הגלוי והסמוי ביחסי המלט וקלודיוס, וכיצד הם מתבנתים את העלילה ומשמעותה

אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לאומנויות, החוג הרב-תחומי באמנויות.

מתודולוגיה וביבליוגרפיה, שנה א', המרצה: ליאורה מלכא.

מבוא למאמר:

הגלוי והסמוי ביחסי המלט וקלודיוס, וכיצד הם מתבנתים את העלילה ומשמעותה.

חגי הופר, 5.2.98.

 

ראשי פרקים

מבוא

פרק א' – היחסים בין המלט וקלודיוס.

1 – בחינת סצינת הרוח – מקור שתי המוטיבציות של המלט.

2 – בחינת סצינת ההצגה-בתוך-הצגה – תפקוד "מוטיבציית-הנקם".

פרק ב' – היחסים בין המלט וגרטרוד, והשפעתם על היחסים בין המלט וקלודיוס.

1 – בחינת סצינת המלט בחדר אימו – תפקוד "מוטיבציית-טיהור-האם".

2 – בחינת סצינת הסיום – "פתרון" שתי המוטיבציות.

סיכום

הערות

רשימה ביבליוגרפית.

 

הגלוי והסמוי ביחסי המלט וקלודיוס, וכיצד הם מתבנתים את העלילה ומשמעותה – מבוא

נושא המאמר הוא הגלוי והסמוי ביחסים בין המלט[1] וקלודיוס, וכיצד הם מתבנתים את העלילה ומשמעותה. מטרת מאמר זה היא לחשוף את המורכבות שביחסים בין המלט וקלודיוס, להראות מהיכן נובעת מורכבות זו, וכיצד היא מתגשמת הלכה למעשה בבניית העלילה.

מבין מאפייניהם השונים – בחינה זו תתמקד במוטיבציות-הפעולה של כל אחד מהם והשפעתה על יחסיהם. הטענה המרכזית של מאמר זה היא שאת המלט מניעות שתי מוטיבציות שונות ומנוגדות זו לזו – דרישת-נקם, ודרישת 'טיהור'-אימו, שמניעות את העלילה לכל אורכה, וקובעות את יחסו אל קלודיוס עד לסצינת הסיום, בה הן 'נפתרות'.

כל מוטיבציה היא מורכבת ומסובכת כשלעצמה. מורכבותן וניגודן גורמים ל'החלפת-תפקידים' ביניהן מבחינת דומיננטיות פעולתן במחזה, במה שאכנה כאן – 'מטוטלת-רגשות'. הלפת תפקידים זו של שתי המוטיבציות היא זו המעכבת את פעולתו של המלט.

מן הצד השני – לקלודיוס רצון אחד – לשלוט ללא הפרעה. לכן פעולתו 'משוחררת', ולכן היא הולכת ומתעצמת באופן עקבי לאורך המחזה, והיא זו שמקדמת את העלילה המרכזית.

בפרק הראשון נעסוק ביחסים בין המלט לקלודיוס, כשתחילה נבחן את סצינת-הרוח, היות והיא המקור למוטיבציות של המלט, ואחר-כך נבחן את סצינת ההצגה-בתוך-הצגה בכדי לבחון את מוטיבציית-הנקם.

נראה שעל-מנת להבין את יחסי המלט לקלודיוס הכרחי לבחון את יחסיו עם גרטרוד אימו – וזאת נעשה בפרק השני, כשתחילה נבחן את סצינת המלט בחדר-אימו בכדי לבחון את מוטיבציית 'טיהור'-האם, ואחר-כך נבחן את סצינת הסיום, היות ובה 'נפתרות' שתי מוטיבציות אלו.

את בחינת יחסו של קלודיוס להמלט נשלב לבחינת סצינת הסיום, היות וסצינה זו היא נקודת שיא אצל קלודיוס, כשם שהסצינות הקודמות (יותר מזו האחרונה!) הן נקודות שיא אצל המלט.

כמו כן – כשהדבר יתבקש – נתייחס לדוגמאות הכחיות מסצינות אחרות על מנת לחדד ולהבהיר את טענתנו. עם זאת – לא נקדיש תשומת-לב לדיאלוגים של המלט וקלודיוס זה עם זה, משום שהם אינם משקפים דבר מלבד חוסר-תקשורת. לדוגמא: לשאלת קלודיוס – "מה בפיך?", עונה המלט – "לשון, וגם אוויר", ומיד מודה – "אינני בעל-תשובה" (שייקספיר, עמ' 110). דוגמא זו תספיק בהחלט.

בפרק הראשון, בכל מה שנוגע ליחסו של המלט לקלודיוס, הסתמכתי על אנתולוגיית המאמרים – "המלט ושייקספיר", ובעיקר על מאמרו של מיינארד מק[2] באנתולוגיה זו.

בפרק השני, בכל מה שנוגע ליחסו של המלט לאימו, הסתמכתי על מאמרו של ט. ס. אליוט.[3]

 

פרק א'

1.

מוטיבציה אחת של המלט, שמלווה אותו לכל אורך העלילה, עד שמגיעה לפתרונה הסופי בהריגת קלודיוס, היא רצונו לנקום את רצח אביו. המקור הראשוני והבלעדי למוטיבציה זו היא סצינת הרוח, שמתרחשת בתמונה החמישית שבמערכה הראשונה. לכן נבחן תחילה את הסצינה הזו.

ברובד הבסיסי – בסצינה זו המלט שומע לראשונה מפי רוח אביו המת שסיבת מותו אינה הכשת נחש, כפי שסופר, אלא שקלודיוס – אחיו והמלך הנוכחי – רצחו. ולא זו בלבד אלא שמת ללא וידוי וכפרה. כמו כן הרוח מצווה על המלט לנקום את מותו על-ידי הריגת קלודיוס, אבל לא לעשות דבר לאימו, אלא להשאיר אותה 'לדין מרום'. המלט מקבל עליו משימה זו, ובוחר את הדרך להשגתה – העמדת פני מטורף.

אולם בקריאה מעמיקה יותר הדברים אינם כה חד-משמעיים:

אמנם אין ספק שהמלט חושב שהוא חייב לנקום את מות אביו, אך לא ברור כלל אם הוא מאמין בכנותו של הרוח. אפשר לראות שינוי גמור ביחס של המלט לרוח בשעה שהם לבד ובשעה שהרוח מתפרץ לשיחתו עם הורציו ומרצלוס בהמשך. בהתחלה המלט להוט לשמוע את הרוח, ומתייחס לדבריו במלוא הרצינות ותשומת הלב, ולא ניכר בו אף צל של פקפוק בכנותו. אולם אחר-כך מתייחס אליו המלט בזלזול, ומכנה אותו – 'פרחח', 'חולד', ואף אומר להורציו: "קבל-נא את פניו כזר" (שייקספיר, עמ' 59), אף שמצד שני הוא מודה: "הרוח – רוח אמונים" (שם). אך בהמשך המחזה המלט מפקפק בברור בכנות הרוח כשהוא אומר: "הרוח שראיתי היא אולי מכת מזיקים" (שייקספיר, עמ' 95).

ספק זה בכנותו של הרוח הוא משמעותי ביותר להבנת העלילה.

דבר שני שאפשר לראות בסצינה זו הוא הצד השני שבדרישת הנקמה של הרוח – לא לפגוע באימו. דרישה זו מנוסחת כאזהרה: "אך השמר, בכל אשר תפעל, לא לחבל ברוחך, ולא להתנכל במאומה לאמך" (שייקספיר, עמ' 54), ומנומקת בחוסר הטעם שבנקמה בה, מכיוון ש – "החרולים ההם שבחיקה: הם ייסרו את בשרה החי" (שייקספיר, עמ' 55). אולם קודם לכן הרוח מתמרמר באוזני המלט ואומר על אימו: "הנה שפלה אליו, אל בזוי-אדם שלא הגיע גם לקרסולי!" (שייקספיר, עמ' 53), ומאשים במעשה זה את קלודיוס ו'שידולי הזנות' שלו, ולא את 'רעיתו החסודה'. המלט מקבל על עצמו בעליל את הפרשנות הזו לנעשה. הוא 'רושם על לוחותיו' כי "גם אדם המחייך, ומחייך – עלול להיות נבל" (שייקספיר, עמ' 56), ובהתאם לכך מתווה את שיטת פעולתו מכאן ואילך – דו-פרצופיות.

אל הנקודה הזו נחזור בפרק השני של המאמר, כשנדון ביחסו של המלט לאימו.

אולם תחילה נראה כיצד הנקודה הראשונה שהעלינו – הרצון לנקום מצד אחד, והפקפוק בכנות הרוח מצד שני – מתפקדת ביחסים בין המלט לקלודיוס, וכיצד היא מתבנתת את העלילה ומשמעותה.

לשם כך נבחן את סצינת ההצגה-בתוך-הצגה, שמתרחשת בתמונה השנייה שבמערכה השלישית:

 

2.

בתמונה הקודמת קלודיוס בודק מה סיבת התנהגותו המוזרה של המלט – אם ייסורי אהבה או דבר אחר – על-ידי כך ששולח את אופליה וצופה בה בעת פגישתם. מסקנתו – זו אינה אהבה ולא שיגעון, אלא משהו סמוי ומבשר אסון, המצריך את שליחתו לאנגליה – כתרופה לנפשו.

בתמונה הבאה המלט הוא זה הבוחן את קלודיוס על-פי תגובתו להצגה, המתארת נסיבות דומות לאלו של מות אביו. ואכן – קלודיוס יוצא נסער באמצע ההצגה, והמלט רואה בכך הוכחה לאשמתו.

בין אם נתייחס לסצינה זו כתירוץ של המלט לדחות את הנקמה, ממניעים של מצפון, הססנות, או אפילו פחדנות, ובין אם נתייחס אליה כאל רצון אמיתי של המלט לבדוק את אשמתו או חפותו של קלודיוס – הרי ברור מסצינה זו שהמלט לא נותן אמון מלא בכנות הרוח. הרוח אינה 'מציאותית' והוא דורש הוכחה מציאותית. (יש מקום לבחינת סצינה זו ביחס לסצינת הרוח גם מבחינת עובדת היות שתיהן סצינות לא-מציאותיות, המעבירות את ההתרחשות מן הרובד המילולי-מעשי אל רובד-האמת).

אולם בתמונה הבאה אפשר לראות שאפילו שיש להמלט הזדמנות להרוג את קלודיוס בשעה שהוא מתפלל – הוא אינו מנצל אותה, בטענה שאם יהרגו במצב זה – כשנפשו מטוהרת – "הלא יהא בזה תשלום-שכר, ולא שילם (שייקספיר, עמ' 127), כי את אביו רצח בטומאתו. בכך הוא בעצם מסתמך במעשיו על דברי הרוח.

אפשר לטעון שהתמונה הקודמת נתנה תוקף לדברי הרוח בכללותם. אך גם את הפתרון הזה קשה לקבל, כפי שמציין מיינארד מק: "אך לאמיתו של דבר, כפי שנודע לנו, מאמציו של המלך להטהר עולים בתוהו… אם המלט התכוון למניעי הנקמה המקובלים שהוא מעלה כדי לחוס על קלודיוס, הרי היה זה בדיוק הרגע המתאים שלא לחוס עליו – כשהחוטא הכיר באשמתו, אך לא חזר בתשובה".[4]

אפשר לטעון שהמלט לא יכל לראות את פני-נפשו של קלודיוס, אולם הסבר זה אינו מספק.

הפתרון – לדעתי – נעוץ בסמיכות של סצינה זו לסצינת המלט בחדר-אימו שבאה מיד אחריה – מבחינת מבנה העלילה, ומבחינת מניעיו של המלט – ברצונו של המלט להגיע לחדר-אימו, המתעלה על רצון הנקמה שלו, כפי שמתגלה במשפט המופיע בסוף התלבטויותיו של המלט: "אימי לי מצפה" (שייקספיר, עמ' 128).

 

פרק ב'

1.

בחלקו השני של המאמר נדון במוטיבציה השנייה של המלט – רצונו 'לטהר' את אימו, שאף היא מלווה אותו לאורך כל העלילה ומגיעה ל'פתרונה' בסצינה האחרונה.

כפי שראינו בסצינת הרוח – המלט, כמו הרוח, מתייחס לאימו כמי שפותתה, שעשתה טעות. על פי ט. ס. אליוט[5] – המלט מרגיש שאימו אשמה בבחירתה הגרועה והבלתי-מובנת, אולם הוא לא יכול לשחרר את הרגש הזה במעשים, מכיוון שהדרך היחידה להשביע רגש זה כלל אינה תלויה בו: אימו צריכה להבין בעצמה את טעותה.

בעיה זו משפיעה על המחזה בכללותו, שכן הדרמה אמורה לספק לו את הסיטואציה המתאימה לשחרור הרגש, אך מכיוון שהדבר בלתי-אפשרי – המחזה 'סופג' את הבעייתיות של הדמות.

ננסה לבחון כיצד מוטיבציה זו מתפקדת בסצינת המלט בחדר-אימו, שמתרחשת בתמונה הרביעית שבמערכה השלישית, וכיצד היא מתבנתת את העלילה ומשמעותה:

תיאור המאורעות: המלט מדבר עם אימו, בעוד פולניוס מצותת לשיחתם מבעד לפרגוד. פולניוס חושב שהמלט מתכוון לרצוח את אימו וצועק – 'הצילו'. המלט דוקרו למוות, בחושבו שזהו קלודיוס. המלט מוכיח את אימו. מופיע הרוח – רק לעיני המלט. אימו חושבת אותו למשוגע. המלט ממשיך בהפצרותיו.

מבין השורות אפשר לזהות בסצינה זו דרישה חד-משמעית של המלט מאימו להודות בטעותה ו'להיטהר'. המלט עצמו מנסח את מטרתו כך: "לא תקומי ממקומך עד אם אשים מראה לעומתך שבה תראי את כל צפונותיך" (שייקספיר, עמ' 130). אולם אימו אינה יורדת לסוף דעתו ועונה: "מה תעשה? הן לא תרצח אותי? הצילו, הו, הצילו!" (שם). אך המלט לא מוותר. גם הריגת פולניוס[6] המתבצעת תוך-כדי שיחתם לא מסיטה אותו מן הנושא. אימו מתחננת: "הו, המלט, אל תוסף דבר! כי את עיני אתה מסב אל תוך נבכי נפשי, ושם אני רואה כתמים שחורים-משחור אשר לא ימחו" (שייקספיר, עמ' 133), ואחר-כך – כשמופיע הרוח – היא אומרת לו: "זה יצר דמיונך. השגעון בורא לו יש מאין, דמות בלי גוף" (שייקספיר, עמ' 136) – אך המלט לא מוותר: אין דבר שיוכל להפריע לו לומר את דברו. מבחינתו זהו הרגע המכריע, ולכן הוא משקיע את כל משאביו להשגת מטרתו – הודאת אימו בטעותה, וחזרתה לדרך הנכונה-לשיטתו.

המלט אמנם מסיים את דבריו בבקשה קונקרטית: שתגלה למלך שהוא מעמיד פני מטורף, ושאיננו כזה באמת, אך בקשה צנועה זו, שעוד מתחילה בהוראה: 'אל תעשי מה שאני מורה לך לעשות' – אינה יכולה להסביר את שטף דיבורו הסנטימנטלי ועמוס-הדימויים של המלט עד כה, מה גם שמיד לאחר שאימו מסרבת לבקשתו – המלט עובר בפתאומיות לנושא אחר לגמרי, וכלל לא מנסה לשכנע אותה להיענות לו. כי זו לא מטרתו.

אלמנט מעניין נוסף בסצינה זו היא הופעת הרוח שאומר: "אל תשכח. הופעתי פה רק להשחיז בך את הרצון אשר קהה. אבל ראה, אמך מוכה בתדהמה. הו, התיצב בינה ובין נפשה המסוכסכת" (שייקספיר, עמ' 134). ובכן, אפשר לראות שהדרישה 'לטהר' את האם מונחת ישירות מן הרוח. אולם אצל הרוח זו דרישה מסדר-עדיפות משני, בעוד אצל המלט זו הדרישה הראשונה בסדר העדיפויות, שחייבת להתממש תחילה, על-מנת לאפשר את התממשות הדרישה השנייה – כפי שטענו לעיל. הסיבה העיקרית להופעת הרוח היא תזכורת לגבי דרישת הנקם.

אימו, לעומת זאת, כלל אינה רואה את הרוח.

מבחינת התפתחות העלילה משמעות הדבר היא – לדעתי – זו: מכיוון שניסיונו של המלט להשיג מטרה אחת נכשל, עליו לנתב מעתה את מאמציו להשגת המטרה השנייה. כך, בעצם, שתי מטרותיו המנוגדות אך התלויות-אחת-בשנייה 'מחליפות תפקידים' במהלך העלילה במעין 'מטוטלת-רגשות', כשתמיד מאחורי המטרה שעומדת בראש – עומדת המטרה השנייה, המונעת ממנה להתפתח יתר על המידה.

 

2.

שתי המטרות, או – המוטיבציות, של המלט מגיעות לפתרונן בו-זמנית בסצינת הסיום של המחזה, שמתרחשת בתמונה השנייה שבמערכה החמישית.

אולם תחילה יש להראות באיזה מצב נמצא קלודיוס בסצינה זו, ומהן הסיבות לכך:

בניגוד להמלט – לקלודיוס יש רצון אחד בלבד – למשול בלי הפרעה. אמנם בסצינת התפילה ראינו שקלודיוס אינו שלם לגמרי עם מעשיו, אך דבר זה הינו בעל משמעות פנימית בלבד ולא משפיע על דרך פעולתו. לכן – אם המלט פועל על-פי מטוטלת-רגשות מעגלית, כפי שהוסבר לעיל, הרי קלודיוס פועל על-פי רגש אחד לינארי וחד-כיווני, שמתפתח ומשתנה לאורך העלילה כפי שנראה להלן:

יחסו הראשוני להמלט – במערכה הראשונה – מתבטא בדרישתו: "השלך לארץ את הצער העקר, הבט עלינו כהבט על אב" (שייקספיר, עמ' 30), הנאמר בנשימה אחת עם בקשתו מהמלט לא לנסוע. המלט מסכים לא לנסוע, אולם קלודיוס מבין כאילו הסכים המלט גם לדרישתו הראשונה, ואומר: "עושה לי נחת-רוח שהמלט נתרצה" (שייקספיר, עמ' 31).

במערכה השנייה – לאחר שמתברר שהמלט לא 'חזר למוטב' – קלודיוס שולח את רוזנקרנץ וגילדנשטרן למשוך את לב המלט לתענוגות וכך "אולי תשכילו להוציא מפיו – שמא הוא מתיסר במחלה נסתרת, ואם תוצא לאור – נדע אנחנו להעלות לה ארוכה" (שייקספיר, עמ' 68), ובהמשך – שולח את פולניוס לבדוק האם אהבתו לאופליה היא המעכירה את רוחו, (ואחר-כך שולח את אופליה עצמה).

במערכה השלישית – לאחר סצינת ההצגה-בתוך-הצגה – קלודיוס מחליט לשולחו לאנגליה. לאחר רצח פולניוס – קלודיוס מצרף מכתב המצווה על הריגתו באנגליה. הוא אינו הורג אותו במקום הואיל ו – "האספסוף אוהב אותו" (שייקספיר, עמ' 146).

במערכה הרביעית – כשמופיע לארטס[7] ומאיים על חייו – הוא משדל אותו להרוג את המלט כנקמה על מות אביו, ואף מתכנן איתו את דרך הביצוע, וכך הוא 'הורג שתי ציפורים במכה'.

במערכה החמישית – היא מרכז דיוננו – קלודיוס יושב בקהל ורואה כיצד המלט ולארטס נלחמים. קודם לכן המלט – המודע לאיום על חייו – מסביר להורציו: "ובכן, בתוך ליבי היה נטוש מין קרב אשר טרף את שנתי" (שייקספיר, עמ' 192) – בלשון עבר, ועל כן נראה כי הוא מוכן עתה לבצע את נקמתו. אולם זמן רב הוא מבזבז על התנצלות בפני לארטס, ועל גינוני-כבוד. רק לאחר שאימו מתה מכוס התרעלה שהייתה מיועדת לו, וכשהוא עצמו הורעל מחוד חרבו של לארטס (ביחד עם לארטס עצמו) – רק אז הוא פוצע את קלודיוס בחוד החרב המורעל. במילים אחרות: רק לאחר שמוטיבציה אחת איבדה את הרלוונטיות שלה הוא מצליח להוציא את השנייה מן הכוח אל הפועל.

כפי שראינו – תיעובו של קלודיוס את המלט הולך ומתגבר בקו ישר לאורך העלילה. ככל שהזמן עובר – פעולותיו הולכות ומקצינות, נחישותו הולכת ומתעצמת, ומזימותיו הולכות ונהיות מורכבות יותר ויותר. הוא בעצם זה שמפתח את העלילה מבחינת מוטיבציית הנקמה שבה. הוא נע בזמן קווי, תחת רצון אחד, וסבלנות מוגבלת. המלט – לעומתו – נע בזמן מעגלי, תחת שני רצונות מנוגדים, וסבלנות אין-קץ. הוא אינו יוזם דבר.

מבחינת המוטיבציה השנייה – היחידה שיכולה לעשות משהו בנידון היא גרטרוד, אולם דווקא כאן – היכן שאין טעם ביוזמתו – המלט מנסה לפעול בכל דרך אפשרית.

ניתן לומר שכשם שהוא דורש מאימו את מה שהיא לא יכולה לתת לו, כך הוא מקבל מקלודיוס את מה שהוא לא ביקש.

 

ביבליורפיה

ברינקר, מנחם, ורנה ליטוין (עורכים), המלט ושיקספיר, בית הוצאת כתר, ירושלים, 1983.

שיקספיר, ויליאם, המלט, נסיך דנמרק, תרגום ט. כרמי, דביר, תל-אביב, 1981.

Eliot, T. S., "Hamlet and his Problems", Hamlet: Enter Critic, ED. Sacks, Brooklyn and Whan, Edgar, Appleton-Century-Crofts, New-York, 1960, pp. 53-58.

 

הערות

[1] שיקספיר, ויליאם, המלט, נסיך דנמרק, תרגום ט. כרמי, דביר, תל-אביב, 1981.

[2] מק, מיינארד, "עולמו של "המלט"", המלט ושיקספיר, בית הוצאת כתר, ירושלים, 1983.

[3] Eliot, T. S., "Hamlet and his Problems", Hamlet: Enter Critic, ED. Sacks, Brooklyn and Whan, Edgar, Appleton-Century-Crofts, New-York, 1960, pp. 53-58.

[4] מק, "עולמו של "המלט"", המלט ושיקספיר, עמ' 180.

[5] Eliot, T. S., "Hamlet and his Problems", Hamlet: Enter Critic, pp. 53-58.

[6] משמעות הריגת פולניוס ראויה לדיון נפרד. על פני השטח נראה כי פעולה זו מערערת את תפישתנו את המלט, שכן המלט חשב שהוא הורג את קלודיוס. אולם א – ההריגה התבצעה מבעד לפרגוד, וב – היא התבצעה בחדר אימו, ברגע שיא רגשי מבחינת המלט, וכוונה אל מי שפלש לפרטיותו במסווה.

אם הסבר זה נראה קלוש – אל לנו לשכוח ש'המלט' של שייקספיר הוא גרסה שלישית למחזה, ושקיומה של פעולה זו הינו קבוע מראש. ובכל אופן – דרוש עיון נוסף.

[7] לארטס הוא ניגודו הגמור של המלט מבחינת שאיפת הנקם שלו, ומעניין לבחון את יחסיו עם המלט ועם קלודיוס, אולם זהו נושא לדיון נפרד.

המלט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s