"הרופא והפילוסוף"/ מאת יהושע פישל שניאורסון

הרופא והפילוסוף/ ביקורת מאת חגי הופר

"הרופא והפילוסוף – סיפור פלאים על הרופא יונה גיטל'ש" מאת יהושע פישל שניאורסון, ידיעות, 2017, 440 עמ'.

עיקר הספר הרופא והפילוסוף מתאר את מפגשם של יונה גייטל'ש וד"ר גולדפאלם, אי אז במאה ה-19, באירופה.

יונה גייטל'ש נחטף בילדותו לקסרקטין הנוצרים והיה מה שמכונה קנטוניסט. שם הוא סבל הרבה. אבל באורח פלא הוא חולץ משם ואף למד רפואה, ואז חזר לעיירת נעוריו והיה לרופא מקומי. בעיירה היו כבר מספר רופאים, כשלכל אחד אפיון מיוחד. היו רופאים יהודים והיו נוצרים, ודווקא הרופאים הנוצרים העריכו אותו יותר. גם המון העם היהודי העדיף דווקא את הרופאים הזרים. יונה נחשב בעיניי אנשי הסביבה לשילוב של רופא מצד אחד וקדוש מצד שני, והרבה לא אהבו את השילוב הזה. רופא זה דבר אחד, וקדוש דבר אחר, ואין לערבב ביניהם, כך חשבו. תואר הקדוש בא לו הן כי המשיך להחזיק בדת היהודית, הן בגלל הסבל הרב שחווה שבעברו.

ד"ר גולדפאלם למד פילוסופיה בגרמניה, במיוחד את הפילוסופיה של קאנט, עליה גם כתב מאמרים. הוא בא לאותה עיירה למלא את תפקיד מנהל בית הספר. בין היתר הוא סבל ממיגרנות, ולכן פנה אל יונה גייטל'ש שיירפאו.

עיקר המפגש ביניהם מתרחש בחלק השני (מתוך שלושה) של הספר, לאחר שבחלק הראשון תוארו יחסי הכוחות בין הרופאים ובין עצמם ובינם לבין הסביבה. בחלק זה מתוארת מסיבה שאירגן אחד מחשובי העיירה, לה הוזמנו גם גייטל'ש גם גולדפאלם.

הנואם המרכזי במסיבה היה ד"ר גולדפאלם, ואת נאומו אפשר למצוא בפרק ט'. הוא פרש את עיקרי הפילוסופיה של קאנט, תוך שהוא מתרכז בעיקר בתורת המוסר שלו. לפי תורה זו המוסר הוא עניין תבוני ולכן הדבר הנכון הוא לקבלו מתוך היענות לצו התבוני, ולא מתוך נטיות רגש למיניהן.

לאחר נאומו התבקש אף גייטל'ש להגיב, ותגובתו מובאת בפרק הבא, פרק י'. גייטל'ש אומר שאינו בקי מספיק כדי להתייחס לנבכי הפילוסופיה הזו עצמה, אך בכל זאת יכול לומר דבר מה. וכך, ראשית הוא אומר שאין לנתק את המעשה המוסרי מרגשי החמלה והחסד, שהם מקורותיו הטבעיים (טענה ידועה, אך יש לומר שגישתו של קאנט דווקא יכולה לעלות בקנה אחד עם גישה ידועה ביהדות עצמה, לפיה יש לקיים את המצוות לשם קיום המצווה עצמה ולא מתוך פניות אישיות). ושנית, אולי חשוב יותר, הוא אומר כי מצא פגם אחר בפילוסופיה של קאנט והוא התבטאותו נגד היהדות, שלדעתו נובעת משנאה, כלומר מאנטישמיות. אם גולדפאלם דיבר בעיקר על "ביקורת התבונה הטהורה" (תורת ההכרה) ועל "ביקורת התבונה המעשית" (תורת המוסר), הרי שהוא מדבר בעיקר על הספר "הדת בגבולות התבונה בלבד".

אך מה אומר בדיוק קאנט? נקשיב למחבר:

"בספר זה "מוכיח" קאנט באופן שטחי ומוטעה, ללא הסתייגות וביקורת עצמית כלשהי, כי תורת ישראל איננה תורה דתית, כביכול, אלא קובץ חוקים מדיניים, ובדרך "אגב" מוציא הוא משפט שווא על עם ישראל, שהוא "עם השונא את כל העמים ועל כן כל העמים שונאים אותו"" (עמ' 212).

ובכן, הבה נתייחס לדברים. את הטענה הראשונה, היות היהדות דת מדינית בעיקרה, כבר השמיע בעבר שפינוזה, קאנט לא מחדש פה דבר. והטענה השנייה גם היא ידועה, ובאמת יש משהו במעגל הקסמים של השנאה ההדדית הזו שמזין את עצמו. בכל אופן אנטישמיות לא מצאתי כאן.

בספר אחר, "השותפות הגדולה" מאת הרב זקס, הוא מביא רשימה ארוכה של פילוסופים שהיו נגועים לדעתו בשנאת ישראל, וגם בה מופיע קאנט. הוא אומר שבשיחות סגורות הוא אמר שהיהודים הם ערפדים, וכי יש לעשות המתת חסד ליהדות. אבל איני יודע כמה אמון יש לתת לציטוטים מ"שיחות סגורות". מוטב להתייחס לספריו. והטענה השנייה, על אף שהיא קשה, היא טענה לגיטימית בעיניי ואינה מורה על שנאה.

הטענות שהמחבר שם בפי גייטל'ש הן, אם כך, קלושות. מה גם שהוא כלל לא מתמודד עם הפילוסופיה של קאנט עצמה – ולשם כך פניתי אל הספר הזה בתחילה. כאן חוויתי אכזבת מה מהספר.

אך מיד ניגשתי ללמד על הספר זכות: והרי פילוסופים אנטישמים אחרים לא חסר, וגייטל'ש בא להעלות טענה כללית נגד תנועת ההשכלה. והנה, שניאורסון כתב את ספרו בשנים 1939-1941 (ופרסמו כספר ב-1945), שנות מלחמת העולם השנייה, ואז כבר התחילו להגיע ידיעות ליישוב בארץ על השואה המתחוללת באירופה. רעל האנטישמיות אכן התפרץ ודווקא במדינה המשכילה ביותר. ואכן, לאחר המלחמה אף עולם הפילוסופיה נדרש לעשות חשבון נפש, וחלק מהמסר של הפוסטמודרניזם נובע מחשבון נפש זה, וכולל הפניית עורף לעולם ההשכלה של המאות ה-18 וה-19 והאמון שלה בשכל. מבחינה זו, שניאורסון אף נראה כנביא שהקדים את זמנו.

אך אז בא החלק השלישי של הספר. ובחלק השלישי מסופר על ילד יהודי דתי אחד שנאלץ ללכת לבית הספר ה"כללי" של ד"ר גולדפאלם, כי שם נותנים בגדים חמים לחורף, שאין לו אמצעים לקנותם בעצמו. ואז שוב נפגשים גייטל'ש וגולדפאלם, וגייטל'ש מספר על עברו כקנטוניסט ומשווה בין מצבו אז למצב הילדים המסכנים היום, שנאלצים ללמוד בבית ספר כללי, ירחם ה'.

כלומר, מטרת הספר מתבררת והיא מלחמה בכל השכלה באשר היא. בשם היהדות, כמובן. לא משנה שגייטל'ש עצמו קיבל השכלה רחבה ונהייה רופא, המועיל לסביבתו, ולא משנה שאף המחבר, שניאורסון, היה פרופסור בהשכלתו.

באחרית הדבר (שלא מצוין מאת מי היא, אולי מאת העורך נתנאל לדרברג) קצת מתבהרת התמונה. מסופר בה כי שניאורסון השתייך לחסידות חב"ד, והיה כאמור פרופסור, אך לא הצליח להשתלב בעולם האקדמי בארץ, ועסק בעיקר בחינוך ובחינוך מיוחד. נאמר כי הדמות של גייטל'ש יכולה לייצג את דמותו שלו ואת היחס אליו זכה בארץ, ואילו הדמות של ד"ר גולדפאלם יכולה לייצג את הוגו ברגמן, איתו היה לו דין ודברים.

בין היתר, שניאורסון כתב מאמר על ההבדל בין יהודי מערב אירופה, המשכילים יותר, ולבין יהודי מזרחה, המחוברים יותר ליהדות, והדים מהמאמר הזה מורגשים היטב בספר זה. גם את המאמר הזה דחו כאן האקדמאים הבכירים. במיוחד נוגעת ללב התכתבות של שניאורסון עם גרשום שלום, שביקר את ספרו זה בחריפות, וכששניאורסון ביקר את ביקורתו זו, ביקר את ביקורתו של שניאורסון בחריפות גדולה יותר, עד כדי כך שיחסיהם התנתקו.

 

לסיכום, בסופו של דבר הספר לא מצא חן בעיניי, לא במסר שלו – ובכלל בעצם העובדה שהוא בעל אופי פדגוגי-חינוכי, שלא לומר מטיפני – וגם לא בצורת הכתיבה שלו, שיש להודות שהיא מעט מייגעת (גם אם מתעלמים מהערות השוליים הרבות המוספות לטקסט לשם ביאורו). לכן גם איני מבין מדוע ראו לנכון בהוצאת ידיעות אחרונות להוציאו לאור מחדש. לא מדובר פה ביצירת מופת גדולה, והרלוונטיות של הספר לימינו מוטלת בספק. היה מתאים יותר שספר זה ייצא מחדש בהוצאה לאור חרדית, כי זו הרוח הנושבת ממנו.

 

הרופא והפילוסוף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s