"ההרצאה האחרונה – כל החשבון עוד לא נגמר"/ מאת עמוס עוז

"ההרצאה האחרונה – כל החשבון עוד לא נגמר" מאת עמוס עוז, כתר, 2019, 40 עמ'.

זו הרצאה שנשא עמוס עוז ביוני 2018 באוניברסיטת תל-אביב ובה הוא שוטח את עיקרי משנתו המדינית המוכרת.

עוז אומר דברים ברורים מאוד וגם נחרצים מאוד, ומצאתי את עצמי מסכים לרוב אם לא לכל מילה שלו ושותה בצמא את דבריו. מעבר לאמת שבדבריו, הם גם מובאים בלשונו המיוחדת, העשירה, של עוז, באופן רציף כשדבר מוביל לדבר, לשמוע וללקק את השפתיים.

עוז מתחיל בסיכום מסקנותיו מספרו הקודם "שלום לקנאים".

הוא אומר ש"לא מרפאים פצע עם מקל" – הסכסוך בינינו לבין הפלסטינאים הוא סכסוך מדמם בן למעלה ממאה שנה, וכאן לא הכוח היעיל, אלא ההידברות והתבונה.

לדעתו, אין מנוס מפתרון שתי המדינות. הוא אומר שהאופציה היא מדינה שתהיה בעצם מדינה ערבית, והוא לא רוצה להיות מיעוט. אופציה אחרת שיש המדברים עליה היא מדינה עם שני עמים, אך זו לא הצליחה בשום מקום בעולם (למעט שוויץ). להפך – המגמה היא היפרדות ליחידות לאומיות נפרדות, כפי שנעשה למשל בצ'כוסלובקיה. עוד הוא מזכיר שבעבר היו פה ערבים-נוצרים רבים, אך הם עזבו (לא באשמתנו), מה שמראה מה הגיוני שיהיה גורל מיעוטים במדינה עם רוב מוסלמי.

בהמשך הוא מתאר מפגש שלו עם אינטלקטואל פלסטיני אחד בחו"ל, שאמר לו שהוא רוצה לחזור לביתו בליפתא, כלומר מעלה את סוגיית זכות השיבה. עוז אומר שזה טוב כחלום וכגעגוע בלבד, אך יישום הדבר פשוט בלתי אפשרי, ולו מהסיבה הפרקטית. צאצאי מגורשי או בורחי ליפתא מונים היום כ-20,000 איש ואישה, כך שאם יחזרו ייאלצו לבנות גורדי שחקים, ולא יהיה זה עוד ישוב רגוע, עם עצים פורחים, כבשים רועות, ומעיין באמצע.

אך אז הוא אומר ששאל את עצמו, האם החלום הציוני לא היה גם כזה, כלומר נגוע במחלה שהוא קורא לה "שחזרת"? ועונה – לא בהכרח. משום שאכן היה בחזון הציוני מרכיב כזה, אלא שהוא לא היה העיקר. העיקר היה שבלתי אפשרי היה לחיות בכל מקום אחר. ויהודים – באירופה, ומאוחר יותר בארצות ערב – לא מיהרו לעזוב את ביתם, עד שהסכנה והצרות היו כבר בלתי נסבלות.

אבל, הוא אומר, היום דווקא יש סכנה של המחלה הזו, כי מה שעמד בעבר ברקע עומד כעת במרכז. והכוונה לישוב השטחים הכבושים כחזרה לנוף ולמולדת התנ"כיים. אך חזרה מסיבית לשטחים אלה לא תשחזר את הנוף התנ"כי, אלא תיצור נוף אורבני-מודרני עם מחלפים ופקקים. כך גם ביחס לחזון הקמת בית המקדש – אם יוקם היום, יבואו אליו כמיליון וחצי יהודים בשלושת הרגלים, ואיך נדאג לכולם לשירותים, לחנייה וכו'? כלומר, מעבר לשאלה העקרונית, ניצבת כאן שאלה פרקטית.

לכן, אומר עוז, חלומות כאלה טובים בתור חלום, געגוע, שאפשר לבטא בסיפור, או בצום אם רוצים, אבל לא הגיוני ולא בריא לשאוף לממש אותם.

כך, בסוגיה זו, כמו בכל דבריו, עוז מציג חזון פרגמטי ביותר – ובכך הוא חוזר בעיניי לפרגמטיזם היעיל של בן גוריון. לכן לדעתי קשה לשמוע את דבריו ולא להסכים שיש בהם הגיון רב, הגיון מוחץ. הדבר היחיד שאולי כן אפשר להגיד שהדברים האלה כבר מוכרים מאוד. ובכל אופן, לא תזיק תזכורת!

עוז מסיים את דבריו בתקווה שייקום מנהיג, שיעשה את מה שברור לכולם שאין מנוס מלעשות, ורק נדחה כל העת בתירוצים שונים. החשבון אינו נגמר, ויש לסיימו.

אני מסכים עם דבריו של עוז וממליץ לכולם להקשיב לדבריו, אם בצורת קריאת הספר שיצא עכשיו לאור, אם בצורת שמיעת ההרצאה ביו-טיוב, כפי שעשיתי אני:

https://www.youtube.com/watch?v=Pqrd4c8ZT1E

 

איש רוח גדול הלך מאיתנו, יהי זכרו ברוך.

ההרצאה האחרונה

"פה ושם בארץ ישראל"/ מאת עמוס עוז

"פה ושם בארץ ישראל" מאת עמוס עוז, כתר, 1983.

לא אכתוב כאן סקירה ממצה אלא פשוט מחשבה אחת בולטת שליוותה אותי במהלך קריאת הספר.

תחילה אקדים ואומר כי ניגשתי אל הספר הזה בעקבות מותו של עוז, הנערץ עליי, אך לא מזמן. החלטתי שאין טוב מזמן זה כדי להשלים מעט מהחסר. עד כה קראתי כ-8 או 9 ספרים של עוז, חלק עיוניים וחלק פרוזה, לצערי לא יותר, אך לשמחתי לא פחות.

הספר הזה, פה ושם בארץ ישראל, הוא ספר עיוני של עוז. הוא משוטט בחוצות הארץ ומשוחח עם תושביה בגובה העיניים. עם החרדים בירושלים ועם תושבי בית שמש, עם המתנחלים בתקוע ועם הערבים ברמאללה, ועוד. נראה שזה ז'אנר די מקובל פה. בשנים האחרונות אפשר למנות עליו גם את ספרו של ניר ברעם "הארץ שמעבר להרים", שהולך ממש באותה הדרך, ושסקרתי בנפרד.

ובכן, המחשבה שעלתה בי למקרא הספר היא עד כמה הדברים בעצם נראים אותו הדבר אז – לפני כמעט 40 שנה – והיום. אמנם כן, הרבה גם השתנה, תחילה בעקבות האינתיפאדה הראשונה, שספר זה נכתב לפניה, ואז שוב בעקבות האינתיפאדה השנייה, אם למנות את שני השינויים המרכזיים בלבד. אבל הדיבור הוא אותו דיבור. זה תומך בעשיית שלום וזה תומך בשלמות הארץ. מה עושים? יושבים ומתווכחים. ובינתיים הזמן עובר, אך שום דבר לא משתנה. לכן אני נלאיתי לגמרי מויכוחים פוליטיים בארץ. כמה אפשר לדבר על אותו נושא? וקריאת ספר זה רק מחדדת את התחושה הזו.

אך בסיכומו של דבר, אני חושב שאין סיבה ממשית לקרוא את הספר הזה היום, אפשר פשוט לקרוא עיתונים! הוא סיפק תמונת מצב יפה מאוד (ובשפה יפה מאוד!) בזמנו, אך היום נראה לי שכבר אין בו צורך רב. ואם לא עיתונים וטלוויזיה, אפשר לקרוא את ספרו של ברעם שהזכרתי, שהוא לפחות עדכני יותר, ויותר טוב מזה – לצפות בסרטו המצוין בעל אותו השם.

באשר לעוז, חבל לי שאני לא יכול לפרגן כאן למרות שכל-כך רציתי, אולי אנסה בספר נוסף שלו.

 

לסיום, הנה בכל זאת ציטוט יפה בעיניי, המופיע די בתחילת הספר:

 

"לפני עשרים שנה אמר מורי דב סדן בשיחת חולין כי הציונות כולה אינה אלא אפיזודה חולפת, התפרצות זמנית של חולין, מהומת היסטוריה ופוליטיקה, אבל יהדות ההלכה תשוב ותתגבר על הציונות ותטמיע אותה בקרבה. בימים ההם חשבו שומעיו של סדן כי הוא, כדרכו, יורה זיקוק של שנינה. הבוקר בשכונת גאולה, באחוָה, במקור ברוך, שב אלי משפטו של סדן. עדיין איני מקבל את החזות שלו, אבל שוב איני יכול לפטור אותה כחידוד שנאמר בהיפוך האגודל: בשכונות אלה שבהן נולדתי וגדלתי, המאבק כבר הוכרע. הציונות נהדפה מכאן. כלא היתה. או לא נהדפה אלא ירדה למדרגת שפחה…".

פה ושם בארץ ישראל

"סיפור על אהבה וחושך"/ מאת עמוס עוז

סיפור על אהבה וחושך/ ביקורת מאת חגי הופר

"סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז, כתר, 2007 [2002], 593 עמ'.

לספר הזה הגעתי באיחור ניכר. וגם כך, בקריאה הראשונה הגעתי עד עמ' 250 ואז עצרתי, אך בעידוד חבריי המשכתי בכל זאת עד הסוף, אמנם עם דילוג על כמה שורות מפעם לפעם.

עד עמ' 250 הספר היה בחלקו מפעים ממש וגורם להתרוממות הנפש, ובחלקו יבש ומשעמם יותר. הקטעים המעניינים ביותר מבחינתי היו תיאוריו של עוז את קרבתו לאנשים ידועי שם, בראש ובראשונה – דודו יוסף קלאוזנר, החוקר הדגול, ושכנו של קלאוזנר – הסופר ש"י עגנון. בהמשך הספר תופיע אף המשוררת זלדה, שהייתה המורה של עוז בכיתה ב' והוא היה בקשר הדוק איתה, וגם התיאור הזה מרתק ונוגע ללב. מלבד אלה מוזכרים בספר שמות רבים אחרים, עד שלעיתים נראה הדבר כמה שמכונה היום "ניים דרופינג", אף כי במובן החיובי של המושג. למשל, מוזכר אליעזר בן יהודה, ועוז כותב כי אולי תרם לו משהו בענייני הלשון, בנוגע למילה "בולס". עוז צריך להבין בזה, שהרי שמו הוא כשם הנביא עמוס "בולס השקמים". בכל אופן מרשים שלילד קט היה מה לומר בנידון למחדש המילים הגדול.

קטעים אחרים יפים בספר הם קטעים עיוניים. כך, בקטע מפורסם מאוד מדבר עוז על ההבדל בין הקורא הרע והקורא הטוב. הקורא הרע, נאמר בכלליות, מתעניין יותר בצד הרכילותי של הכתוב, בעוד הקורא הטוב מתעניין בתוכן הפנימי. או בקטע אחר, למשל, הוא מתאר את מעלתו של סבו, מעלת ההקשבה, לנשים בעיקר, בתיאור שתופס עמוד שלם (עמ' 140), והוא יפה מאוד.

ואולם, כאמור, קטעים אחרים הם פחות מעניינים, לכן בשלב מסוים התייאשתי מהקריאה. עומס הפרטים שעוז זוכר פשוט מדהים. אכן, כפי שחז"ל אמרו על הנביא עמוס, שהוא נקרא כך משום שהוא "עמוס בלשונו", כך גם עוז עמוס בלשונו. גם מבחינת עומס הפרטים, וגם מבחינת עושר המבע, כמובן. במהלך הקריאה עלה בדעתי כי מה אני זוכר מילדותי? בעיקר ששיחקתי הרבה כדורגל. טוב נו, ומשלב מסוים גם כדורסל (טוב, אני מגזים, כמובן שאני זוכר עוד דברים, אבל לא בכמות וברמת הפירוט של עוז). ומחשבה נוספת עלתה בדעתי במהלך הקריאה, שהספר הזה שקול לכמה עשרות פגישות של טיפול פסיכואנליטי. אין לי ספק שלכתיבה יש גם סגולות תרפויטיות, במיוחד שהיא מספרת על הילדות, אך איני בטוח אם גם לקריאה יש סגולות כאלה, או שמא אחרות.

דבר נוסף יפה בספר הוא השחזור התקופתי. הוא עוסק בתקופה שלפני קום המדינה, ובהמשך מתאר גם את הקמתה, וזו תקופה מרתקת. אפילו פרטים קטנים, כמו מספר טלפון בן שלוש או ארבע ספרות, מיד צדים את העין. כלומר, היו אז לא יותר מעשרת אלפים מכשירי טלפון. ובאמת, כדי לדבר היו הולכים לבית המרקחת, או לדואר.

והנושא הגדול של הספר הוא כמובן מותה הטרגי של האם (איני מאמין שאני עושה כאן ספוילר למישהו). כל הנושא הזה מתואר ברגישות ובעדינות. תיאור זה נוגע לכל אדם, אך אני בטוח שבמשפחות שחוו מוות דומה לזה התיאור הזה עושה רושם מיוחד. למעשה, הפנו אותי בדיוק למאמר כזה, שמתאר את רושם הספר מהבחינה הזו (קישור בתגובה[1]). ואולם, מעניין לציין שהפעם הראשונה שהעניין מוזכר בפירוש הוא בעמ' 206, וזאת תוך כדי תיאור צדדי של החדר, ואז נאמר שזה אותו החדר בו מתה האם מאוחר יותר. אני מצאתי את התיאור הזה מפתיע בצדדיות שבה הוא מזכיר לראשונה את הנושא הגדול. איני יכול לשפוט האם הדבר "חיובי" או "שלילי", בכל אופן הוא צד את תשומת ליבי ונראה לי מוזר. אולי זו דרכו של עוז לעכל את הטראומה, דווקא על ידי הצגתה כעניין אגבי.

על העותק שבידי מצוין כי הספר זכה בפרס גתה. זה יפה מאוד, אך השאלה מדוע לא זכה בנובל, שעוז מועמד אליו שנים רבות. הוא בהחלט ספר ראוי לכך. איני יודע את כל שיקולי הפרס, אך אוכל להציע דבר אחד מזווית ראייתי הצנועה: לדעתי, הספר הזה היה אפילו טוב יותר אם היה נערך בצורה כזו שהיו נחתכים קטעים רבים ממנו. לא כל דבר הוא חשוב. אך כאן, אליה וקוץ בה; עוז הוא סופר גדול ולכן מעורר חרדת קודש, ולכן אני מבין את חשש העורך לקצוץ בבשר החי. גם אני, כשאני כותב עכשיו את הערתי, חושש במקצת. ועדיין, אני חושב שעריכה כזו הייתה מיטיבה עם הספר, עם ובלי קשר לנובל המיוחל. כי מעבר לזה, כאמור, הספר מכיל קטעים מרוממי נפש ממש, ואחרים מרגשים ממש, והוא בהחלט יצירת מופת ספרותית.

אעיר גם משהו על מחלת האם. בימים ההם הטיפול התרופתי היה בחיתוליו, ואולי הסיפור היה נגמר אחרת אם הייתה חיה בתקופה מאוחרת יותר. ועדיין, עוז מציין כי שבוע לפני מותה שינו לה את הכדורים שלקחה. אינני יכול שלא לחשוב האם יש קשר בין הדברים, קשר מצער מאוד (שהוא גם בבחינת חוכמה בדיעבד, שלא מועילה).

ומילה אחת על הסרט של נטלי פורטמן, על פי הספר. אני אהבתי אותו מאוד. לדעתי, היא מצליחה להעביר את עיקר הסיפור בשעה וחצי בלבד בצורה אינטליגנטית מאוד, תוך בחירת התרחשויות מרכזיות. רק דבר אחד חסר בסרטה, או בעיקר דבר אחד – תיאור ההווי האינטלקטואלי של הימים ההם, כפי שמתואר בספרו של עוז בצורה מופתית. כלומר, תיאור כל אנשי המפתח שהוא מזכיר. אך מסרט אחד אולי זה יותר מדי לבקש. אך מלבד זאת, כאמור, הסרט נהדר.

 

לספר מצורפת תמונה של המשפחה בימים ההם. ראשית, נטלי פורטמן מאוד דומה לדעתי לאם, מזכירה אותה. שנית, אני מביט בתמונה וליבי יוצא אל האם, וליבי יוצא אל הבן, וליבי יוצא גם אל האב. עוז עשה אם כך עבודה טובה. כתיבתו באה מאהבה.

 

[1] כאן: http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-1783.htm

סיפור על אהבה וחושך