ג'וקר – ביקורת

אז ראיתי את הסרט "ג'וקר", ובמילה אחת – סבלתי. אבל בגלל שזו תופעה תרבותית וסרט מדובר, אנסה לומר עליו מספר מילים.
קודם כל, זו הצלחה שיווקית. אם הצליחו לגרום לי ללכת לראות אותו בקולנוע, למרות שאני לא קהל-היעד של סרטי גיבורי-העל, עשו פה משהו.
ומה עשו? הכניסו מעט עומק לקריקטורות הקרטון שלהם. אבל רק קצת. כל הסרט בעצם מתאר מנגנון פסיכולוגי אחד, מוכר וידוע – של האדם בשולי החברה, שסופג וסופג, עד שהוא מחליט להשיב מלחמה. כאמור, טיפה יותר עמוק מסרטי גיבורי-העל הרגילים, בהם המוטיב המרכזי הוא מלחמת הטוב והרע. טוב, לא צריך להכביד על הקהל.
ואולי כבר זה המקום להגיד – אם אתם הקהל – שיבושם לכם. הסרט הזה כנראה יהנה אתכם. מה שאני אומר יכול להישמע אליטיסטי ומתנשא, אך באמת שאין לי שום כוונה כזו. אני פשוט מדווח על חוויית הצפייה שלי.
ובאמת, יש גם דברים טובים בסרט. הוא עשוי כמקשה אחת, כשלכך עוזרת גם המוזיקה הנפלאה והחזקה, וכן, גם המשחק, למרות שהדמות כאן היא של אדם מטורף, ועל כן נראה לי שאפיון הדמות נותן חלק גדול מההתרשמות שנרשמה.
ועוד בנוגע לעלילת הסרט – השוו אותה לנהג מונית של סקורסזה, אבל לי היא יותר הזכירה את הסרט "בדרך למטה", שמספר סיפור דומה, רק שהוא טוב בהרבה. אולי בגלל שגיבורו הוא אדם נורמטיבי.
מעניין לעניין – כאן הגיבור הוא חולה נפש. לתרבות האמריקאית, לפי התרשמותי, יש משיכה מיוחדת לדמויות מוקצנות כאלה. וכאן גם יש בעיה אחת גדולה של הסרט – שהוא מציג הצגת-חסר (Misrepresentation) של מתמודדי הנפש. דבר זה יכול להוביל הן להרעת היחס שהם מקבלים מהחברה והן בדימוי העצמי שלהם עצמם.
בעיה שנייה של הסרט, שיכולה להיות קשורה לראשונה, ושהיא זו שתופסת את עיקר המיקוד ודנו בה הרבה, היא האפשרות שהסרט יגביר אלימות באופן כללי. כאמור, הרבה נאמר על סוגיה זו, ואוסיף רק את השנקל שלי –
אי אפשר להתחמק מזה שהתרבות האמריקאית טבולה עד טבועה באלימות. כשאומרים לי סרט צרפתי אני חושב על רומנטיקה ומערכות יחסים – אף על פי, כמובן, שלא כל הסרטים הצרפתיים הם כאלה. כשאומרים לי סרט אנגלי, אני חושב על נימוסים והומור משובח. וכשאומרים לי סרט אמריקאי, אני חושב על דם ורובים.
בצד זה, אי אפשר להתעלם ממקרי המוות על-ידי אזרחים המרובים בארה"ב. מרובים בכמה סדרי גודל כמעט מכל מדינה אחרת, ודאי מדינה מערבית תרבותית. תמיד מדברים בהקשר הזה על הזכות לנשיאת נשק שם, שוודאי קשורה לזה. אבל יש כאן מאפיין תרבותי עמוק יותר.
אז כן, לפי דעתי הסרט כן יכול להגביר אלימות. זה אגב לא אומר שאין זכות לעשות אותו. הרי יש כאן אמירה, ויוצרי הסרט זכאים לומר אותה. אך כדאי לדעת מה טיב האמירה כאן. וקטעי האנרכיה החברתית בסוף הסרט לא משאירים הרבה מקום לספק.
לסיום אחזור לקטע האליטיסטי. מרטין סקורסזה אמר לאחרונה שסרטי מרוול – סרטי גיבורי-על – הם "לא קולנוע", ופרנסיס פורד קופולה החרה-החזיק אחריו, ואף הקצין את ביטויי הסלידה. אלו שני גאוני קולנוע אמריקאים, ונראה לי חשוב בהקשר הזה לציין שהם אמריקאים, כי הם מגיבים לתרבותם-הם. ובכן, הרבה לא הסכימו איתם, ובאמת, אין ספק שמדובר בקולנוע במובן הפשוט, ואף יותר מכך – בקולנוע שאהוד על רבים, אך הכוונה היא שאין זה קולנוע איכותי – ולכך אני מסכים.
כשלמדתי קולנוע באוניברסיטה, הרבה מחבריי בחרו לכתוב עבודות על סרטי גיבורי-על. בדרך כלל עשו זאת בניתוח יונגיאני, שהרי קריקטורות-האישיות של יונג מתאימות להפליא לקריקטורות הקרטון של הקומיקס. אותי, לעומת זאת, זה מעולם לא עניין. ודאי, זה כלי מצוין לחקור את חברת ההמונים, אך אני מעדיף, ודאי היום, להתמקד בתוכן קצת יותר מורכב, גם אם קהל-היעד שלו מצומצם יותר. ועמכם הסליחה.

2 מחשבות על “ג'וקר – ביקורת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s