"סודותיו של מורה הנבוכים"/ מאת ד"ר מיכה גודמן

סודותיו של מורה הנבוכים

[ביקורת שכתבתי לפני זמן רב ואני מצרפה כאן כעת]

"סודותיו של מורה הנבוכים" מאת ד"ר מיכה גודמן (כנרת ז"ב דביר, 2010) מנסה לסכם את ספרו הפילוסופי הגדול של הרמב"ם, מורה הנבוכים, וגם לחשוף כמה מסודותיו. משימה גדולה ללא ספק. למרות מרכזיות הספר מורה הנבוכים והספרות העצומה עליו, דומה שרוב מה שנכתב עליו מתייחס לאספקט זה או אחר שלו ולא זכור לי ספר בן דורנו המתייחס לכולו עד לספרו של גודמן, וככזה בוודאי שיש בו ברכה רבה. קראתי את ספרו של גודמן כבר בפעם השלישית עתה, אנסה לסקור אותו בקצרה. יש לדעת כי כמה רעיונות הושמטו, אם במתכוון, אם מתוך שכחה, שהרי הסקירה לא נכתבה ממש בצמוד לקריאה. כמו כן, בסקירה אנסה לעקוב אחר הפרקים עצמם.

 

במבוא גודמן בעיקר מכיר לנו את "הסתירה מהסוג השביעי" עליה מדבר הרמב"ם ושאליה התייחסו חוקרים רבים שלו, כולל כאן גודמן עצמו. לפיה בכמה מקומות הרמב"ם סותר את עצמו מסיבות פדגוגיות, כלומר הסתירה באה לשם הסתרה של ידע שלא יכול היה להיאמר, בין אם משום שמדובר בסתרי תורה שאין לגלותם ובין אם משום שהרמב"ם רצה להסתיר את דעותיו שלא תמיד עלו בקנה אחד עם דעת ההמון, או הדעה המסורתית (הראשון שדיבר על כך היה ליאו שטראוס).

בהמשך הספר גודמן אף מזכיר את מאמרו המכונן של אבי רביצקי, המבחין בין שתי גישות עיקריות של פרשני הרמב"ם: השמרנים, המפרשים את סתירותיו כמתן מקום לפילוסופיה כדי לאפשר לעוסקים בה להיכנס בשער היהדות; והרדיקלים, שרואים בכל סתירה מהסוג השביעי הסתרה של הרמב"ם את דעותיו האמיתית, הנוטות לכיוון אריסטו ואינן עולות בקנה אחד עם הגישה המסורתית.

תוך זכירת כלי זה, נפנה לגוף החיבור.

 

החלק הראשון מתייחס לאלוהים, וכאן גודמן דן במושג האלוהים, בנבואה ובהשגחה.

במושג האלוהים הרמב"ם דן בכ-70 פרקים בחלק הראשון של חיבורו, כשעיקר מגמתו היא ניתוקו של אלוהים מהעולם. כך הרמב"ם מציג שורה של מונחים אנתרופומורפיים-כביכול של האל במקרא ומפרש אותם מחדש כמטאפורות לדרכי פעולתו בלבד. עצמותו נותרת בלתי מושגת. גודמן מציין בצדק שתפישת אלוהים-נבדל זו מקשה על האדם הדתי ונראית כסותרת את הדת כולה, הבנויה על יצירת קשר בין האדם והאל. לבעיה זו הוא מציע פתרון בסוף החלק. כמו כן, גודמן מסביר כי מאינסופיות האל הרמב"ם גוזר את אי-גשמיותו, וממנה את אחדותו, כש"אחד" היא קטגוריה המאפיינת רק את האל. אעיר, כי בעיניי התפישה הפילוסופית של האל כבלתי משתנה גם היא מגבילה אותו בעצם.

במושג הנבואה הרמב"ם דן בחצי השני של החלק השני בספרו, בעיקר. הוא מציין שלוש תפישות בקשר אליה: זו של ההמון, הקלאסית, הגורסת שהאל יכול לנבא כל אחד, ללא קשר למידת השכלתו; זו של הפילוסופים, הגורסת שהנבואה היא תוצאתה הטבעית של ההשכלה והיא באה בהכרח עם בשלות ההשכלה; וזו של תורתנו ושלו עצמו, המסכימה לדעת הפילוסופים אך גורסת כי האל יכול בדרך ניסית גם שלא לנבא את הראוי לכך. כאן גודמן מציין את דעת הפרשנים הרדיקליים, הסוברים כי הרמב"ם לא באמת התכוון לכך ובעצם הוא מסכים לדעת הפילוסופים, כלומר לאריסטו. זאת משום שאת הפסוק "נביאיה לא מצאו חזון מה'" הוא מביא פעם אחת בהסבר שה' מנע אותם מנבואה, אך בפעם אחרת בהקשר שונה בהסבר שמניעות חיצוניות מנעו אותם מנבואה. כך הוא מסביר את היעדר הנבואה בגולה, מטעם ריבוי הצרות.

הנבואה עצמה באה בעקבות שלמות המידות, הדמיון והשלמות השכלית. בנוגע לדמיון, אצל הנביא הכוח השכלי שולט בו ומנתב אותו, ולא להפך. הנבואה עצמה היא שפיעה של השכל הפועל. כמו כן, את כל הופעות המלאכים במקרא הרמב"ם מפרש כאילו התרחשו במראה הנבואה בלבד. כך בנוגע לשלושת אורחי אברהם, וכך לפי פרשנות אחת גם העקדה. בהר סיני כל ישראל קיבלו את שתי הדיברות הראשונות, כמאמר חז"ל, כי הן מושכלות ראשונים. את השאר קיבל משה לבדו. משה הוא קטגוריית נבואה בפני עצמה, מובדלת ונעלה יותר. אצלו לא היה שימוש בכוח המדמה וכן נבואתו מחוקקת. כך מסכם גודמן כי "על פי הרמב"ם התורה היא גילוי של התבונה" (עמ' 88). אחזור לכך בהמשך.

במושג ההשגחה הרמב"ם דן בחצי הראשון של החלק השלישי. גודמן מקדים לכך דיון בתיאודיציה, צידוק האל. כאן הרמב"ם מראה שרוב הרעה באה לאדם מעצמו, אח"כ מזולתו, ורק לבסוף מהטבע. זה אולי לא עונה על השאלה, אבל זה מעמיד את הדברים בפרופורציה. בנוגע לשאלה זו הרמב"ם דן באיוב ומבחין בין הדוברים השונים בו, אך גודמן אינו מציג זאת, ובכל זאת הוא מביא את הרעיון, כי איוב היה צדיק, אך לא נאמר כי היה חכם, ושבמהלך ניסיונו הגיע לחוכמה. בנושא ההשגחה הרמב"ם מציג מספר דעות: זו של אפיקורס הכופרת בה כליל; זו אל אריסטו הסובר כי יש מנהיג ואין מקרה, אך ההשגחה אצלו חלקית בלבד; דעת המועתזילה, זרם מוסלמי, הסוברים כי הכול מושגח ללא כל הגבלה, בין טבעית ובין מוסרית; ודעת תורתנו, הסוברת שהכול מושגח, אך בהתאם להתנהגות המוסרית. לזאת הרמב"ם מוסיף את דעתו האישית, כי ההשגחה היא על בני האדם בלבד ולפי רמתם השכלית.

שאלה בפני עצמה היא כיצד הרמב"ם מבחין עצמו מדעת התורה, אך הרי נאמר שספר זה מיועד ליחיד המובחר בלבד ולא להמון, כך שניתן לראות בדבריו העמקה נוספת ויתר הבחנה. שאלה נוספת שגודמן מציג היא הסתירה כביכול בין המושגחות והבחירה החופשית שהרמב"ם דוגל בה (והוא אף מציין שאין בישראל מי שחלק עליה, אך זה לא נכון). כאן גודמן מציג את גישתו של משה אבן תיבון, בן המתרגם הידוע, שהסביר כי השכל מונע מהאדם באופן טבעי מלהסתבך בצרות. נגד דעה זו יצאו בחריפות כבר בעבר, אך גודמן אינו מציג זאת. תחת זאת הוא מציג את הסתירה בין דעה זו ובין מה שהרמב"ם מביא בפרק אחר, שם הוא מצטט את הפסוק "יפול מצדך אלף וכו'", כלומר יש כאן השגחה גם כשאין זהירות מיוחדת. אז מציג גודמן את התירוץ שלו, לפיו הדבק בה' רואה באופן חיובי גם את הרע, שכן הדבקות בה' היא העיקר מבחינתו. זה תירוץ יפה, אך משום מה נראה לי שהוא שייך לתקופתנו הניו-אייג'ית יותר מאשר לתקופתו של הרמב"ם עצמו. ואולי אני טועה בכך.

לנושאים אלה גודמן מוסיף דיון במנהיגות וגאולה, שלא זוכים להרבה מקום במורה הנבוכים, והוא מחלצם מתוך שברי דברים.

מנהיגות – רבים עמדו על הקשר בין חלום סולם יעקב המפורש על-ידי הרמב"ם ומשל המערה של אפלטון. לפי משל המערה היחיד הסגולי יוצא ממערת הצללים האשלייתית לאור היום, אך חוזר אליה כדי להושיע את חבריו. לפי חלום הסולם המפורש על ידי הרמב"ם, המלאכים העולים בסולם מסמלים את עלייתו הרוחנית של הנביא במעלות החוכמה, ואילו ירידתם מסמלת את ירידתו חזרה אל העם על מנת להשכילם.

גאולה – כאן גודמן נעזר בעיקר בדברי הרמב"ם במשנה תורה, שכן במורה הנבוכים הוא כמעט ולא מתייחס לכך, ומראה שחזון הגאולה של הרמב"ם משמר את חוקי הטבע – "עולם כמנהגו נוהג" – ואף את חוקי התורה, אף שבגמרא מצויה הדעה הסוברת אחרת – "מצוות בטלות לעתיד לבוא". ועיקר תכליתה של הגאולה היא קץ שעבוד מלכויות, כך שיוותר זמן להגות בחוכמה ללא מניעה. גם תמונה זו היא בהתאם לשיטתו הרציונליסטית.

לסיום חלק זה נחזור לשאלה איתה פתחנו ונשיב – אלוהים המרוחק לא בא כנגד הדת, אלא במקום כינון יחס של אלוהים כלפי האדם, חל כאן כינון יחס של האדם כלפי האלוהים. כך גם נהג ליבוביץ' להסביר את העניין.

 

החלק השני דן בתורה.

בטעמי המצוות הרמב"ם דן בחצי השני של החלק השלישי בספרו. גודמן פותח בהשוואת המצוות לחוקי הטבע. למשל, בתכליתיות: לפי הרמב"ם לא יתכן שה' נתן מצוות לשווא, או לשם משחק, אלא לכל דבר יש הסבר הגיוני, וכך גם דעתו לגבי חוקי הטבע. כמו כן, כמו התהליכים הטבעיים כך גם המצוות מכוונות את האדם לשינוי הדרגתי, שכן אי אפשר לבוא מההפך אל הפכו פתאום. כך גם חוקי התורה "צדיקים" בזה שהם מאוזנים, ממש כמו האיזון הנדרש לשם בריאות הגוף. כל זה יפה מאוד, אך גודמן מסכם ואומר: "משה התבונן בטבע, הבין לעומק את חוכמת אלוהים שבו ותירגם אותו לחוקים המעצבים חברה אידיאלית ובני אדם אידיאליים. לא אלוהים כתב את הספר" (עמ' 187).

ובכן, זאת לא אמר הרמב"ם בשום מקום ובמקרה הטוב ביותר אפשר לראות בכך פרשנות רדיקלית של גודמן עצמו. זה נכון שהרמב"ם רואה בנבואה קבלת שפע מהשכל הפועל, וזה נכון גם שאין הוא מרבה לדבר על נבואת משה וכיצד בדיוק קיבלה, אבל מכאן ועד קביעתו של גודמן ש"לא אלוהים כתב את הספר" הדרך גדולה. הבעיה שהוא אפילו לא מציין שזו פרשנותו, ושניתן לפרש את הדברים אחרת. בעיה זו חוזרת גם בהמשך הספר, כשלא נוצר הבדל בין הצגת הדברים – כולל המחלוקת סביבם – לבין פרשנותם. זו נקודה אחת בעייתית בספר.

נמשיך. בהמשך גודמן כותב כי הטקסים הפגאניים כוונו לשנות את הטבע, אך אין כך בטקסי היהדות, כשלדעת הרמב"ם גם הם אינם מכוונים ליצור שינוי באל, אלא באדם עצמו. הוא מציין כמטרתם את תקינות הנפש ותקינות הגוף, כלומר בדעות ובמידות. אצל הרמב"ם חלק גדול מהמצוות באו לשם שלילת העבודה הזרה. לשם ביסוס מסקנתו זו הוא אומר שקרא כמעט את כל ספרי הצאבה, שהם ספרי עבודה זרה קדמונים, או שלפחות אז נתפשו כקדמונים. כך, אם העז קדושה להם אצלנו היא נשחטת. והקורבנות כולם באו רק משום שאין לשרש את המנהג הזה בבת אחת. גודמן לא מזכיר את הרמב"ן, למשל, שיצא בשצף-קצף נגד הרמב"ם בנקודה זו וטען שיש לקורבנות ערך עצמי נעלה. חלק אחר של מצוות בא להשריש בנו דעות ומידות. למשל, שבת מזכירה לנו את הבריאה בשבעה ימים ולכן את רעיון האל כבורא, ומצוות מידתיות לא חסר.

מעניינת כאן הדוגמא של קן ציפור, שגודמן אינו מתייחס אליה: לפי הרמב"ם – עד כמה שאני זוכר – היא באה כדי להשריש באדם את מידת הרחמנות, בעוד חז"ל אומרים בגמרא: "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך – משתקין אותו". עוד זכור לי מספרו של ליבוביץ', כי היה דיון ער סביב הנימוק שנתן הרמב"ם ל"עין תחת עין" ולהבחנתו בין מה שכתוב בתלמוד ובין פשט הכתובים – הבחנה שאינה מקובלת במסורת. כלומר, יש נושאים מעניינים רבים שאינם באים לידי ביטוי בספרו של גודמן, אף שכמובן אין צריך לדרוש מספר אחד להכיל את כל העניינים.

גם בחלק זה גודמן מקדיש כמה פרקים לנושאים נלווים.

באחד, הוא דן בסתירה כביכול בין טעמי המצוות המיטיבות לאדם מחד, ובין העיקרון הרמב"מיסטי הגדול, כי יש לעשות וללמוד את התורה לשמה, כלומר לשם אלוהים. את הסתירה הזו הוא מביא בשם לייבוביץ' ואת התירוץ בשם אבי רביצקי, שמבחין בין המניע, שהוא לשם שמיים בלבד, ובין התכלית, שהיא לשם תיקון האדם. איני בטוח עד כמה אפשר לעשות הבחנה כזו ועד כמה היא קבילה, אך זה מה שמוצע. ולמותר לציין שהויכוח באם יש לתת טעם למצוות ובין אם לאו הוא ארוך שנים ודעה יהודית ידועה רואה במצוות גזירות בלבד.

עוד מעלה גודמן את שאלת האוניברסאליות של התורה, שכן אם כוחה משחרר מדוע ניתנה לישראל בלבד? לפי ריה"ל ישראל הם מעלה בפני עצמה, אך הרמב"ם נראה כאוניברסאלי. לעומת זאת, במשנה תורה הוא כן מבחין בין ישראל ובין גוי. אך גודמן מבאר זאת בכך שההבחנה הזו היא צורך הלכתי מובהק, אלא שיש לשים לב שגם במשנה תורה הרמב"ם מוסיף פעמים רבות את "מידת חסידים", לפיה הבחנה זו מרוככת.

 

החלק השלישי עוסק במבוכה.

תחילה גודמן פונה לשאלת בריאת העולם, אליה מתייחס הרמב"ם בעיקר בחצי הראשון של החלק השני בספרו. גודמן מביא תחילה את דבריו של הרמב"ם בחלק הראשון, שם הוא שולל את הוכחות ה"כלאם", זרם תיאולוגי ערבי, לבריאה, משום שהן אינן "מופתיות" לדעתו. הם, למשל, למדים מזרע העץ שמתפתח לעץ שלם על מהלך הבריאה, אך השוואה זו אינה הכרחית. בחלק השני, לעומת זאת, הרמב"ם שולל את הכרחיותה של הוכחת אריסטו לקדמות העולם, כלומר לכך שהוא התקיים תמיד. אריסטו מוכיח זאת מתוך התבוננות בעולם, למשל בשלמות התנועה, ומתוך התבוננות באל, בעיקר בכך שרצון מורה על חסרון, שלא יכול לאפיין את האל. לראשון הרמב"ם עונה במשל: נניח אדם באי בודד החסר את הידע הרלוונטי – הוא בוודאי ישלול את אפשרות ההיריון כיוצר אדם, אך זו המציאות בפועל. כלומר, אין ללמוד מתוך המצב הקיים על מה שקדם לו. בנוגע לרצון הוא אומר, כי הרצון האלוהי הוא מסוג אחר, אלוהי, והוא אינו מורה על חסרון אלא על שלמות. עתה, מול שתי שקתות שבורות, נותרנו נבוכים. כאן הרמב"ם אומר לנו כי דעתו נוטה לכיוון החידוש והוא מביא כראיה לא מופתית לכך דברים בטבע שנראו שרירותיים למדע זמנו ועשויים לנבוע רק מרצון האל. גודמן אינו מזכיר שהרמב"ם גם אומר שהוא בוחר בחידוש בגלל שכך מורה הנבואה, אף שבהמשך הוא אומר שיוכל לפרש את הכתובים המורים כביכול על חידוש גם לפי דעת הקדמות. אבל גודמן כן מביא את דעת זאב הרוי, שמנסה להראות כאילו מתוך עמדתו ביחס לבריאת העולם שאינה מכריעה ניתן גם לגזור ערעור במופתיות בהוכחת האל, אך לא אכנס לנקודה זו. במילה אחת, הרוי טוען שהיותו של האל "מחויב המציאות" נגזרת מהיות העולם קדמון ואינסופי, דבר שאינו מוכח, לפחות. אני לא בטוח ששוכנעתי בזאת. מאידך, אני גם מתקשה לקבל את טענתו של אריסטו, שהרמב"ם מקבל, בדבר הכרחיותה של "הסיבה הראשונה" שאינה תלויה בזמן, יחד עם תפישת הקדמות.

מבוכה נוספת שגודמן מציג היא זו: מצד אחד, הרמב"ם מדבר על "תורת התארים השליליים" שלו, כלומר על כך שאת אלוהים ניתן לתאר רק על דרך השלילה ולא על דרך החיוב, כי הוא נעלה מהשפה. גודמן לא מזכיר כי היו (קרשקש כמדומני) שביקרו את הרמב"ם על כך שגם תיאור על דרך השלילה הוא תיאור, אך לא זו הנקודה כאן. מצד שני, כביכול אצל הרמב"ם אלוהים הוא השכל, כלומר אחדות "השכל, המשכיל והמושכל", כלומר בעל תואר אחרי הכול. ואכן, שפינוזה הפנה למאמר זה כמבשר את גישתו הפנתיאיסטית, המזהה את אלוהים עם העולם. גודמן כותב, כי את הרעיון הראשון הרמב"ם שאב מפלוטינוס, דרך אלפראבי ואבן סינא, ואילו את השני מאריסטו, והוא מציג את שניהם כחלופות.

אל מול מבוכות כאלה, אומר גודמן, הרמב"ם ממליץ לנו להיאזר בסבלנות – לא להיסמך על המחשבה הראשונה העולה בדעתו ולעמוד במקום הספק, זו מעלת רבי עקיבא לדעתו, שנכנס ויצא מהפרדס בשלום. השאלה היא האם זהו רק ספק מתודי זמני, או ספק מהותי קבוע. סוף-סוף, לפחות לגבי חלק מהדברים הרמב"ם סובר שאפשר להגיע לראיה מופתית, אך לא לכולם.

בכל מקרה, ענווה מחשבתית זו היא ממאפייני שלמות המידות שהרמב"ם דיבר עליה, המובילה לשלמות השכל. אחרת נופל האדם לדוגמטיות. והמצוות, לדעת הרמב"ם, מכשירות את המידות. זה מעניין, כי המצוות, ובעיקר אצל הרמב"ם החוסך מאיתנו את המחלוקות, נראות כדוגמטיות בעצמן.

עוד מדבר גודמן על התפישה הקוסמולוגית שהרמב"ם שאב מהיוונים, בה כדור הארץ במרכז, מוקף גלגלים, המוקפים בשכלים נבדלים, שנתפשים כישויות חיות וחכמות. והוא מביא את עמדתו של שלמה פינס, שטען שלפי הרמב"ם "אין אפשרות לדעת גם את השכלים הנבדלים" (עמ' 302), שהרי, בין היתר, הרמב"ם לא ראה לקיומם הוכחה מופתית. ובכל אופן הרמב"ם כותב עליהם ומסתמך על קיומם, כביכול.

גודמן כותב, כי כשם שהרמב"ם מבקר את המסורת היהודית כך הוא גם מבקר את המסורת האריסטוטלית עליה הוא נסמך, למשל בעניין העולם שמעל גלגל הירח, שהוא סובר בניגוד לאריסטו שאיננו יכולים לדעת עליו דבר. דבר זה יוצר מבוכה, והרמב"ם מציע בסוף ספרו שלושה דרכי מילוט ממנה.

הראשונה: ממבוכה למיסטיקה – המלצה לכינון יחס לא מילולי כלפיי האל. פרקטיקות לכך הוצעו רק אחרי ימיו של הרמב"ם, למשל על ידי בנו. השנייה: יישום בפוליטיקה, כשלשם כך הוא מפרש את הפסוק מירמיה, הגורס כי המטרה העליונה היא – "השכל וידוע אותי", אך לשם מה? – "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ" (ט, כב-כג).

האפשרות השלישית היא אהבת ה' ויראתו, דרך המצוות. הרמב"ם, אומר גודמן, מוציא את האדם מהאגוצנטריות שלו, משימת עצמו – והאדם בכלל – במרכז. והמבוכה והספק שהוא יוצר מתאימים לתקופתנו הפוסט-מודרנית, שהתייאשה מה"אמיתות" הגדולות, ואף יכולים למצוא לה מוצא: לא למהר להכריז על האמת, אך גם לא לוותר עליה כליל.

הנה כי כן, גם בסוף דבריו הרמב"ם מציע שלוש אפשרויות פעולה חלופיות ולא אחת.

 

לסיכום, מדובר לדעתי בספר מצוין, המצליח לפרוש תמונה די מלאה של מורה הנבוכים בצורה אינטליגנטית ורהוטה. אמנם, כפי שציינתי, הוא לא מעלה ממש את כל הנושאים, וגם לא דן בנושאים עד תום, אך נראה לי שאת עיקר הדברים הוא מעביר, וזה מה שיש לצפות מספר המתייחס למורה הנבוכים כולו. כמו כן, גודמן מביא מבחר נאה של פרשני הרמב"ם מתוך ההיצע הכמעט אינסופי, אף כי גם כאן חסרים מעט תולדות התקבלות הספר ועוד. המחבר הצליח במטרתו הכפולה – הן להציג את מורה הנבוכים עצמו, והן להציג את "סודותיו", כפי שאלה עלו במחקר בדורות האחרונים וכפי שהמחבר מוסיף על כך משלו.

ואולם, בתוך זה עליי לחזור על נקודה אחת בעייתית בספר שציינתי קודם, והיא אי ההבחנה הקיימת בו בין פרשנות המחבר הלגיטימית ובין עצם הצגת הדברים, דבר היכול ליצור בלבול. וחבל, שכן דברי הרמב"ם הם די רדיקליים וקשים לעיכול כשלעצמם, גם ללא הפרשנות הקיצונית שלהם. אמנם כנראה כל כתיבה-על חייבת להיות איפשהו גם פרשנות, אך לפחות במקום שיש חילוקי דעות בולטים בין הפרשנים כדאי לציין זאת.

 

אסיים בהשוואה: לאחר מותו של ישעיהו ליבוביץ' יצאו לאור בהוצאה עצמית שלושה ספרים של תמלולי שיעורים שנתן על מורה הנבוכים – על הנבואה, על ההשגחה ועל טעמי המצוות. קראתי את שלושתם ולדעתי יש בהם חיובי ושלילי. החיובי הוא שספרים אלה דנים בטקסט בפרוטרוט והוסיפו לי מידע רב שלא קיבלתי מספרו של גודמן. למרות שגם כאן, יש להעיר, ליבוביץ' כנראה צובע את הרמב"ם בצבעו. השלילי הוא, ראשית, שמדובר בספרים עבי כרס במיוחד – כ-2250 עמ' סה"כ – המצריכים זמן וטורח רב, אך שנית ועקרונית יותר, שהשיחה בהם מתפזרת הרבה פעמים לנושאים שאינם קשורים ישירות לנושא הנלמד, דבר המוסיף כמובן לאורכם. מהבחינה הזו, ספרו של גודמן חסר אמנם כמה פרטים, אך הוא ממוקד באופן כללי, וגם אם הוא גולש לנושאים כלליים תמיד הם ממין העניין הנדון.

 

שורה תחתונה: ספר מצוין המומלץ בחום! וזאת למרות שאינו חף מבעיות, כפי שהסברתי. אם קראתיו שלוש פעמים כנראה שהוא שווה את זה.

סודותיו_של_מורה_הנבוכים-1

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s