"אנטי נאורות"/ מאת זאב שטרנהל

אנטי-נאורות/ רשימה מאת חגי הופר

"אנטי-נאורות – מהמאה ה-18 עד המלחמה הקרה" (עם עובד, 2017) הוא ספר מאת הפרופ' למדע המדינה זאב שטרנהל, שתורגם מצרפתית, בה פורסם ב-2006, על-ידי רפי קינן. הספר עב כרס – 609 עמ' כולל הערות – ורציני מאוד. שטרנהל סוקר את ההוגים המרכזיים שהתנגדו לרעיונות הנאורות החל מהמאה ה-18, בה גובשו הרעיונות, ועד המאה ה-20.

הנאורות חרתה על דגלה יצירת אדם רציונאלי, וכפועל יוצא של זה תמכה ברעיונות של דמוקרטיה, זכויות אדם וכיוצא בזה. המתנגדים לה תמכו ברעיונות חלופיים, כגון לאומיות, שורשיות, מסורת, דעות קדומות (בצד החיובי שלהן מבחינתם) וכד'. על הוגיה ניתן למנות את אדמונד ברק, הרדר, קרלייל, דה מייסטרה, איפוליט טן ועוד.

שטרנהל מפרט בהרחבה את הגותם של ההוגים האלה. למעשה, כמעט בכל עמוד מופיעים כמה ספרים (בהדגשה) אליהם הוא מתייחס, ואף ששמות הספרים חוזרים במקומות שונים, הרי שכמות החומר אליו מתייחס המחבר מרשימה בהיקפה. זו עבודת חיים ונראה ששטרנהל עמל שנים רבות על קריאת החומר הרב הזה, ולכך הוא זכאי למלוא ההערכה.

עם זאת, צריך להודות כי השמות של הוגי האנטי-נאורות מוכרים הרבה פחות משמות הוגי הנאורות עצמה, עליהם ניתן למנות, למשל, את קאנט עם מאמרו – "הנאורות מהי?", שם שנשמע הרבה יותר מוכר, הלא כך? אבל עובדה זו יכולה להיזקף אף היא לזכותו של ספר זה, המאיר פינות אפילות (תרתי משמע) ופחות מוכרות.

מלבד זאת, יש להעריך את המחבר על עצם ההתעמקות היתרה בהגות שנראה שהוא מתנגד נחרץ לה, וכבר כתב בעבר ספר על "יסודות הפשיזם". שהרי התנגדות רצינית לא יכולה לבוא אלא על-ידי הכרת היריב, וזאת עושה המחבר ביד נדיבה. עם זאת, עולה בי החשש שחוגים ריאקציונרים ישמשו בספרו לחיזוק טענותיהם אף שלא נראה שלכך התכוון המחבר.

שטרנהל עצמו נשאר ניטראלי, עד כמה שהבחנתי, לכל אורך הספר, ולדעתו הוא נותן להציץ רק בסיום דבריו, כשהוא כותב:

"כדי למנוע מבן המאה ה-21 לשקוע בעידן קרח חדש של קונפורמיזם וכניעות, אין תחליף לחזון הנאורות של אדם המעצב את ההווה, ולפיכך את העתיד, במו ידיו" (עמ' 486).

 

אלא שהתמונה אינה כה פשוטה, שכן הוגי האנטי-נאורות תמכו גם ברעיונות שהיום נחשבים כשייכים לקדמה, או נאמר אף לחוגי השמאל. למשל, הרלטיביזם, עליו כותב שטרנהל:

"במקום אחר הסביר את תפיסת הרלטיביזם שלו: "הרלטיביזם מבקש להבדיל את התפיסות הייחודיות לכל טיפוס אנושי". הרי זו תפיסת הרלטיביזם הקלסי של הרדר, ששפנגלר אימץ כעבור שנים מספר בעקבות בארס, מתומצתת במשפט אחד. האדם הוא המשך של אבותיו, הוא תלוי בהם, הוא תוצר של תרבות ואדמה מסוימות, ייחודיות בסוגן" (עמ' 349).

 

למעשה, ההגות הפוסט-מודרנית, שהרלטיביזם הוא אבן יסוד שלה, היא במובנים רבים הגות-נגד לנאורות, למשל ליסוד הרציונאלי שבה. שטרנהל אמנם מתייחס אליה בכמה מקומות, אך לדעתי לא בצורה מספקת. הוא עצר את סקירתו במלחמה הקרה, אך הגות זו התפתחה לאחריה והיה ראוי להקדיש לה יותר מקום ויחס, לדעתי.

כך גם גורם נוסף המתנגד לרציונאליות הוא האינסטינקטיביות ורעיון הלא-מודע. שטרנהל אמנם מתייחס גם לזאת, אך ההוגה המרכזי כאן, פרויד, לא מוזכר ולו פעם אחת (אם אינני טועה), והלא הדבר אומר דרשני.

 

אך בכך אין אני בא להפחית מתרומתו של הספר, אלא רק להציג את מלוא מורכבות הנושא. הספר הזה הוא ספר מדרגה ראשונה מבחינת טיבו, ולמעשה מבחינת רצינות הכתיבה לא קראתי כדוגמתו מאז "ישראל בעל שם טוב ובני דורו" מאת פרופ' רחל אליאור, וקודם לכן, אולי, "האנוסים" מאת פרופ' ירמיהו יובל.

 

אציין עוד, כי במקביל לספר זה יצא לאור אף הספר "הנאורות" בהוצאת מוסד ביאליק ובעריכת גדי טאוב. עיינתי בו והוא ספר רציני, אף כי קצת קשה לקריאה, ובכל אופן הוא יכול לשמש כקריאה משלימה לספר זה. אני, אגב, התעמקתי לראשונה בנושא עם הספר "הנאורות – פרויקט של נשלם?" בעריכת ד"ר עזמי בשארה, שיצא לפני שנים רבות ובו גם המאמר של קאנט שדיברתי עליו. בכל אופן, דבריי כאן באו בקצרה ואין ספק שספר זה ידרוש עוד התייחסות נרחבת מזו.

 

שורה תחתונה: ספר רציני למעמיקים.