו"ר שמתייחסים אליו כמו אל המשיח, הלוא הוא הרבי מלובביץ', השביעי בשושלת. ואגב, היה ידוע בחסידות זו משכבר שהרבי השביעי יהיה גם הגואל. כמובן, מראש עניינו של דן בספר זה היא המשיחיות.

 

עד כאן תיאור קצר של המסופר בשני ספרים אלה. זה תיאור ראשוני מאוד, ויש מידה של הסתכנות בהצגה פשוטה שכזו. ומדוע בכל זאת בחרתי להציג זאת כך? שתי סיבות.

האחת, משום שרציתי לפתוח שער לשני ספרים שאף הם רק בבחינת פתיחת שער לנושא שיש אנשים, באקדמיה ובישיבות, שמקדישים שנים רבות ללימודו. אם ניקח את הדברים בפרופורציה זו דומני שהדבר יהיה לגיטימי.

ושנית, ואולי אף חשוב יותר, משום שרציתי להציג מה רב כוחו של מיתוס הבנוי היטב.

 

לסיום, שמחתי לראות בספר רעיון ששמעתי מזמן ועשה עליי רושם רב. זהו רעיון של רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד:

"המשל השני הוא בדבר חכמת שלמה, שדווקא בשל מעלתה היתירה יכולה להצטמצם ולהתלבש בלבוש של משל השווה לכל נפש. להבהרת הדבר עלינו להשוות בין חכמתו של הפילוסוף לחכמתו של שלמה. חכמת הראשון היא, כמובן, עמוקה עד מאוד, ורק מעטים יכולים להשיגה. היא מנוסחת בצורה אדקווטית ברמה גבוהה של הפשטה מושגית. אולם חכמת שלמה המלך גבוהה יותר מחכמתו של הפילוסוף: אין, כידוע, בבני אדם חכם כמוהו, ואין חכמה כחכמתו. והנה, דווקא בשל מעלתה הגבוהה של חכמה זו, שאין ערוך לה, היא נתלבשה בלבושי משלים, משלי שלמה, שמאירים ומסבירים פנים גם לשאינם מעמיקים בחכמה" (יעקבסון, עמ' 95).

אני חושב שהקשר לכל המסכת שהצגתי ברור מאליו.