"פעם כשאהיה יותר צעיר"/ מאת יעקב בורק

פעם כשאהיה יותר צעיר/ ביקורת מאת חגי הופר

"פעם כשאהיה יותר צעיר" הוא ספר חדש מאת יעקב בורק (כנרת ז"ב ואלכסון, 2016), הבא אחרי ארבעה רבי מכר קודמים ודומים לו, שאת כולם קראתי. האחרון שבהם היה "איך מוצאים חתול שחור בחדר חשוך" (ללא ספק בורק יודע למצוא כותרות מעניינות).

 

יעקב בורק הוא איש עסקים שהקים חברת השקעות, וכנראה התפרנס ממנה לא רע בכלל, כך שבהמשך מצא את הזמן והרצון לעסוק גם בתחום הרוח. עיקר עיסוקו – בספריו הקודמים כמו גם בספר זה – הוא בפסיכולוגיה ובמדעי ההתנהגות. בורק פשוט קורא את הרעיונות החדשים, וגם הישנים יותר, בתחום, מתוך כתבי עת וספרים, רובם באנגלית. מכיוון שהקורא הממוצע לא יטריח את עצמו לקרוא את כתבי העת המדעיים בתחום הפסיכולוגיה בדרך כלל, בורק עושה עבורו את העבודה ומגיש לו בשפה ברורה ורהוטה את עיקרי המימצאים, ולכך מגיע לו כל הכבוד. אם הוא לא היה קיים היה צריך להמציא אותו.

את המאמרים המשולבים בספר פרסם בורק קודם-כל במגזין האינטרנטי שהוא עורך, אלכסון. הדבר ניכר באופי הספר, שלמרות שהוא מנסה לצרף כמה מאמרים תחת נושא אחד, וכן הוא מחולק לפרקים גדולים בהתאם, הרי שבכל-זאת הוא די אקלקטי וקשה למצוא בו תמיד את החוט המקשר בין מאמר למאמר. אך אין הדבר מפריע כל-כך, כי כל נושא הוא מעניין כשלעצמו.

דבר נוסף שאולי יכול להראות לחובת הספר הוא, כי המחבר רק מביא מדבריהם של אחרים ואין לו טענה מרכזית בפני עצמו. אך גם בכך איני רואה חיסרון גדול, שכן יש מקום גם לספרים מעין אלה, הסוקרים את ההתפתחויות בתחום.

 

מבין הנושאים הרבים המובאים בספר אציג שניים בלבד, לשם הדגמה, ומשום ששני אלה עניינו אותי יותר מאחרים:

האחד מופיע כבר בפתיחת הספר, והוא תופעה חדשה-ישנה שנקראת FOMO, שזה קיצור של – Fear Of Missing Out, הפחד לפספס. בורק כותב כי אבחנו את התופעה עוד הרבה בעבר, אך עתה היא עולה למרכז ההתעניינות שוב, עם התגברותה אצל משתמשי האמצעים האלקטרוניים למיניהם, בעיקר. הצורך הזה כל הזמן להיות "מחובר", לטלפון, לפייסבוק וכו', הוא דבר שנוכח עתה ביתר שאת, והוא ממש לא הופך אותנו למאושרים יותר, בלשון המעטה. אז עצם הפניית המבט לתופעה היא חשובה, אך עדיין חסר לי פירוט אודותיה ואודות הכלים להתמודד עימה. אך אין לי ספק שאלה יגיעו אליי די בקרוב. למען האמת, בעירי ירושלים הייתה צריכה כבר פעמיים להיות הרצאה מאת פסיכולוג בנושא זה, אך פעמיים היא בוטלה, כך ש… פספסתי אותה.

 

הנושא המעניין השני הוא המקור הביולוגי, אולי, של העמדות הפוליטיות של אנשים. כך נמצא, כי אנשים שמרנים הם חרדתיים יותר מליברלים; למשל,  כאשר השמיעו קולות מבהילים בחדר הניסוי, השמרניים נבהלו מהם יותר, אם להביא דוגמא אחת. מכאן קל להבין, כביכול, מדוע בימין יותר מונעים מרגשות פחד והתגוננות, נטען. אני כותב "אולי" ו"כביכול", כי העמדה הזו מאוד מוטלת-בספק בעיניי. הרי, למשל, אנשים כן משנים לאורך חייהם את עמדתם הפוליטית, לפעמים. וזה גם לא גנטי, כי במשפחה אחת נוכל למצוא, לעיתים קרובות, מגוון דעות. אבל בכל זאת הגישה הזו מעניינת ושווה בדיקה. ובמקומותינו היא אף יכולה להועיל – כי כשם שאנו מקבלים (במקרה הטוב) בעלי נטייה מינית שונה, כך נוכל לקבל בעלי נטייה פוליטית שונה, אם נבין שפשוט כך הם בנויים, וממילא יקטנו להבות השנאה ההדדית וההתלהמות. אולי, אולי…

 

ואוסיף גם כי בסיום הספר ישנו פרק המדבר על סיפורי גופות שונים. זה נשמע מפחיד, וזה לגמרי לא קשור לפסיכולוגיה, אך אני מצאתי שסיפורי הגופות האלה מעניינים מאוד.

 

לסיכום, ספר חביב מאוד, הכתוב בצורה נעימה ורהוטה, וסוקר מספר נושאים מעניינים, שלרוב הציבור דובר העברית יש פחות נגישות אליהם. המאמרים בו לא כבדים והוא נקרא ברצף נוח. אני קראתי אותו ביום אחד וקצת.

 

שורה תחתונה: בהחלט מהנה.

פעם כשאהיה יותר צעיר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s