"שפינוזה – ביוגרפיה"/ מאת סטיבן נדלר

שפינוזה – ביוגרפיה/ ביקורת מאת חגי הופר

"שפינוזה – ביוגרפיה" מאת סטיבן נדלר, רסלינג, 2007, 390 עמ'.

אחרי שקראתי את ספרו של נדלר "ספר שחושל בגיהינום" על "מאמר תיאולוגי מדיני" של שפינוזה ואהבתי אותו מאוד, עניין אותי לקרוא גם את הביוגרפיה המוקדמת יותר שלו על חיי שפינוזה והגותו. באופן כללי אני מתעניין יותר בפילוסופיה מאשר בסיפור החיים, אבל גם סיפור החיים מוסיף להבנה השלמה. ספר זה אינו מתרכז בהגות, אף כי הוא מציג גם אותה בקיצור יחסי, ולעומת זאת פירוט נפתולי החיים נרחב מאוד. נדלר מספר את כל סיפורי הרקע, גם השוליים ביותר, וכמו כן מרחיב את הדיבור על הנסיבות החברתיות והפוליטיות בחייו של שפינוזה. לא אוכל לסקור את כל הפרטים, אך אזכיר כמה מהם.

שפינוזה פרסם בחייו שני ספרים בלבד, ספר על דקרט, שלדעתי עדיין לא תורגם לעברית ואיני יודע מדוע, ואת "מאמר תיאולוגי מדיני" בשנת 1670. את ה"מאמר" הוא פרסם, בין היתר, כדי להכין את השטח לפרסום ספרו המרכזי, האתיקה. הוא לא שיער שהספר יחולל מהומה כה רבה. אבל הוא חולל. בכל מקום דיברו בגנותו ואף החרימו אותו ואסרו למכור עותקים ממנו. לאחר כמה שנים כשהתכוון סוף סוף לפרסם את האתיקה הוא עצר את תהליך ההדפסה באמצע, כי שמע שמדברים בגנות הספר והדבר הגביר את חששו, די בצדק חייבים להודות. האתיקה יצאה לאור לבסוף אחרי מותו (הוא מת מוקדם, בשנת 1677), ובהמשך גם הספרים "מאמר על תיקון השכל", "מאמר קצר על אלוהים, האדם ואושרו" (שנמצא שנים רבות לאחר מותו) ו"מאמר מדיני", שכתב בערוב ימיו ולא הספיק לסיים.

דבר אחד שהספר הזה חידש לי הוא, שאפשר שגרסה ראשונה של "מאמר תיאולוגי מדיני" הייתה מצויה כבר בשנת 1660 (מקובל שהחל בכתיבתו ב-1665). כך שיתכן שעיקריה היו כבר כתובים או אמורים בעת נידויו בשנת 1656. נדלר מביא בהקשר זה מכתב של העוצר מרוטרדם, אדריאן פאטס, שכותב כי ראה –

""מאמר תיאולוגי מדיני" מאת מחבר שלבטח לגמרי בלתי ידוע לך אבל שמו לא ייאמר לעת עתה. [המאמר] מכיל טיעון רב תועלת לימים אלה, שאת רובו אין למצוא בשום מקום אחר. מעל לכל, המחבר מטיל ספק בצורה דקה ומדויקת בהבחנה בין חוקים מדיניים ובין חוקי טבע. אני צופה שאנשים רבים, בעיקר תיאולוגים, שייסחפו על ידי רגשותיהם ודעותיהם הקדומות המרגיזות […] ילעיזו רבות כנגד ספר שאינם מבינים". (עמ' 131).

הוא צדק כמובן, באמת הלעיזו. אני חושב שהרושם העיקרי שמתקבל מקריאת סיפור חייו של שפינוזה הוא ההתנגדות העצומה שעוררו דבריו, שבימיו נחשבו דברי כפירה נוראיים והיום נראים לנו כמעט מובנים מאליהם, ולעומת זאת קור רוחו הפילוסופי ואצילותו.

כי אכן, מהמסופר בספר, שפינוזה היה אדם ששלט ברוחו והיה מאוזן מאוד. מה שהוא הטיף לו – אותו הוא גם קיים. רק פעם אחת סערה רוחו, וזאת כאשר ידידו ומיטיבו דה-ויט נרצח באכזריות על ידי המון זועם. שפינוזה חשב לצאת מביתו ולתלות שלט המאשים אותם בברבריות, אך בעל הבית שלו עצר בעדו, כי חשש לשלומו, ובצדק כנראה.

גם כאשר בעלת בית אחרת שלו שאלה אותו כיצד עליה לנהוג לדעתו, הוא השיב לה כי טוב שתמשיך לשמור על הדת הנוצרית שהיא מחזיקה בה, ושדרכה תוכל להגיע לגאולת נפשה. כלומר, הוא לא ניסה לכפות את משנתו על כל אדם, אך עדיין סבר בתוקף שיש לו הזכות לבטא את דעותיו.

למעשה, שפינוזה היה כה שווה נפש, שבניגוד למנודים אחרים בזמנו (והיו רבים כאלה, לפרקי זמן שונים), הוא כלל לא ניסה לבטל את החרם, לא על ידי פנייה לרבנים ולא על ידי הזכות החוקית שהייתה בידו לפנות למועצת העיר. נראה גם שהדבר לא הפריע לו במיוחד בהמשך חייו. כסף היה לו מקצבה, מעבודתו כמלטש עדשות ומעזרה לפעמים מידידיו הנוצרים הרבים – למרות שאחרי מותו, לאחר תשלום החובות, כמעט לא נותר כל רכוש, עד כדי כך שאחותו ביטלה את דרישתה להיות היורשת שלו – וגם ידידים, כאמור, היו הרבה. התוצאה העגומה היחידה מכך היא אולי העובדה שלא נישא מעולם. אולי – כי אולי אין קשר בין הדברים ולא היה נישא בכל מקרה. קצת חבל שגנים משובחים כאלה לא זכו לעבור לדור הבא. מצד שני, הכתבים כן עברו, ולזה לדעתי חשוב הרבה יותר.

 

לסיכום, ביוגרפיה מרשימה מאוד, אף על פי שהיא די כבדה, וכאמור מרחיבה את היריעה לנושאים שוליים וכלליים רבים, באופן המקשה על הקריאה. ובאמת לפעמים דילגתי על אי-אלו קטעים. אבל בכל מקרה שווה להכיר את סיפור חייו של האיש המיוחד הזה.