המסע אל הקלילות – ספר, עריכה חדשה – ביקורות ספרים ומאמרים

המסע אל הקלילות

מאת חגי הופר

(עריכה חדשה, נכתב בשנת 1994, בגיל 18).

כ-58 דפי A4. כ-30,000 מילים.

חלק ראשון: הדרך

בית הורי, או: ההחלטה

ימים רבים ישבתי בבית הוריי והנוף היחידי שנגלה לעיניי השתרע בין חלוני ובין אופק ההרים. לעיתים אף הייתי מציץ משאר החלונות ואפילו קרה שיצאתי להתאוורר בגינה.

זמן עבר, הצלחתי לעמוד בכוחות עצמי ומיד התחלתי מהלך בין החדרים, לאט-לאט למדתי גם לדבר. אך הנה גבהתי וגבהתי ושוב לא יכולתי לעבור בפתחים, אלא בהתכופפות – וזאת מחמת נמיכותם של המשקופים. עיניי גדלו אף הן ובלעו את הנוף הישן והקטן והיו רעבות לעוד. אוצר המילים לא השביע את פי ומחסן הצלילים לא היה ערב לאוזניי.

ימים רבים ישבתי בבית הוריי וקצה נפשי בצפיפות ובדוחק, על כן החלטתי לצאת למרחבים, לאוויר הפתוח, לשרב והרוח, לאין קץ, לחיק הטבע. לצאת למסע, מהנה ומתיש, ארוך ואכזר, אל הנסתר, אל האמת!

מי שרוצה לגַלות צריך לִגְלות, לעזוב את ביתו ואת מולדתו ולצאת למסע העגול, מסע החיים אל עצמם.

אכן, גמרתי בליבי: אצא למסע החיפוש!

היציאה לדרך

לקחתי את המזוודה הלבנה וארזתי בה כמה תקוות כצידה לדרך. הכנסתי לתוכה גם מעיל עשוי מהחלטה ולו כובע עשוי מבלבול ורצון עז להפסיקו, כדי שיגן עליי מהגשם והקור, ומספר ספרים שישמשו לי כמצפן לניווט.

השארתי מאחורי את העבר ויצאתי לדרכי ללא להביט אחור. לא ידעתי לאן מועדות פניי, אך ידעתי את הכיוון בעזרת המצפן ובעזרת החוש השישי. הצבתי לי מטרות מאופק לאופק וחיכיתי לאופק האחרון. השעות הראשונות היו הקשות ביותר, עוד הלכתי באותו הנוף, אותו הייתי רגיל לראות מחלוני, ועוד אפפוני זיכרונות ילדותי העשוקים. החום היה כבד ונעתי באיטיות, חשתי כאילו מגנט עצום ממוקם בביתי והוא קורא לי – "חזור!". בשעות הראשונות הייתי חצוי, כך עד שהגעתי להר הראשון, הוא הר-אופקי הישן, אז כאילו נקרע החבל המושך והייתי חופשי להמשיך בדרכי.

אמנם קיבלתי את דרורי, אך החמה הלוהטת עדיין הכתה על ראשי והדרך קשתה להליכה.

הבטתי למרומי ההר. כה תלול הוא וכה גבוה. ניגבתי את הזיעה ממצחי והתחלתי לעלות, בין אבני בזלת קשים ואכזריים לבין תמרורי הדרך, שסומנו על-ידי קודמי בוודאי.

בפסגות ההרים ובמישורים

כשהגעתי לפסגתו שחררתי צעקת-צהלה קצרה והשקפתי על הנוף המדהים. הנה מצד אחד ביתי והוא כל-כך קטן והנה מצד שני דרכי והיא מתארכת ומתארכת. ראיתי גם את המשעול שטיפסתי זה עתה ועדנה ענוגה מלאה את גופי.

ישנם אנשים שסובלים מפחד-גבהים, אולם אני, בראותי תהומות, מתעורר בי חשק עז לקפוץ!

על חשק זה התגברה ההנאה הצרופה מהנוף והמיאוס הגדול מהבית הישן.

על ההר השני שעליתי עליו לא היו סימנים ובעמדי על ראשו התפעמתי ממראה השביל הצר שנוצר ונוצר עתה את עקבותיי ונזכרתי בכל פילוסי המכשולים שליווני, את הזיעה ואת הייאוש הקודם, את הסתכלותי על ביתי מן ההר ואת העובדה שלא נהפכתי לנציב מלח – בכל אלה נזכרתי וחיוך מתוק נמרח על פניי ובזוויות הפה הסתמן המשך.

כן, פסגות ההרים מקסימות בנופיהן ויופיין משתרע מהן והלאה, אך כמו כן גם הקור שורר בהן – מה טוב שלקחתי מעיל.

את מורדות ההרים קיפצתי בריצה, או דילגתי בריקוד. נהניתי מכל צעד בהם אף יותר משנהניתי במישורים האגדתיים. עם הזמן התרגלה רגלי לדרך והתחלתי ליהנות אפילו מהטיפוס.

מעט אנשים פגשתי בדרך, שכן מתי-מעט עברו בה, חלקם אמרו לי שהם באים מבית האמת וכי חזרו רק כדי להיות תמרורים ומורי דרך.

חלקם רימוני והראוני את הכיוון ההפוך, לעיתים אף נפלתי בפח עד אשר שמתי לב ששגויה הדרך וזאת על פי החולי שפקד אותי ועל פי המצפן שדקר אותי מכיסי וגם לפי שולי-השביל, שנהיו שגרתיים ובנאליים והתמשכו בעיגולים על פני מישורים רדודים.

עד שחזרתי מן המונוטוניה אל המלודיה, המתנגנת בשני קולות מנוגדים אך הרמוניים, עד אז הייתי בסחרור-חושים ובניוון-חיים.

פגישה עם צב משוריין

ערפילים כבדים השתלטו על השמיים ופגמו בטווח הראייה, לכן נעצרתי, קבעתי מקום מנוחה והדלקתי מדורה. לפתע הגיח מבין השיחים צב זקן ועצוב.

"שלום לך, צב זקן, בא והתחמם עימי ליד האש" – קראתי לעברו מתוך רצון טוב להכירו ולהפשירו.

"בי הקור לא פוגע! וכי אינך רואה שביתי על גבי?!" – השיב.

"בכל זאת קרב ושמש לי כחברה" – התעקשתי, "ובאמת, אמור לי, מדוע זה תסתובב כשביתך עליך?".

הצב התקרב וענה בעייפות – "הולך אני בדרכים ורואה את מה שחושקות עיניי לראות, את הדברים היפים-באמת אוסף אני לביתי ואולם סוחב אני אותו עימי, כי כך מוגן אנוכי מן הקור כמו מן החום, מן האבן שנופלת ממעלה ההר ומעצמי שנופל ממעלה ההר, קשה וחזק השריון – לא ייתן שיפגעו בי, כך יצאתי נשכר מכאן ומכאן – קוטף פרחים מהשדות ולא נעקץ על-ידי הדבורים!".

חשבתי בליבי – "מה חכם צב זקן זה, אך מה עייף ועצוב", על כן הוספתי – "וכי לא יכבד עליך המשא שעל כתפיך? וכי לא מוגבל אתה על-ידי קירותייך? ולמה זה תפחד כל חייך? ולמה זה אין חיוך על פניך?".

"גם אנוכי מעדיף עולם מושלם, בו אין סכנות, רק יופי, אבל המציאות אחרת – והיא מחייבת לשאת משא כבד ולהיות מוגבל ולפחד, להתעצב" – אמר והוסיף – "אך ראה רבים מידידי, להם גם היה האומץ לצאת מן השריון ולאבד עצמם לדעת, אני העדפתי את הפח על פני הפחת".

כה אמר והשתתק. והשתתקתי גם אני. רציתי לומר לו, כי שניית-חיוך עדיפה על שנת-סבל ושחבריו המתאבדים יצאו קרחים מכאן ומכאן, אך הבחנתי בכך שאוזניו טמונות בתוך שריונו – ואיך ישמעני?

נפרד הוא ממני לשלום והמשיך לזחול לכיוונו.

לו היה נפרד מן השריון היה מגיע מהר יותר ורחוק יותר, אך זוהי צרתו – ואין להושיע!

זו חכמתו ופחדנותו – ואין דרך אל ליבו להגיע!

שני חלומות

הנה הערפילים התפזרו ועננים קלים השתעשעו בשמיים. כיביתי את מדורתי והמשכתי לצעוד. פסיעותיי היו מהירות, זו הפעם הראשונה ששמתי לב לכך, ולאן אני ממהר? מה מדרבן את רגלי לעייף את עצמה עד ערב? עד ערב ותו לא! – רגלי האנושית צריכה מנוחה, מה גם שפנס לא הבאתי איתי, ואיך אלך בחושך? והאפלה יכולה להציב מכשולים בלתי נראים, מוטב לנקוט אמצעי-זהירות ולחכות בבטחה עד זריחת החמה. ואכן צעדתי עד הערב, אז נשכבתי על כר-דשא ונרדמתי.

בחלומי הופיע סולם שראשו בשמיים ושטנים קטנים שפכו עליו שמן למען אחליק ושברו את שלביו. צעקתי אליהם, ומשלא הקשיבו הפלתי הסולם, אז הבחנתי בתמרור חבוי המורה: "אין מוצא". ואכן, בקצה הסולם רשום היה בשלט גדול: "הכול היה לשווא, חבל שלא קפצת קודם!" – זה היה חלומי הראשון.

בחלומי השני אני הולך בשביל המקיף את העולם ומעוגל סביבו. יש לי יעד, אך משום-מה תמיד אני מגיע שוב לנקודת-המוצא ממנה התחלתי לצעוד. אז, כמו בסרט קולנוע משובח, אני מבחין אט-אט, שכל העולם והשביל והיעד ואני נמצאים בתוך ראשי, פתאום הכול מסתובב סביבי וצחוק גדול נשמע, אז כאילו המצלמה יוצאת מגבולות הסרט, כאילו מצלמת את הצלם, ראשי מתגמד ומתגמד, עד אשר אני מבחין שהוא בתוך ראש של מישהו אחר וגם הוא… הצחוק התרעם והתרעם וקרן-שמש של בוקר העירה אותי. החמה הנצה ובלעה את חלומי, מעליי צייצו ציפורים כמנסות להרגיעני, ואולם לא הייתי נרעש!

קימה

השחר בורא את הצל.

עכשיו התבוננתי בו ובירכתיו: "בוקר טוב!" והוא נשאר שותק, הרי זהו טבעו. הצל ידידי, עוזרי, שומרי – היאך אוכל לצעוד בלעדיו במסע לילי והחושך הוא אויבו-משמידו?

אכלתי דבר מה לְרַצות את בטני וחשתי אל המפל הסמוך, הסרתי את בגדיי ונכנסתי לטבילת-בוקר. שטפתי מעליי את כל הלכלוכים והאבק, שהצטברו ונדבקו בי, ואת העלוקות והכינים, שנטפלו אליי בעודי הולך ובעודי נם. כל דרך, אף הנקייה ביותר, מלכלכת בטפיליה ובעפרה את ההולך בה, אך מה טוב שישנם מפלי-מים בצדי הדרכים, למען יוכל הקורבן להתרחץ. ניערתי גם את בגדי ולבשתים, עתה יכולתי להריח את הפרחים מבלי שצחנתי-שלי תפריע. לא קטפתים, חס וחלילה, משאיר אני דרך סלולה וצלולה לבאים אחרי, ומי כפרח, אמן הריח, יטיב לבשם את הדרכים?

פגישה עם גודי – שומר הגשר

אחרי כל אלה המשכתי בדרכי והגעתי לנהר, שבו המים זורמים בשצף-קצף. רבים וטובים טבעו בו, השלדים מפוזרים לאורך גדותיו.

על העץ היה תלוי שלט, שבו כתוב בדם: "קילומטר מערבה נמצא הגשר". פסעתי לאיטי עד אותו הגשר והנה בקצהו ישב גמד גדם, אשר עין אדם לא ראתה דבר מכוער ממנו. ניגשתי אליו כשראשי מורכן ועיניי מושפלות, לא בגלל הבושה ולא מפני הכבוד, אלא שלא הייתי יכול להביט בו, כה מכוער היה!

למרות בחילתי וחלחלתי שאלתיו בנימוס לשמו.

"גודי" – הוא ענה.

"ומאין אתה בא?" – שאלתי.

"השמש משכני והירח הוא ביתי השני – לשעות היום שבחורף" – השיב בקול חלוש.

"אם כך, היכן אתה נמצא בשעות ליקוי החמה הקיציות?" – הקשתי.

"אז אני נעלם עימה" – אמר ובעיניו אימה, "אך משער אני שלא באת לכאן כדי להכירני, גמד עלוב שכמותי, ואולי טעות בידי וזוהי אכן מטרתך?" – הוסיף, מלא כאב ותקווה, "אמור לי לאן רצונך להגיע" – חתם דברו.

"אל האמת מועדות פניי וחפץ אני לעבור את הגשר" – כך עניתי, והוא הגיב בעצב מהול בזעם:

"אל האמת, אל האמת, כולם רוצים להגיע אל האמת, מה מוצאים כולם בפרוצה חצופה זאת? מהו סוד קסמה? ומדוע אין איש, אשר רצונו הוא לבוא לבקר את גודי המסכן והבודד? כולם רק חולפים על פניי, או שעוצרים מספר שניות להכירני ומיד נסים על נפשם, וכל זה למרות שישנם כל-כך הרבה בני תמותה הקוראים יום-יום בשמי. אל האמת רצונך להגיע, וכי לא תראה את נחל-המתים שמתחתיך? האם לא שאלת את עצמך מהו מקור הנחל? – ובכן, גודי יאמר לך: אימהּ של האמת מתחבאת בתוך מערה על ההר הגבוה בעולם, יומם וליל היא יושבת ובוכה על בתה היפה, הכבשה השחורה, שיצאה לתרבות רעה, ודמעותיה שוטפות את כל העמקים והמשעולים, אשר חוצצים בין מושב-האמת ובין העולם ממנו אתה בא, הוא קיבוץ-השטויות. דמעותיה המוזלות מעיניה לא נותנות לאיש להתקרב אל הבת הסוררת, אך אם תמים אתה בבקשתך ועם זאת עיקש כפרד, שַל נעליך מעל רגליך וענה על שלושת חידותיי. והיה אם תטעה – כי אז אתן לך לעבור, אבל אם תצדק – פול תיפול אל הנהר, אל מותך!" – כה אמר גודי בצרידותו המתרעמת.

"את נעלי לא אסיר, כי רגישות רגלי וקוצים ישנם בשפע, אף הגשר רעוע ומט-ליפול, על כן על עקבי להיות יציב, אך את שאלותיך הצג-נא לפניי" – אמרתי לגמד והבטתי בו לתוך עיניו.

"אם כך, זו שאלתי הראשונה: מה היה קורה אילו היית בנה או ידידה של מושא-חיפושייך הנוכחי, האם היית נח במקומך, או שמא היית שואף לחצות את הגשר (באין מפריע) בכיוונו ההפוך, אל מקורך העכשווי? האם אז תכליתך הייתה מה שהיום תחילתך?".

"ובכן" – הרהרתי בקול רם – "כדי לדעת מהי הטעות עליי לדעת מהי האמת, והלוא אותה אני מחפש. בכל אופן בטוחני, שאת התשובה איני יודע".

"אוי, לו רק היית משמיט מילה אחת והייתי המאושר בגמדים" – אמר גודי וחיוך מר על פניו, אחר אנחה קלה הוסיף – "ובכן, זו שאלתי השנייה: מהו הדבר שאינו אדם ואינו אל? – ואמור לי עתה תשובה ולא רק מענה!" – אמר, נשען על כיסאו ושילב ידיו בהתמוגגות.

"כל דבר שאינו אדם – זוהי תשובתי" – אמרתי וחרדה כבדה ירדה עליי (מחמת הספק).

חרף גידמותו, בשמעו זאת – זינק וקפץ ממושבו, כולו רועד ורותח. הבחנתי שבין השנאה והזעם שאפפו אותו התחבא לו גם עלבון.

"איך נראית האמת הזאת שלך?" – מיהר ושאל בפזיזותו.

"אמרת כי מכוערת היא, ואולם אין ספק בליבי, שהיא יפת-תואר ויפת-מראה ומאירה פנים לכל דורשיה. והנחל? – הנחל מקורו ודאי מעיר השקר, ואינו דמע – אלא שתן שטני וקנאי, שנשלח בכוונה תחילה".

הראיתם פעם בחייכם גמד אדום קופץ וצועק? – זו הייתה תגובתו הספונטאנית, כה רבה הייתה רשעותו.

"מתי יהיה יום מותך?" – ניסה את הקלף האחרון שבידו.

"הרי זו שאלתך החמישית והבטחת רק שתיים" – התחכמתי.

"ענה לשאלתי!" – צרח לעברי.

"ובכן – לא היום" – עניתי בנחת.

"ענה בדרך החיוב!" – הוסיף כמטורף ופקח עיניים גדולות.

"לאחר שאומר לך את פתרוני, אך אינני יודע בדיוק כמה זמן אחר-כך…" – המשכתי להשתעשע על חשבונו. ועוד הוספתי בלגלוג מדומה:

"אלו הן שאלותיך? חשבתי שיהיה לך משהו רציני להציע, איזה אגוז קשה לפיצוח, או לפחות בוטן!".

משלב זה התפוצץ הבלון – נגמר האוויר לגודי המסכן.

"עבור, עבור" – אמר בלחישה, תוך כדי התעטשות ואחר-כך המשיך לצרוח קללות מקללות שונות כאחוז-אמוק.

על הגשר לא היה מעקה. הרוח העזה נענעה אותו ותולעים חפרו את ביתם בעצים וחוררוהו מבטן עד גב. באותו רגע נזכרתי בצב החכם אך האבוד.

"הזהירות מושכת את הזמן ומקטינה את הסיכוי" – אמרתי בליבי והתחלתי לרוץ לאורך הגשר בריצה מטורפת. כשהגעתי לסופו – לא נשאר ממנו דבר! הכול התמוטט, אך למרבה הפלא, כמו זנב-זיקית שנתלש, צמח גשר חדש ויציב כמעצמו. ניצלתי את תנופתי והמשכתי לרוץ בכל כוחי, לא בגלל הפחד, אלא בזכות האושר. רצתי ורצתי עד שהתעייפתי, והנה בעודי מתנשף צדה עיני באר-מים-חיים, שעמדה בשולי הדרך.

הבאר

ניגשתי אל הבאר ושתיתי לרוויה את מי-ההזיות. לאחר מכן התיישבתי על שפתה למנוחה קצרה ובעודי מתנשם עמוקות הבטתי לעומקה.

בתוך מימיה ראיתי את בבואתי, שהשתקפה במלוא הדרה וחייכה אליי חיוך הדדי. כל-כך רציתי לקפוץ ולהתאחד איתה אך ידעתי שלא אוכל לעלות מקרקעיתה ואולי אפילו אטבע! והמקום שומם, איש לא ישמע את צעקתי ואף אם שמוע ישמע – היאך יוכל לסייע וידו קצרה מלהושיע!

באותו הרגע אבן קטנה נפלה לבאר (כנראה תזוזתי היא האשמה בכך) היישר אל תוך המים, והנה בבואתי המחייכת נעלמה כלא הייתה בגלי ההדף. תוך כדי רגיעת המים והופעת דמותי המעוותת-קלות בהם שוב נפרדתי מן הבאר לשלום ואף הוספתי: להתראות!

הערפד

המשכתי ממנה והלאה בהליכה אחורנית כשפני אליה ולאחר מרחק-מה נסובתי והנה מולי ערפד.

"מה מעשיך בגיא-צלמג זה, בן אנוש שכמותך?" – שאל הערפד וחיוך עקום וערמומי השתרע על פניו.

"בדרכי אל האמת אנוכי, הנה זה עתה הרוויתי את צימאוני בבאר-קסם זו. ואתה, מי אתה?".

"וכי אינך רואה, סומא בן פתי? וכי אינך רואה, אוויל תמים? על-פי משאבות-שיניי וניצוץ-עיני (הזדוני) היית צריך להסיק שערפד אני! אולי רוצה אתה שאקחך אל הבאר ממנה אתה בא ואראה לך שלא תראה את דמותי משתקפת במים, כי הרי חסר-בבואה היצור שעומד מולך. הנני! אולם אף מראה לא תגנבני, מוטציה ילדותית אני ושכמותי, וכי אינך רואה? וכי לא תכירני?" – אמר הערפד ופרץ בצחוק גדול ומרושע, גדול עד כדי כך, שהתפלש על הארץ ותפס את בטנו, ומרושע עד כדי כך, שהטה אוזנו בציפייה לתשובתי. ותשובתי אכן באה:

"אינני מומחה לעב"מים ואולם מעתה אני מכירך".

"שמא שיקרתי" – אמר ונרגע מפרץ-צחוקו.

"הרי את זאת אדע במוצאי את מבוקשי!" – עניתי.

"אוי, כסיל אמיץ שכמותך" – אמר ונראה פתאום כאילו מסתייג הוא מהמשך דבריו ומחליפם באחרים – "הן לא הזהירוך הנפרדים ממך לשלום – 'הישמר פן יקרה ערפד בדרכך וימצוץ את דמך'? האם לא למדת דבר מאגדת-ילדותך 'כיפה אדומה'?".

"קרוא קראתי ולמוד למדתי, אבל אתה אינך זאב ולי אין כל סלסלה המיועדת לסבתי (-נמשל האמת בדבריך). גם את דמי לא תוכל למצוץ, משום שלא תמצא את ורידי ועורקי! אפילו הכינים שמוצצות ומתרבות העלו חרס וזנחו את ראשי, ואולם הן לפחות גרמו לי להתגרד!".

"נצור לשונך מפילסופי-סרק ופיטפוטי-שווא, אין אני מעוניין בדבריך, אלא בדמך" – אמר הערפד, זינק לעברי ונעץ שיניו בידי.

לאחר שניות-מספר חדל מנשיכתו, שחרר קללה ערפדית וברח צפונה, למצוא קורבן-טרף אחר. חבשתי את פצעי והמשכתי להדרים. כעבור מהלך שעה-קלה חלפתי על פני בקתה קטנה וחמודה, אולם לאחר כמה צעדים הסתובבתי וחזרתי עד פתחה.

אצל מינה בבקתה

הבקתה הייתה עשויה מקני-סוף (או ליתר דיוק: מקנים ומסוף), אשר נעקרו, ככל הנראה, משפת הנהר ההוא… לא הייתה דלת, רק שלט האומר: "כל דכפין יבוא ויכנס". באתי ונכנסתי והנה הבית מואר באור-יקרות, אשר כמעט והשכיח ממני את מטרת מסעי. על כורסת-בד גדולה ורכה הייתה חצי יושבת, חצי שוכבת, אישה גדולה ורכה. עיניה פקוחות היו, אך היא בהתה במיטה הזוגית, שהציצה וקרצה מקצה החדר.

ברכתי אותה לשלום והצגתי את עצמי לפניה, אחר שאלתי לשמה בקול עדין ונעים, טון של היכרות ראשונה.

"שלום לך גבר" – אמרה ונאנחה בנשיות נוטפת, משחילה צלילי סקס בין מילותיה ומשדרת בשפת-גופה המתערטלת עינוג ארצי, אבל מלא, ומלא בכל-טוב. קולה ליטף את שפתיה המושלמות בדרכו אליי ונישק את אוזני ברכות אוהבת. כאילו מחניפה, למעשה – מעוררת חשק! כאילו מנסה לגייס את כל משאביה כדי להעמיד ולהקשות את איברי, למעשה – מצליחה! כאילו כל יעודה עלי-אדמות הוא כיבושי והכנסתי אל המיטה ואליה, ולמעשה – זהו רק שעשוע צדדי לגביה, שגורם לה הנאה בכך, שבעזרתו היא הופכת את עצמה ליעודי היחידי בעולם!

"שמי הוא מינה, ומהו שמך?" – הוסיפה.

"אין לי שם! בהיות השם מגביל את האדם להגדרה אחת העדפתי לוותר עליו. מהותו של השם היא תיחום – גדרת גדר בתוך אין-סוף מרחבי האפשרי ועל כן אין לי שם! ואולם בימים אלה אני מכנה את עצמי: "מחפש את האמת" ומקווה אני שלכשאמצאנה אקרא: "אמיתי". את שם-ילדותי הסתמי כבר נטשתי מזמן, כי אפילו צרות-ההגדרה-העצמית עדיפה מאי היותה בכלל, על-ידי שם חסר משמעות. אך למעשה, נכון יותר שלא אני אצור את שמי, הרי אין הוא שגור על פי, אין הוא שמיש עבורי, למען האמת כולם משתמשים בו חוץ ממני! לכן המציאי לך שם בשבילי, כפי שאת רואה אותי מעינייך שלך!" – אמרתי בנימת הגות ודומני שהיא כלל לא הקשיבה לתוכן-דברי, אלא רק התבוננה בעיניים חולמניות ונוצצות, בוהקות וחרמניות, לוהטות ומדמיינות-מפנטזות, על שפתי שנעו בזמן דיבורי-בִרְבורי ועל ישבני המוצק והרך כאחד. על כל פנים, למרות ניתוקה וריחופה, היא הצליחה לקלוט את משפטי האחרון.

"פנחס! ובקיצור: פיני! – כך אקרא לך, זכר יפה-תואר שכמותך. בא ותכנס למבצרי, אשר פרוץ כבר עידן ועידנים, אשר טעם עדינות ומעדנים. קח אותי אל ארץ החלום, מעל ומעבר לכל ארץ מוכרת ומעשית, כבוש אותי ושלוט עליי (או שמא רוצה אתה שאני אחזיק בשוט?), הבה נתגפף בשר אל בשר, נזמזם שיר-הלל אלוהי במזמוז, נתחבק, נתאחד, בגופנו, בנפשנו, הבה נשכב! נזדיין עד אור הבוקר (ואמנם שעת-ערב זוהתה), נתחלק בחלקת-נחלתנו, קרב אלי-קרב עד נתפייסה, עת נגיע לאורגזמה, הנה מציעה לך אני את יצועי, עד מתי תפנטז או תאונן? עד מתי תתייאש או תתאונן? נחוצות שתי ידיים כדי להשמיע את צליל המחיאה! נחוצות שתי נקודות כדי לקיים קו ישר! נחוצות שתי בריות אנושיות כדי ליצור הנאה מלאה ותענוג שלם, במובן הפיזי, הגופני, המופלא! קח אותי, אם כך, למעיין-המתיקות. הבה נתעלס עד עלות השחר וזריחת החמה, עד הנץ השמש על פני האדמה. ננצל איש את רעהו וכך נינצל, נמצא לנו בלילה זה מקום משותף עם צל. פרוק את מצבורי ההורמונים שבתוכך. הכנס אל מיטתי המוצעת והמוצעת. קרב אליי והתחמם בגחלי, הסר בגדיך ואני את בגדי, לטף ומצוץ את שדי, נשקני מכף רגל עד צוואר, השקני בזרע חם ומר, אתמסר לך כולי, אני שללך, אתה שללי, אעשה לך טוב, פיני שלי!" – כך אמרה מינה בעודה קמה מכורסתה ופושטת חולצתה ומתקרבת בזחילה חתולית עד הגיעה אליי. אז העבירה ידה באיטיות מעכוזי (כשפניה היו אז מול רוכסן מכנסי המנופחים זה מכבר) עד צווארי ועמדה קרוב-קרוב אליי, כך שיכולתי לנשום את נשימותיה (יותר נכון: התנשפויותיה) והרגשתי מעין חוטי-קסם דקיקים קושרים אותנו יחדיו ומושכים אותי הלוך ומשוך, הלוך ומשוך. שמעתי צלצולי פעמונים (אשר שונים היו בתכלית השינוי מצלצולי פעמוני הכנסייה) ולחישות מלאכים מושרות: "לך אליה… תתמסר… תתמכר… תעלם לך להנאתך במצודתה האצילית… לך… לך… לך…". עצמתי את עיני, אך גם בדמיוני נראתה דמותה. זיעה קרה החלה מצטברת במצחי ונוזלת-נוטפת לאורך רקתי.

היא הוציאה לשונה וליקקה את הזיעה מעל פניי, אחר חייכה ומשכה אותי עם קורי העכביש העדינים שטוותה סביב יצרי החומרי (משמע – אוהב החום…). כה יפה הייתה האישה, אור היקרות שבבקתה מפניה זרח. ואולם, בפיתויה אותי – יפה עוד יותר הייתה! כה רבה הייתה תאוותי אליה, מחשבתי התפטרה בגללה או בזכותה, ואולם תאוותי אל האמת – הייתה גדולה יותר!

התעשתי והסטתי את עצמי מן ההסטה. בנימוס רב אמרתי לה: "את היא היפה בנשים ובבחורות שראיתי מעודי ואני רוצה בך בכל מאודי, אבל מכורח הנסיבות, אנא תביני, מוכרח אני ללכת! קול קורא לי מן המדבר! קול קורא לי מתוך-תוכי! יש לי רצון ויש לי חשק. בדרכי חזרה, אני מבטיח, כשיהיו לי גם הזמן והיכולת – אז אבוא לבקרך!".

היא הסירה את ידיה מצווארי והתרחקה. אינני יודע האם בכתה, האם התאכזבה, או שמא כבר החלה לתכנן את מסע-הציד הבא! על כל פנים הסתובבתי ופניתי לדרכי. לפני צאתי עוד הספקתי להבחין בקמטים הרבים, שהצטברו על סדיניה – רמז למאהביה הקודמים, שחרשו שדותיה בעבר.

יצאתי החוצה והתחלתי ללכת. לאחר כמה צעדים היא יצאה מפתח בקתתה ונופפה לי לשלום. נופפתי לה אף אני בידי והיא צעקה: "אל תשכח את אשר הבטחת! אל תשכח לחזור!".

"לא אשכח" – צעקתי חזרה והמשכתי לנופף לה בידי, תוך כדי הליכה לאחור, עד אשר הרחקתי-לכת עד כדי כך, שלא יכולתי לזהות את פניה מהמקום בו הייתי. היא נכנסה לבקתתה ואני המשכתי בדרכי.

אכסניית שלוות-הנפש

השמים היו מכוסים עבים והעולם היה שרוי בעלטה-מצרית. מזגי שלי לעומת מזג האוויר היה היפכה-מסתברא, תרתי-דסתרי. בחוץ נשבו רוחות עזות והטמפרטורה הייתה נמוכה, ואילו רוחי – שלווה הייתה ושאננה וליבי היה חם ופועם בלהט. מה הצטערתי כעת שלא הבאתי עימי פנס, כי לאור החשכה לא נותרה לי ברירה, אלא לעצור ללינה.

כמאה מטר ממני הבחנתי במסלול סלול-למשעי, מואר בעששיות ובגחליליות, ובראשיתו היה שלט: "לאכסניית שלוות-הנפש". הלכתי לאורך השביל, מתפעל מצעם קיומו, עד שהגעתי לפתח בית-המרגוע והלינה. הדלת הייתה פתוחה, על כן נכנסתי וניגשתי לדלפק וביקשתי חדר ללילה אחד. הפקיד (או שמא היה זה בעל הבית), אדם צנום וקירח, הביט בי בעיניים רכות ונעימות וחייך אליי כאילו כל הווייתו היא החיוך.

"בא אחרי ובחר לך את החדר המתאים ביותר בשבילך" – אמר והחל צועד לכיוון המסדרון.

נכנסנו למסדרון. ניסיתי לראות היכן סופו, ניסיתי לראות את אופקו האחרון, אך המסדרון התמשך והתמשך – פרוזדור אין-סופי! התפשרתי על בחירה מבין החדרים הראשונים, וכי מה זה חשוב אם קיים בהמשך מקום טוב יותר? התחלתי ללכת בעודי קורא את השלטים שעל הדלתות. האחד: "שנת ישרים". השני: "התבוננות ומדיטציה". השלישי: "סם הזיות". הרביעי: "סם המוות". החמישי: "טירוף הדעת". השישי: "ארץ-הדמיון". השביעי: "היפנוזה מלאכותית". השמיני: "ניתוק רוחני". התשיעי: "התעלמות והתאלמות". העשירי: "התבודדות מדברית". האחד-עשר: "ריפוי בעיסוק". השנים-עשר: "ניוון על-ידי השגרה".

הנה כבר הלכתי שישה צעדים (הדלתות נמצאות משני צידי המסדרון) ולא מצאתי את החדר המתאים. התחלתי להתייאש ולהתעייף וכמעט שהתיישבתי במקומי, או שחזרתי לאחורי, אך לפתע בקע אור מחדר מספר 13 והציפני. עשיתי עוד צעד (קטן לאדם, פיזית) ונעמדתי דום בפתחו. על הדלת היה שלט ועל השלט היה רשום: "יצירת אמנות".

לא שחדר זה טוב יותר משנים-עשר קודמיו, אלא שאורו התאים בדיוק למידותיי, כך כשלבשתיו לא הרגשתי נלחץ או טובע. במיוחד העדפתי בחדר זה את פינת-הכתיבה, ובתחומה הייתה מרצפת-החרוז חביבה עליי ביותר. פניתי אל איש-הדלפק, שעמד כל העת, וביקשתי את מפתחות החדר.

"כמה עליי לשלם?" – שאלתי.

"כאן אין משלמים במזומנים. כדי להיכנס לחדר זה יהיה עליך לספר לי סיפור. אמנם עדיף היה שתספרו לפני קהל, אך אכסנייתנו ריקה ושוממת ואין באפשרותנו (משום-מה הוא דיבר בלשון רבים) ללקט עבורך אוזניים, ועבור האגו שלך – מחיאות-כפיים. בהזדמנות אחרת, אולי, כאשר נתפרסם ונתחבב על הציבור, הדבר יהיה אפשרי, אולם עתה פתח את פיך ויאירו דבריך, אם ברצונך לקבל את מפתחות החדר. אין ארוחות חינם ואין כרטיסי כניסה סתם!" – כה אמר איש-הדלפק של האכסניה וחיכה בסבלנות לסיפורי.

הסיפור על המלך והמבוך

באותה שעה שאננותי ערפלה כמעט לחלוטין את כישרוני, אך מחוסר ברירה החילותי ממציא ומספר את סיפורי בעת ובעונה אחת:

"היה-היה מלך (פתחתי בחוסר מקוריות משווע) רשע ואכזר, שכלא בארמונו המפואר אלפי אנשים חסרי-ישע והעבידם בפרך. על-אף שרשע היה המלך, גם פיקח היה, ולכן לא חסם את ארמונו בחומת-אבן מבוצרת וחסרת-שערים, כי ידע את טבע-עבדיו; כאשר חשים מסביבם גדר מוצקה ומוחלטת הם ירגישו דחוקים ויפרצוה! יותר מכך פחד הוא שחומה שכזו תעורר מרידה, נתיניו היו זוממים להפילו או לרוצחו, מתקוממים, פורקים עול, לו הייתה מוקמת חגורת-חנק. (הן זהו ההבדל בין הנידון לתלייה ובין הכלב הקשור ברצועה!). תחת זאת, הצמיח המלך גדר-חיה וטבעית; מסביב לארמונו נעשה מבוך מסובך מעין כמוהו (אשר ספק אם בכלל ניתן היה לעבור דרכו), עשוי מצמחיה גבוהה וצפופה, וגם מבוך זה, למרבה האירוניה, נעשה על-ידי עבדיו (השוטים שבהם) המדוכאים (כשם שארמונו נעשה על-ידם). זהו צחוק הגורל, או בכיו – אנשים החופרים את קבריהם בעצמם.

המלך נהג גם להפחיד את הציבור בספרו על העולם חסר-הסיכוי, שנמצא מחוץ ל'חממתו', אבל למרות זאת היו כמה אמיצים, שניסו את כוחם ומוחם. הם נכנסו למבוך והשתדלו למצוא את הדרך החוצה, אך לשווא. חלקם הסתובבו בין כותלי-הקוצים ללא-לאות, אך גם ללא ראיית האור. חלקם הלכו והלכו ואף הלכו לאיבוד והמשיכו ללכת, עד אשר הגיעו למוצאם הראשוני (האלה חיברו את השיר הנוגה: "במוצְאי את מוצָאי/ נותרתי אמצעי/ וחסר אמצעים") וחלקם התייאשו והתיישבו על הקרקע שבמעבה המבוך וחיכו למושיע או למוות.

זה היה המצב בטריטוריית-האימים של המלך, עד שנולד בן-כלאיים. אימו – לביאה, אביו – ינשוף, ואילו הוא היה האדם החכם והאמיץ כאחד. בהגיעו לגיל 18 (ח"י שנים לאחר ההיוולדות – מתחילים החיים) קם בלילה וגנב את חרבו של המלך, זו ששעבדה ורצחה, זו שהטילה אימה ופלצות – ופילס לו נתיב ישר בצמחיית המבוך, עד אשר הגיע לסופו, הגיע לחופש. המוני העבדים שהתעוררו בבוקר ראו את הנתיב המפולס והסתערו עליו כאחוזי-אמוק, כציפורים המשתחררות מכלוביהן ועפות אלי-דרור! רק המתייאשים נשארו לשבת במקומם, כבר לא האמינו שהגאולה תיתכן ולכן חיכו למוות (אף קראו לו וזרזוהו) – והוא לא אחר לבוא.

המלך שקם כעבור שעה (כמנהג מלכים – לקום מאוחר) מצא את ארמונו ריק ואף חרבו נעלמה, כך שלא יכול היה לערוף את ראשו-הוא. הוא נשאר בודד ומיותם, נותן את פקודותיו לאוויר ומקבל בתמורה עצב, דיכאון ומרירות. כך הוא חי במשך חודשיים, עד שאפילו מלאך-המוות ריחם עליו – ואספו".

– כה סיפרתי, ואולם עיניו הנוגהות של איש-הדלפק נעשו נוגות ונוגעות בריסיהן.

"עם כל הכבוד ובלי שמץ של זלזול – סיפורך אכזבני ומבקש אני שתספר לי מעשייה אחרת תחתיו" – אמר איש-הדלפק בעדינות חדה כתער.

"ברצון רב ובחפץ לב אספר לך סיפור אחר, אך הבטח לי שזה האחרון" – אמרתי, והוא הנהן בראשו להסכמה.

אגדת המערה

"ובכן" – התחלתי את סיפורי הבדוי – "לפני כשנה הלכתי בהרים לבדי והנה ראיתי מערה. נכנסתי לתוך המערה. היא הייתה כה חשוכה, עד שלא ראיתי את הקרקע שאני דורך עליה, אך הבחנתי באור קלוש מנצנץ מתוכה. הדלקתי את הנר שהיה עימי והתקרבתי לכיוון הבהובי-הנוגה והנה לאחר מספר צעדים נעצרתי. אותו האור לא היה אלא קצה-סיגריה דולקת, שהחזיק אדם בין אצבעו לאמתו. התקרבתי עוד קצת ואז ראיתי, כי האדם עירום לחלוטין וכל פלג-גופו התחתון שקוע בביצה. נבהלתי. הושטתי לו יד לעזרה, אך הוא לא נעזר בה, כנראה שלא רצה להיחלץ. בתדהמתי שאלתיו לפשר מעשיו והוא הסביר באיטיות ובשקט, שהוא חש חמימות מעודנת בכפות רגליו ושתחושה זו נובעת מהעולם שמתחת לביצה – שם הוא מקורה, ושאין מתחתיו קרקעית אלא אין-סוף, כשם שמעליו אין תקרה (אמנם הייתה זו מערה, אך כוונתו הייתה לשמיים) ושהוא מרגיש נעימות עצומה ואחרת בכפות רגליו ואילו בפלג-גופו העליון – סבל, ושהתענוג הוא תענוג מסתורי ונסתר – ובגלל זה הוא החליט לשקוע לתוך אותו עולם מלא סוד וחידה. בסוף הוסיף: "זו בחירתי – היא חירותי", ואני חשבתי, שיותר משזו חירותו – זה אושרו!".

דממה השתררה. נשכתי את לשוני בטעות והיא החלה לזוב דם. איש-הדלפק נשך את שפתותיו (בכוונה). אינני יודע האם זאת הייתה הבעת השתוממות, הבעת צער, הבעת דאגה, או הבעת הלם. על כל פנים שתק הוא (שתיקה רועמת? שתיקה עילאית?) והביא לי את מפתחות החדר. האם עשה זאת בלב שלם, בידיעה שקיבל תמורה הולמת, או שבלב חצוי, בידיעה שעליו לקיים את הבטחתו? – זאת לא אדע. בכל אופן הוא שב לדלפקו ואני פתחתי את הדלת.

הכניסה לחדר

כמו תינוק היוצא מבטן אימו ורואה עולם חדש והוא מופתע ומתעניין ומתאכזב ומתרגש ומחייך ובוכה ומגיב בעוד אין-סוף ריאקציות מעין אלה – כך הייתי אני בכניסתי לחדר. לא חדר גדול היה ובודאי שלא מפואר. בפינה הימנית הייתה מיטה, שמאוחר יותר נוכחתי לדעת, שהיא קטנה ממידות גופי ואיננה מתאימה. לא היו מצעים – לא סדין ולא ציפה (וכי מה התועלת בציפה, אם אין כרית בנמצא?). אפילו שמיכה לא הייתה – ושמחתי על שהבאתי את המעיל. המזרן היה דק ומטונף, כנראה שקודמי במקום היו מפוצצים בהורמונים והחליטו, או נאלצו, להגיע לפורקן על חתיכת בד זו. אין אני מאשימם – אנוסים היו, ואף אם לא על-ידי יצרם – הרי שעל-ידי רצונם. המזרון כשלעצמו לא היה נורא כל-כך מבחינה מדעית-אובייקטיבית, אך הוא עורר בי תחושת גועל, עד כדי כך שהעדפתי לישון על הקרש כמות-שהוא והוצאתי את המזרן למסדרון. את הרצפה נראה שלא שטפו מעולם והסיד שעל הקירות היה מקולף רובו-ככולו. הדלת, אף שמבחוץ הייתה חומה ויפה, מבפנים הייתה צהובה ומכוערת, בעלת חורים וטחורים, ואפילו מעט שרופה. למרבה הפלא היו וילונות, אך מבאישים עד כדי כך, שנחנקו מסרחונם שלהם. הייתה גם מנורה, שאורה היה מעט חזק יותר מאור הירח, ועוד ארונית קטנה, ששימשה בית-מגורים למיני חרקים ועכבישים. הכול היה כה ישן, מעופש ומעובש – ממש עי-חורבות, אך בסוף החדר, סמוך לחלון השבור, עמד שולחן-כתיבה חדיש ומהודר; המשטח – מפורמייקה מובחרת, המעמדים – מעץ אלון או אשוח, ואולי אפילו מארז! מנורת הלילה משוכללת הייתה מחוברת אליו ודומני שהיא הייתה מסוג המכונה בפי מומחים: "ניאון". כמו צדיק בסדום – כך הייתה פינה-פנינה זו, והיא אשר שינתה בתכלית את כף-המאזניים של שפיטתי את המקום. אכן, דל ועלוב היה החדר, אך הוא סיפק את המעט שאושרי דרש כדי לקיים את עצמו.

שלג

ניצלתי את שולחן-הכתיבה ואחר נשכבתי על המיטה העירומה, לבוש בבגדים ומעיל, עד שנרדמתי.

בוקר. פקחתי את עיניי ואת ליבי ושטפתי את הקורים, שהשתלטו עליהם בלילה. פיהקתי מספר פעמים והתגברתי על עייפותי המתלווה לקימה. נעמדתי. הבטתי מן החלון והנה העולם – לבן! הסקתי מכך, שכל הלילה (או לפחות בחלק ניכר ממנו) ירד שלג. השינויים הגדולים במזג-האוויר מטרידים אותי. האם מזג האוויר כה הפכפך וקיצוני, או שצעדתי כה הרבה, עד שהגעתי למקום בעל אקלים אחר? – שאלה הרת-גורל והרת-קיום… והשלג כל-כך יפה… אני מתבונן בו נוחת מלא-נחת ועיניי מתבלבלות. אני מתבונן בו נח בנוחות על הארץ ועיניי מתלבנות. עכשיו אני נזכר בשיר שכתבתי עליו בעבר:

אפילו השלג

הלבן, הטהור והזך

שמחלוני נראה יורד

ועוטף את העולם באהבה

אפילו הוא חוסם את הכבישים.

היום נקבר אדם

שקפא למוות.

אני תוהה האם באמת על השלג מדבר השיר, או שמא על השלג כמשל (לשאלה או קביעה פילוסופית), אני ממשיך לתהות ואז עולי במוחי הרעיון: הרי כל שיר וכל אובייקט בכלל – הוא משל לדבר עצמו, כפי שהוא נראה דרך עיניי המביט. ההתייחסות יוצרת את המהות, ובעצם – גם את ההוויה. כל משמעות היא סובייקטיבית בלבד! הכול מוכנס למעבדת-הבדיקה של המוח או הלב ויוצא ממנה אחר-כך שהוא מפורק לגורמים. חלקו בתוך מבחנות וצנצנות וחלקו באשפה. גם החלקים שנשמרו שונו והותאמו לצורך-אישי. זהו טבען של העיניים, ואולם גם מערבל-הבטון עצמו, הרי זה האדם, הוא חומר-גלם למערבל-בטון אחר וגדול ממנו, וכן הלאה והלאה… על כל פנים החלטתי להמס עוד-קצת את השלג ולהראות את צד-המטבע השני (אם כבר עושים מלאכה בזויה – לפחות שתהיה מושלמת וגמורה!) וכך שיפצתי את השיר, או יותר נכון בראתי שיר חדש, שיר גומלין:

אפילו השלג

הלבן, הטהור והזך

שמחלוני נראה יורד

ועוטף את העולם באהבה

אפילו הוא חוסם את הכבישים

שמפולסים אחר-כך

בעזרת הרוצח.

אם לשיר הקדמון קראו: "אפילו השלג", הרי ששמו של שיר זה הוא: "אפילו הרוצח", למרות ששם זה לא מבטא את כל תוכנו. (כבר נאמתי פעם על מהות ה'שם', אך לשיר, בדרך-כלל, אכן אפשר להדביק תווית, מה גם שהעיקר – זו המנגינה!).

השלג הוא יצור מוזר מאוד. הוא מגיע רק כאשר הסביבה מאפשרת לו להגיע, על-ידי קרירותה. הוא בוהק ומעורר רגש רומנטי, אך בד בבד מקפיא את לשד העצמות לחסרי-מעיל מרוששים. כשהשמש יוצאת הוא נמס ומחלחל באדמה ומתנקז לנחלים (ומשם – לים) ואז מתגלה העולם כשם שהיה בתחילה ואט-אט גם רטיבותו ולחותו מתאדים כליל!

הילדים בונים ממנו בובות והמבוגרים מנסים לפלסו. כשדורכים עליו הוא אמנם נמעך, אך בעצם מעיכה זו מגבשת אותו ומקשה אותו והופכת אותו לקרח! עוד רבות ומגוונות מעלותיו (הרעות והטובות, ובעצם – פשוט הקיימות) של השלג ולא בכדי אומרים את הברותיו בנשימה אחת עם הברותיה של המילה: "אהבה". לא בכדִי אלא בכדֵי לרמז על משהו, שכביכול סמוי מן העין. אחדל עתה מפטפוטי-הסרק אודות השלג ואחזור לענייני.

חזיונות ארבע-ממדיים

אספתי את חפציי וארזתי אותם בתרמילי. עשיתי את כל צורכי הבוקר: אוכל, רחצה, התרוקנות… נפרדתי לשלום מהחדר וכן מפקיד הקבלה – הוא איש-הדלפק. קור עז שרר, אז לבשתי את מעילי. באותו רגע הצטערתי על שלא הבאתי גם מחליקיים, גלשנים, או מזחלת. נפש-חיה לא נראתה באזור, מלבד תימהוני אחד, שהיה מהלך בקושי, מועד וקם, בשלג הדו-פרצופי, הנשי. זה הייתי אני, כמובן. הרגשתי שאני חייב להתקדם למרות המכשולים שהטבע מערים לפניי (ומתחתיי ומעליי ומסביבי…).

לפתע, כבהזיה אסוציאטיבית, נגלו לעיני זוג אסקימואיים, אישה ואישהּ, יושבים באיגלו עגול. מפליא הדבר, שבית משלג מגן מפני השלג ומצליח בכך, למרות שנבנה מאותו החומר שבו הוא נלחם, כאילו רוצה לומר: "בשאלה עצמה גלום פתרונה".

לאחר מכן ראיתי חתול שחור בעל תשע נשמות ותשע נשים-חתלתוליות מנסה להתאבד (במחשבתו) לשווא. הוא קפץ מבניינים ומצוקים, אך תמיד נפל על רגליו, למרות שרצה להתרסק על אבני-קברו. הוא התקרב אל הכלב מרצונו והקריב את עצמו, אך הכלב רק נשכו, בלי לנבוח, בלי להמית, וכך מצבו נעשה רק גרוע יותר.

לאחר מכן ראיתי חתול לבנבן-חום, ורווק.

לאחר מכן ראיתי עכבר אפור (בנם של ההר והפילה), שברח מן החתול ולחש לי, כי הוא מכרסם באביו ונואף עם אימו.

לאחר מכן ראיתי חולדה ענקית (ואני עוד חשבתי שבגלל השלג המקום יהיה שומם…).

לאחר מכן ראיתי חפרפרת (או חולד) צצה לשנייה מן האדמה וחוזרת במהרה למקום המסתור שלה. החפרפרת מטבעה חופרת מחילות בתוך האדמה ופולשת דרכם לשטחים לא לה. הנה גינת-גזרים והנה נעלמו שנים מהם. יודע אני, כי זהו מעשה ידה של הסוררת, אך איני יכול להוכיח זאת, בטח שלא להענישה. המרב שאני יכול לעשות הוא למנוע זאת וגם יכולת זאת מוטלת בספק רב. לחפרפרת אין עצמיות משלה, אין לה שדה פרטי, על כן היא מתגנבת בחשאי לטריטוריות של אחרים. המנוולת הקטנה והערמומית נולדה ללא מצפון ולכן היא לפעמים הורסת שדות-זרים רק לשם ההנאה והתרגול, ללא כל תועלת. ואולם אני בעל מצפון מנופח; אפילו על חייה האומללים והמרושעים של החפרפרת אני חס, ומשום כך אני נמצא בבעיה (למרות שאין לי שדה וגידולים, אני משתתף בצערם של האיכרים). לעיתים אני חושב שהחפרפרות נבראו רק כדי לדרבן את החקלאים לגדור גדרות ולגדרם לעומק! לעיתים אף יש בידי עצה: השתמשו בבת-היענה, התוקעת את ראשה באדמה, כדי שתנטרל את החפרפרת. השם "בת יענה" ניתן לה אחרי מחשבה ממושכת, ומשמעותו – בת היען, בת הסיבה, בת התשובה, בת המחשבה הפילוסופית! אמנם, חייה כשלעצמם מחמיצים בטעמם ומחמיצים את טעמם, אך סגולותיהם עימם! יש בבנות-היענה תועלת רבה, שאפשר להפיק עם מעט מאמץ ואומץ (ואפשר ללמוד להתעלם מהחומץ…). בת היענה לא מביטה לשמיים ולכן היא חסרת-אלוה. גם בשדה עצמו היא לא מביטה, רק עושה את עבודתה. לכן זו עצתי: מי שסובל מחפרפרות – יקרא לבת היענה, ומי שסובל מציפורים – יציב דחליל בגינתו!

לאחר מכן ראיתי לטאה, שמנסה להיפטר מזנבה ואינה מצליחה, מנסה לפתור את בעייתה, אך משהו מפריעה להגיע לפתרון הסופי וזה הדבר: בכל פעם שהיא מורידה את זנבה (בין בניסור ובין בחיתוך, בין בעצמה ובין על-ידי חבר) צומח לו זנב חדש מגופה. כל ניסיונותיה עולים בתוהו. היא מנסה לתפוש… אך מעלה רק חרס בידיה. לבסוף לא נותרה לה ברירה והיא התעלמה ממנו, או שהשלימה עם קיומו (וכי יש בין שני מושגים אלו סתירה או נפקא-מינה? אך… וכי הם היינו-הך?).

השלג הפשיר.

פוגש חסידה

השחקים הבהיקו, השדות הוריקו וציוץ דקיק של ציפורים החל למלא את האוויר. האבנים, שהיו מכוסות עד עתה, התגלו. הן עדיין לחות ועל-כן מנצנצות כיהלומים, כאבני-חן. אני מנסה לתאר לעצמי את העולם ברגע זה: את הנקיות, את השלווה, את הזוך. אני אומר: "העולם בתול" ומוסיף: "העולם שלם", אך אין במילים אלה לתאר את מלוא-הדרו. אין להכניס את היופי למילים! טוב מראה-עיניים ממשמע-אוזניים, אך מראה-עיניים של משמע-אוזניים, דהיינו – קריאה, הוא הגרוע ביותר…

המשכתי בדרכי והרגשתי כאילו איני נטע-זר בסביבתי, אלא חלק בלתי-נפרד מהטבע. הרגשתי שאני נושם עם העצים, ויותר נכון: "אני הוא נשימותיהם והם נשימותיי". כך הלכתי בלא מאמץ ואצה לי הדרך. לאחר שעה של 'הליכה' נרגעתי מעט מאותו הריגוש והנה ראיתי חסידה. התקרבתי קמעה וראיתי שהיא עומדת על רגל אחת. שאלתי אותה לפשר העניין והיא ענתה:

"אני לומדת את כל התורה על רגל אחת, כי אם אניח גם את רגלי השנייה – הרי אשקע, ומשלב זה כבר לא אוכל לצאת, ייסתם עליי הגולל".

"ומה כה רע בקבר, שאת בעצמך חפרת לעצמך?" – שאלתי.

"הוא רע משום שאני מטבעי רוצה לחיות, ולחיות משמע – להשתנות ולזוז!" – כך אמרה החסידה, אך הנה רוח צפונית החלה לנשוב והחסידה, שלא הייתה יציבה בעמידתה, נפלה. עזרתי לה לקום וביקשתי שתודה בטעותה, אולם היא אמרה: "אמנם אינני מעמיקה בלמידתי, אך אני מרבה במידתי וגומלת-חסדים לכל (כך הוא גם שמי) ולכן לא מפליא הדבר, שבשעת הצורך מושיטים לי יד". ראיתי כי נעימת-הליכות, מאושרת ומאשרת החסידה ונפרדתי ממנה לשלום בלבביות.

קהל-האספסוף

לא עברה חצי-דקה והגעתי אל עמק רחב וצחיח ובו ראיתי המונים המוניים מטפסים איש על גב רעהו. אינני יודע מה הם התכוונו לעשות; אולי להשתעשע, אולי להגיע לשמיים… אך לא טרחתי לרדת אל הוואדי כדי לברר. אין אני רוצה לדבר איתם, אפילו לא אליהם! בקושי אני מצליח לדבר עליהם וגם זאת בלי סיבה נראית-לעין… אני מסתכל עליהם מהצד, כי הם לא המדרגה הראויה ליחס (ואין אני אומר זאת מעדה מתנשאת, אלא מראייה ריאליסטית של העובדות. אולי בעצם אני הוא העומד בתחתית הסולם והם בראשיתו, בכל-אופן לא יכולה להיות בינינו הידברות, משום שישנה אי-התאמה, חוסר יכולת ליצור קשר, ריחוק מחשבתי וניתוק מנטאלי, נתק טוטלי. הם אפילו לא התקרבו אליי כשם שאויביי קרובים… ואכן, המרחק ביני ובין אויביי (המחשבתיים) אינו תהומי, שכן אם זה היה כך – לא הייתה לנו נגישות האחד לשני. ההתמודדות והויכוח יכולים להתקיים רק באותו הגובה ורק בין גישות-הבנה דומות! ההמונים ההמוניים, לעומת זאת, מבחילים אותי עד תיעוב, למרות שאיני סובל מהם ולא גורם להם סבל, מסוגל לאהוב אותם ואפילו לא מרחם עליהם…! ההמונים ההמוניים לא מבינים את שפתי ולכן אני נאלץ להשתמש בלקסיקון מילים חדש, שאינו מבטא את דברי, אלא מתרגמם בעיוות. בלקסיקון זה קיימות המילים: תיעוב, סבל, רחמים וכד' (אף שבשלב זה של חיי המסופר כאן – המושגים האלה עוד נשמו מלאכותית…). בכל אופן, אם נדבר שיחתנו תהיה כשיחת אילמים-חירשים ולכן שותק אני, כשם שאיני משוחח עם בעל-החיים או הדומם! (בהתאם למשל זה, שיחתי עם אויביי-המחשבתיים כמוה כשיחה בין דובר-עברית לדובר-אנגלית: יש הבנה, אולם אין הסכמה. ההבנה אולי לא שלמה ואי-ההסכמה אולי חלקית!). אינני אוהב להשתמש בקביים של ניטשה, אלא ברגליי, אינני אוהב להשתמש במטפורה של האמת, אלא באמת עצמה. להשתמש ב'מטפורה של האמת' זה כמו להשתמש ב'שקר של האמת' – המשל נועד לעיוורים וטיפשים. להישען על דבר חיצוני ומלאכותי זה כמו לקטוע את הרגליים, ואם אעשה כך זמן רב לבסוף אתרגל ואשכח ואז אפילו קביים לא יספיקו ואצטרך כיסא גלגלים! אצטרך להיות מובל על-ידי אחרים, נתון לחסדיהם, והרי איני נכה עכשיו! מדוע אביא עליי את הקללה? אינני רוצה להשתמש בקביים, זה לא בריא ולא יעיל, ולכן:) אני בוכה וממשיך בדרכי.

נאומו של שלדון

השמיים התקדרו, אף שעדיין יום. מכיוון שלא מעונן אני תמה לפשרו של עניין. "מקור האור הוא השמש" – אמרתי בליבי ולכן תרתי אחריה, אולם לא מצאתיה. סבורני שהמונח המטאורולוגי למצב זה הוא: "ליקוי-חמה" (המטאורולוגים נקראים בפי: "פסיכולוגים בגרוש". הם מנסים לחזות את חזות העתיד לפי מקורו ופשרו, אולם הם קצרי-ראייה וגם הדברים שקרובים אליהם עד-מגע – הם לרוב טועים בהם והבחנתם הנבואית את העומד-לבוא מוכחת בעליל כשגויה. אין לצְפות אלא לצָפות!). עתה נזכר אני בגודי. "היכן הוא נמצא ברגע זה?" – אני תמה ומניח שזהו זמן מנוחתו…

עוד לא הספקתי לשכוח מהרהורי והנה משהו פגע בי. היה זה שלד, אך דומני שאני הוא זה הפוגע, משום שהוא עמד בפסיביות בלב בית-קברות עתיק. כנראה הליכתי השמימית, המהורהרת-מעורערת סמאה את חושי, או סממה את ראשי, עד אשר הגעתי עד הלום (ת"מ). השלד עט עליי כמוצא שלל רב, אשר יפיג את בדידותו וישחרר את מאגרי-ליבו הלחוצים על-ידי פורקן האמירה.

ויפתח השלד את פיו ויאמר:

"שמע ידידי את אשר בפי, כי מזמן חסר-בשר אנוכי וכולי געגועים למאזין. אמשול לך משל ישן ומזוקן, אמנם בנאלי, אבל מסוכן; ובכן – החיים הם כמו ספר, אלא שאיננו יודעים את שמו ואת קהל-היעד. איננו יודעים מי כתבו ואף לא את השורה התחתונה, שבעצם היא ריקה. אין בה כלום, גם לא ואקום. אתה בוודאי אומר: "זה רק בינתיים"!, "המוות בוודאי ממלא אותה", אך זוהי אשליה ואני יודע זאת, כי מת אנוכי! לפרקים שבספר אמנם יש שמות, אך אלה נכתבו בדיעבד ולא מלכתחילה. כריכתו קשה או רכה, כחולה או ירוקה, והוא עבה או דק, על נושא זה או אחר, אך כל ספר הוא ספר! אנושי! דע לך שהספרים המונחים על המדף של בעל-הבית רבים הם, אבל הוא קורא רק בחלק קטן מהם! וכל השאר? – כל השאר נשארים רק ליופי וכד'… לתמוך בספרים השמישים, החשובים, האחרים, שלא יפלו. ראוי לציין אולי, שלפעמים הוא לוקח גם את הספרים השוליים כדי שישמשו מעמד מקרן-שקופיות, או כדי לעשות רושם לפני אורחיו. יש בני אדם, שחושבים שהמספר הוא מספר-כל-יכול ויש החושבים שהוא מספר-עד. יש החושבים שהוא מספר בגוף-ראשון, דהיינו – הוא הגיבור והגיבור זה הוא, ויש שבכלל לא חושבים – הם מרגישים. בכל אופן, השערות אלו הן ביחס למספר ולא ביחס למחבר – וההבדל ביניהם עצום! עתה הקשב מלוא-הקשב – כל מה שחשוב הוא, שהספר ייכתב בעט מסוים ובצבע המתאים לצבע הכריכה של הספר! לקרוא את התוכן (יהא אשר יהא) ולהתנהג על פיו. דע, כי הכותרת נכתבת (ממילא) לאחר שהספר הושלם, כך גם השורה התחתונה. אז הם יוצאים לאור. אז הם יוצאים לאור! זהו משלי, ויודע אני שהוא מלא סתירות. אין אני מתיימר להיות מותאם להיגיון-האנושי, ואתה בעל היגיון בריא, על כן עתה אחזור אל קברי".

כה נאם השלד (הנקרא שלדון) ונבלע באדמה, סמוך למצבה. על המצבה היה חרוט תאריך מותו: "1900 לספירה". בתי קברות מזוהים בדרך-כלל עם הפחד, נקישת-השיניים (גם מהקור…) מאפיינת אותם, אולם אני לא חשתי פחד אלא עניין. לשלדון לא היו אוזניים וזאת לאור מותו או בדידותו, אך פיו הפיק מרגליות וממילא יצאתי נשכר מהמונולוג יותר משהייתי מקבל על-ידי הנתינה שלא-לשמה, החוזרת תדירות בויכוחים ודיאלוגים למיניהם, על כן לא הצטערתי שפי נותר מיותם בעוד אוזניי הוקפו באוהבים.

הפניתי את מבטי מן הקבר ונצמדתי להליכתי. רציתי לראות זומבים עולים מן האדמה וקמים לתחייה לאחר מילות-כישוף אינדיאניות, אך לא היו אדומי-עור בסביבה, כך שהסתפקתי במראה השמש אדומת-האור, ששבה למקומה הטבעי ברקיע.

הדוכס על הפר

אחר הדברים האלה הגעתי למדבר צחיח והנה מן החולות התקרבה אליי דמות מטושטשת, אם משום תנאי השטח ואם משום הבהובי-עיניי. התקרבתי גם אני לכיוון הדמות ולאחר שהמרחק בינינו צומצם יכולתי להבחין בה ולתארה לעצמי: "דוכס רכוב על פר". לאחר שהמרחק בינינו צומצם עוד יותר יכולתי אף לשמוע ולהישמע.

"שלום עליך, הוד רוממותך" – בירכתיו ביראת כבוד.

"גם לך, רוב סטריאוטיפיותך, אשר תשער כי דוכס אנוכי רק על-פי מלבושי" – השיב.

"וכי אינך כזה?".

"אכן דוכס אני, אך את זאת לא היית יכול לדעת!" – אמר והסיר את גלימתו האדומה ומיד ירד מפרו.

"ואתה, אמור לי מי אתה ולאן פניך מועדות?" – הוסיף.

"אני בדרכי אל האמת ואולם לא מפני מוּעדות, אלא רגליי מוֹעדות" – עניתי בחדווה.

"חסוך ממני את דו-לשוניותך! האם אין די בכך שלדברים אין משמעות, שאתה גורם שלא תהיינה להם שתי משמעויות? עוד תפגוש את האדם המתאים לכך… מלבד זאת לא ענית לי על שאלתי הראשונה – אך בצדק!" – אמר הדוכס על הפר ויצר אצלי עניין בו ובדבריו, על כן שאלתי: "ומהו שמך?".

"שמי הוא ביל, בדיוק ביל, ביל בול" – אמר, ועתה השתוממתי עוד יותר (על אי-עקביותו).

"ובכן, התדע את הדרך אל האמת?" – שאלתי בעניין יותר מאשר בתקווה.

"למען האמת – אין אמת! השקר הרגה. הם היו כשני משוטים בסירה ובעזרת שניהם היא בעבר שטה ישר, אך מאז שהאמת נטרפה (ת"מ) – מעז לא יצא מתוק, והסירה מסתובבת סחור-סחור סביב עצמה. לי, כמובן, זה לא מפריע, כי אני נוהג לשוט בסירת מפרש, עם הרוח! גם לאניות הגדולות והממונעות זה לא מפריע, אך להפלגתן ספק אם אפשר לקרוא שיט, כי האנשים בתוכן (למעט, אולי, רב-החובל) נמצאים בצפיפות ובדוחס ואינם יכולים לחוש את המים בידיהם. הם מובלים בלי קשר לרצונם ולהחלטתם. הפלגתם היא נוחות, אך בד בבד – נחיתות" – נאם ביל.

"למען האמת – אין אמת?! והרי זה פרדוכס!" – תמהתי.

"יפה-יפה, אכן אני הוא הפרדוכס!".

עתה לא יכולתי עוד להחזיק בהתלהבותי והתחלתי מטיח בו את סימני-השאלה שלי:

"אמרת שאתה נוהג לשוט בסירת מפרש, אולם מהו כלי-תחבורתך על היבשה?".

"על הארץ הארצית אני רוכב על פר, אך בלי מושכות, כפי שאתה רואה" – ענה.

"ומהי דעתך על האמונה?" – שאלתי.

"האמונה היא בת-משפחתי! כי הנה גם את מקור-נביעתה אי-אפשר למצוא ולכן חובה להאמין באמונה – והרי משפט זה הוא פרדוכס, ואולם כל דברי אלה הם בגדר קטרוג ולא סנגור בעינייך" – ענה.

"ומהי דעתך על האלוהים?" – שאלתי.

"על כך תענה לך (ותענה אותך) השאלה הפרדוכסלית המפורסמת: "האם אלוהים (הכול-יכול) יכול לברוא אבן, שהוא לא יכול להרים?".

"אני מבין שאתה בז להיגיון האנושי" – הקַשתי-הקשֵתי.

"ההיגיון לא הגיוני" – ענה.

"והרי זה פרדוכס!" – נחפזתי לצעוק.

"ולכן זה נכון. כל פרדוכס הוא נכון!" – ענה.

"והרי גם זה פרדוכס!" נחפזתי לצווח שנית.

"ולכן הוא נכון" – ענה.

"ומהי דעתך על הניהיליזם?" – נרגעתי ושאלתי.

"הכול כזב!" – ענה.

"גם זה פרדוכס… עתה אני מבין… שאינני מבין… ודאי גם תדגול ב'אלימות נגד אלימות'… אהה!" – הוצתי לרגע: "מהי דעתך על דעתך?".

"דעתי אינה מתקבלת על הדעת, ולכן אין-ספק שהיא נכונה" – ענה.

נשברתי.

"מהיכן ואיך התחילה השקפת-עולם עיוורת זו?" – שאלתי וידעתי שהוא לא ייעלב מהניסוח הכביכול-פוגע של שאלתי.

"ראשיתה בסתיו אחד. אותו הזמן הפכתי את האבנים בגינתי כדי למצוא דבר-מה (אשר אפילו אינני זוכר מהו) והנה נתקלתי בסלע ענקי. הייתה זו השאלה על פשר הכלל: "לכל כלל יש יוצא מן הכלל". הסלע היה כה כבד ולא הצלחתי להרימו. רק כאשר אספתי ומיקדתי את כל כוחותיי הצלחתי להרים צד אחד ממנו, בעוד צידו השני נשאר על הקרקע. בראותי זאת הרמתי את צידו השני, אך אז צידו הראשון נשאר על הקרקע. כך העמקתי בשאלה זו בכל הכיוונים ומכל הצדדים, תוך אימוץ המוח והתרכזות עילאית. כך רובד אחר רובד, עד אשר הבנתי, שסלע זה הוא מעבר ליכולתי. אז הנחתי לו והנחתי אותו, אך למרבה הפלא בעשותי זאת נהייה לפתע הסלע קל, חסר משקל. מאותו הרגע נכנסתי מתחתיו ליהנות מצילו ולהיות מוגן ומבוצר מפני הברק והרעם. לאחר שנים קיבלתי חיזוק מתהייתי על מהות המשפט: "כל מה שתוהים על מהותו נעשה תמוה"" – ענה.

"לחשוב על הפרדוכס זה לא מזיק ולא מועיל מעשית – רק מחדד את המחשבה ומשמן את ציריה וגלגלי-שיניה" – אמרתי לעצמי, ולכן אמרתי:

"היש בזיכרונך עוד אי-אלו פרדוכסים לשעשעני?".

"אכן שעשוע! אך למרות שכספתי הנעולה מלאה – זיכרונותיי הפתוחים ריקים. יש אין-סוף פרדוכסים, אך כעת אינני זוכר ולו אחד, וזאת למרות שהאדם לא יכול לקלוט מהו 'אין-סוף', כמו שהוא לא מסוגל לקלוט מהו 'סוף', ובוודאי שאינו מצליח להגדיר את ה'כלום', אפילו לא לעצמו" – ענה.

"אמרת שאין בידך פרדוכס – אך אמרת לפחות אחד כזה!" – אמרתי.

"אך הרי מותר לי לעשות כך, בהיותי פרדוכס" – ענה.

"מה שאמרת עכשיו אינו פרדוכס כלל ועיקר!" – אמרתי.

"וגם זה מותר לי, הכול מותר לי" – ענה.

מעניין יהיה להפגיש אותו עם האמת. אם אין לה בבואה – היא ערפדית, חיה-מתה, זומבית, והיא תמצוץ את דמו, ואם יש לה בבואה, אז היא ראויה להיות אשתו… מעניינת אותי גם סלידתו מהדו-לשוניות, שהיא בעצם חלק ממהותו; דוכס – שני כסאות לו, ואין לו מקום! אצלו האנושי, בגלל היותו מוגבל – מבוטל. אצלו כל החיים הם פרדוכס – קל וחומר המוות. באמת אי-אפשר לחדור מבעד למערכת-הביצורים של ביל. זה האנטי-היגיון שאין ממנו מוצא. הוא נמצא בתוך בועה מוגנת (בדומה לבועה הנקראת: "אלוהים", שהיא למעשה בועה הנמצאת בתוך בועת הפרדוכס, שנמצא בתוך…), אך בעודו יושב בה אין לו נגיעה בעולם החיצון, לטובה או לרעה. ודאי הוא שאל את עצמו לא פעם: "ואולי אני טועה?", למרות שהמילה 'אולי' לא נמצאת בלקסיקון המוחלט שלו, כמו כן גם המילים: 'אני' ו'טועה' (הרי עצמיותו הקיימת רק בתודעתו – היא פרדוכסלית, והרי טענתו העיקרית היא שהוא טועה ולכן הוא צודק – אז כיצד הוא טועה?), למען האמת אין אף מילה בלקסיקון שלו, אפילו לא המילה 'פרדוכס' – וכך גם הלקסיקון מקבל מהות פרדוכסלית. בכל אופן, בטוחני שהוא יצא פעם את גבולות-בועתו ובודאי הוא זוכר את העולם-החיצון מהתקופה הטרום-בועתית. על כן כשהוא אומר: "הכול כזב – זה נכון", סביר להניח שהוא מתכוון לנכונות בבסיסה של ההבנה וביסודו של הקיום, ואז על עיקרון-מנחה זה הוא בונה את עמודי-עולמו. כדי לבדוק את טענתי זאת שאלתיו:

"כל תורתך מבוססת על המוחלטות ואינה יכולה לעמוד במבחן הספק. הנה לדוגמא אם אומר: "יש כללים שיש להם יוצא מן הכלל" תישאר חסר אונים!" – כך שאלתי וקיוויתי שהוא יענה, שזו למעשה כל תורתו – 'הפרכה מוחלטת של המוחלטות מתוך המוחלטות עצמה', אך דבריו היו שונים (אם כי לא הפוכים):

"אך גם אם כל פרדוכס הוא על מוחלט והספק נשאר ספק – האם אין בך ספק לגבי מוחלטות המוחלט? האם בטוח שיש ספק? – אמר, התרחק וצחק צחוק גדול…

בניית הרפסודה

ביל נעלם באופק או בסופת-החול ואני הרהרתי לרגע, שמא הייתה זו פטה-מורגנה? הרהור שהתחדד והתחזק, כאשר שמתי לב שאני כבר לא במדבר! עכשיו עמדתי על שפת הים.

אי-אפשר לעבור את הים ללא סירה. אי-אפשר לשחות את המרחק העצום הזה, מה גם שהדבר לא נחוץ! התחלתי להתהלך לאורך החוף, לתור אחרי הסירות הנטושות, ועל אף שחוף ספציפי זה הוא שומם למדי, הבחנתי פה ושם בכמה מהן.

הסירה הראשונה שנקראה בדרכי הייתה בשלבי ריקבון מתקדם. העצים היו מעובשים ומעופשים ומבין החורים האכולים הציצו מדי פעם תולעים מוזרות.

הסירה השנייה הייתה אמנם חדשה יחסית, אך ברגע שדחפתי אותה לכיוון המים היא התפרקה כליל. ככל הנראה האדם שהנדס אותה בחר במקצוע הלא נכון…

הסירה השלישית נראתה מבחוץ טוב, אולם כשהבטתי פנימה ראיתי חור חבוי מבצבץ בביישנות מתחתיתה.

הסירה הרביעית הייתה מחוררת בכוונה (כנראה מקליעי רובה).

החמישית – נוגדת את חוק המשקל הסגולי.

השישית – שכבה על בטנה והייתה כבדה מכדי להרים.

כך המשכתי הלאה והלאה, לעיתים מתייאש מהסירות כבר ממבט ראשון, מרחוק, ואפילו לא טורח להתקרב אליהן, ולעיתים בודקן בקפידה, עד מציאת הפגם. במסע-מימי לא כדאי לקחת סיכונים מיותרים, אמרתי לעצמי. אפילו ראיתי סירה כמעט מושלמת, ובכל אופן – ראויה לשיט, אך היא הייתה קטנה מכדי לאכלסני. היא הייתה דגם. אינני יודע, אולי הסירות הישנות היו טובות בזמנן, אבל עם השנים הן התבלו ונעשו בלתי יעילות בעליל. כמו על כל דבר – גם עליהן חל חוק ההתיישנות. תנו להן לישון על משכבן. אינני יודע, אולי גם הסירות החדישות היו טובות, אך הן לא עמדו בקריטריונים הנוקשים שלי. אפילו לא הספקתי להגיע עד המזח והחלטתי לחדול מחיפושי. מבחינה סטטיסטית, ודאי הוא שאמצא לבסוף. מבחינה אמפירית, כנראה שלא… בכל אופן, לא סמכתי על יציבותן הרעועה של הסירות, אלא על עצמי בלבד.

פניתי אל קבוצת העצים שעמדו בקצה החול ושלפתי את גרזני. תוך שעה שכבו 10 גזעים על הקרקע. אולי הייתי צריך גם לשתול את העצים בעצמי… ולהשקותם… אולי גם לייצר את הזירעונים… אך הרי ברור לעין שאין לדבר סוף, ולי אין זמן (מה גם שהעצים היו עצי-פרא טבעיים…). קשרתי את הגזעים בשורה אנכית של חמש ועליה שורה אופקית של חמש וכך בניתי לעצמי רפסודה.

עתה נותרה הבעיה: כיצד להשיטה? שיטת ההשטה הפשוטה – שיטת המשוטים – אמנם דייקנית ומקנה שליטה מרבית בסירה, אך היא גם צורכת מאמץ רב ובנוסף לכך ההתקדמות בשיטה (ת"מ) זו היא איטית ביותר.

שיטת המנוע לעומתה מהירה וקלה, אך מאין אשיג מנוע? מנועים נמצאים באוניות ענקיות, שנושאות עימן אנשים רבים, התלויים לחלוטין ברב-החובל. האוניות האלו מזכירות לי באופן אסוציאטיבי קמעה את ההמונים ההמוניים, המובלים כעדר, חסרי החלטה, חסרי חשיבות. דבר זה גורם לי לרתיעה. אכן, ביל צדק!

סירת המשוטים מזכירה לי באותו האופן את המצב של הצב ולכן מחליט אני לבחור בדרך השלישית – היא סירת המפרשים! חיברתי לרפסודתי מפרש וקיוויתי שרוחות (אם כי לא עזות מדי) ינשבו. אחרי הכול – בהן תלויה התקדמותי; אני מפליג עם הרוח!

ההפלגה בים

דחפתי את הרפסודה למים. חיכוכה עם החול חרש בו תלמים, שנתמלאו ונתרוקנו עם מי-הגלים, כבמעשה נשימה, עד אשר מחה השטף את עקבות-הרפסודה כליל. כשהגיע המפלס עד בירכי עליתי על הרפסודה ועזרתי לה לנוע על-ידי דחיפת המים לצדדים בידי, כמעין פעולת משוטים.

הנה שובר הגלים. הוא נבנה כדי להגן על הרוחצים מפני זעפם של הגלים ומסחיפתו של הזרם המגנטי, למען לא ימשכו, חלילה, אחרי קול רשרוש-המים, למען לא יסתכנו בעזיבת חוף המבטחים. זהו טבעם של הרוחצים: במים הם נוגעים, אבל לא טובעים, לא שוקעים, לא מתעמקים, רק מתרשמים. לא מתרחקים מהחוף, רק מביטים על הנוף. נוטים הם לחשוב, שלים אין סוף. מפחדים הם מההתנסות המוחלטת. חנוקים בחגורת-בטיחות. שוחים גב, אך לא חזה או חתירה. ותמיד יש מציל ודגל לבן. אחרי שהם טועמים מן המלח הם מתנגבים ומרכיבים משקפי שמש למען העיניים, למניעת הסתנוורות. כך הם משתזפים, לא נשרפים (כי יש להם משחה, כמובן). אתמול הם היו בחדר-כושר ועבדו על השרירים, מחר הם ילכו לברכה עם קומץ חברים.

כן, זהו טבעם של הרוחצים והם נכנעים לו ולא מתגרים באיתני הטבע ולא טובעים. זהו טבעם הילדותי. הם טרם התבגרו ולכן הם צריכים את אבא ואמא בדמות שובר הגלים. כביכול מושלם הוא העולם בו הם חיים. בחוף מוגדר, ללא סכנות, תמיד עם הרגליים על הקרקע, הם שוחים בשולי הים, הם טועמים על קצה המזלג, הם חיים על אש קטנה, אך לעולם לא יעברו את שובר-הגלים ויחצו את הים ולעולם הם לא ישחו בצידו השני!

עברתי את שובר-הגלים המסרס וחשתי את השינוי-לטובה. השמש עמדה עתה באמצע השמיים; שעת צהריים.

שטתי כך כשעה, בין מיליוני דגים מופלאים ושותקים, כשלפתע צדה עיני דג גדול מתכוון לטרוף דגיגון קטן. לא היה בידי דבר שאוכל לעשותו וכנראה שגם לא הייתי צריך; זוהי דרך הטבע. עוד לא הספקתי להזיל דמעה לים והנה הגיח מאי-שם כריש אימתני ואיים לטרוף את הדג הגדול (עוד לפני שזה יספיק לסעוד את ליבו). "עכשיו הדגיגון בטוח" – חשבתי לעצמי, אך בו ברגע התקרב לוויתן ענק ועמד לבלוע את הכריש (וכך לאפשר את אכילת הדגיגון). הבטתי בשקיקה; הדגיגון, שלא הבחין כלל במרדף-המעגלי, ניגש אל הלוויתן ודגדגו. לא הייתה כל כוונת-הצלה, פשוט זה טבעם של הדגיגונים; הם מדגדגים. בכל אופן, הלוויתן התחיל לצחוק וכתוצאה מכך הכריש ניצל וכתוצאה מכך הדג הגדול נטרף וכתוצאה מכך הדגיגון עדיין חי.

עוד לא הספקתי להתאושש ממחזה-אימים זה והנה הכריש בא לכיווני. לא ראיתי אותו לגמרי, אך הבחנתי במשולש, שהציץ מעל למים. מיד לקחתי חתיכת קנה והכנסתי למים בתקווה ואכן הכריש ברח; הוא חשב שזה רובה! המשכתי לשוט, מאזין לרשרוש המים. הייתי צמא ורציתי לשתות ממי-הים, אך נזכרתי כי מלוחים הם ואין ביכולתי להתפילם ולהטפילם. הגלים נענעו את רפסודתי כמו הייתי תינוק בערסל ואולי לא כל-כך; אחרי זמן-מה חשתי סחרחורות ובחילות – כנראה מחלת-ים.

הוצאתי את חכתי וחיכיתי. לא רציתי לדוג דגים, אלא להרוג את השעמום, ואמנם – כאשר עלה בידי מעשה הדיג – שחררתיו למים. כביכול פעולה חסרת-ערך, אך למעשה שעשוע זה היווה זמן מצוין למחשבה רגועה. בין היתר חשבתי גם על השוקעים במצולות הים; אותם האמיצים, שיצאו לכבוש את יעדם, אך לא גברו על הסערות והמערבולות. הם ודאי עכשיו שלדים במעמקים, וספינתם – בית דגים. מעניין יהיה לצלול שם, אולם ידוע שלשם כך צריך די חמצן, ולא – תעתק הנשימה מתחת לפני המים (והטביעה הנפוצה ביותר היא בליעה של מים ומיד השתנקות, היחנקות וכיוב'). אינני רוצה להסתכן לשווא. רק השמש יכולה לרדת לביקור ואחר-כך לעלות שוב, כאילו כלום לא קרה, בקרקעית היפה והמסתורית.

למזלי הרוחות לא היו חזקות עד כדי סערה ולא חלשות, שאינן מאפשרות לרפסודה להתקדם. הן היו ממוצעות; ממש רוחות-'רפאים'!

את המערבולות שהיו – עקפתי; לא רציתי להילחם איתן לשווא. המשכתי לשוט ולשוט ולשוט ולשוטט עם הרפסודה במרחב העצום, שנראה לעיתים אין-סופי. את ה'מצפן' כבר לא הייתי צריך, כי במילא, כבר לא ידעתי לאיזה כיוון אני צריך להתקדם, מה גם שהדבר לא היה בשליטתי. כמעט ושכחתי אפילו שהאמת היא יעדי. היו רגעים בהם נדמה היה לי שיצאתי להפלגה גרידא.

ירד הערב. נשכבתי מפורקד על הרפסודה ובהיתי בכוכבים. הם היו כה רבים ומפוזרים, אז התמקדתי בכוכב אחד קטן; "לכאורה אני רואה אותו עכשיו" – אמרתי לעצמי – "אך למעשה, בהתחשב במהירות האור ובמרחק בינינו, אני רואה אותו בעברו ולא בהווה שלו, ומכאן – יכול להיות שאני מביט בו למרות שהוא כבר אינו. כן, אולי הוא כבר נעלם! העובדה הפיזיקאלית אינה מעניינת אותי כשלעצמה, אך העובדה-הקיומית הנלמדת ממנה מרתקת. כך מתרועעת כל המודעות הישירה וההווית שלנו. העתיד והעבר אינם ממשיים וההווה בעצם גם-כן אינו ממשי, כי הוא חולף במהירות אין-סופית ובזמן בלתי מוגדר. נוסף על כך: אם מחלקים שנייה לשניים אין-סוף פעמים, הרי ש… וזה ההווה… וזה כלום! כל קיומנו אינו מוחשי ובכל זאת אנו כאן… ואולי לא?".

בקבוק זכוכית טועה או מכוון שצף לעברי קטע את הרהוריי. בתוך הבקבוק היה פתק ובו היה כתוב: "הצילו! הצילו! בתולות הים אונסות אותי!". לא הבנתי מה ואיפה, אבל שיערתי שלבקבוק לקח זמן להגיע עד אליי ולכן, כנראה, כבר איחרתי את המועד לתגובה.

בהתחלה התקשיתי לראות ו/או להאמין, אך ככל שהתקדמתי נוכחתי בנכונות הדבר; יבשה נראתה באופק. הידד!

באי הבדידות

ככל שהתקרבתי אל יעדי הלכה וגברה התרגשותי, האי הפצפון-למרחוק הלך וגדל והגלים הלכו ושקטו. העליתי את הרפסודה על החוף ומתחתי את איברי. הייתה זו הפלגה מפרכת, אולם עתה יש לי פנאי לנוח בחניית-ביניים זו. נשאתי את רגליי, סהרורי, הלוך ושוב בחול הלוהט, וחשתי את יפעת-הנוף חודרת לתוך ליבי. כך הסתובבתי נע-ונד עד הגיעי אל סוף החוף ותחילת היער. על עץ הראשון (שאת גובהו לא יכולתי לאמוד, מפאת החושך, שנח על צמרתו) היה תלוי שלט: "אי הבדידות". עד כה בטוח הייתי שרגל-אדם לא דרכה במקום שומם זה, לכן, אפוא, השתוממתי למראה השלט. כנראה שהיה כאן פעם מישהו, ובכל אופן – המקום נטוש. התנחמתי בכך. נכנסתי למעבה היער ועדיין ציוץ לא נשמע. הקפתי את האי שבע פעמים עד שנאותי להאמין שאכן בודד אנוכי. את השעות הבאות העברתי בדרכים שונות ומגוונות, אולם משהשחיר הלילה חשתי מעין צביטה בליבי; משהו היה חסר. בלי-משים החילותי מדבר עם עצמי. אני בן-שיחה מרתק לטעמי, וכך הצלחתי למלא את הזמן בתוכן; יצקתי לחללו מילים. אינני זוכר בדיוק את פרטי שיחתנו, אולם נהיר לי ששוחחנו אודות הבדידות; הסכמנו שהבדידות היא לא מצב אלא הרגשה, ושבעצם כל מהותה תמוהה, הרי אם לא די לו לאדם בעצמו – רע ומר גורלו, אם לא די לו לאדם בעולמו, כי אז תמיד הוא ירגיש חסר. ואולי הבדידות רק ממקדת את מודעותנו לחסך-הקיומי? אמנם ברוב הנושאים שררה הסכמה בינינו, ברם בנקודה זו היו דעותינו חלוקות; אני סברתי שכאשר האדם נמצא עם עצמו בלבד קל לו יותר להיות אמיתי, ואילו הוא סבר, שרק כאשר היחיד נמצא בחברת-אנשים הוא יכול לבטא את עצמיותו. בכל אופן כבר סטינו מן הנושא העיקרי (ולא שהדבר הפריע לנו, אך על כל פנים חשנו שמיצינו את הנושא, למרות שהגענו רק לבלבול) והתחלנו להימאס אחד על השני ומשום כך השתתקנו. הרוח חדלה מנשוב והאוויר עמד-דום, מחכה שמשהו יניע אותו, אולם – לא רחש. לא זיע. אלמלא רציתי לעשות משהו יתכן שהייתי רגוע, אך הצורך היה קיים. משלא נמצא מעשה פרודוקטיבי שאפשר לעשותו (תושייתי בציד-רעיונות הייתה במצב דקדנס) פניתי לליבי והחלתי סופר את פעימותיו; 1 – בום, 2 – בום, 3 – בום, 4 – בום, 5 – בום די! הגיע הזמן להודות באמת, הגיע הזמן לאזור אומץ ולהודות באמת: אני משתעמם!

חלום הבלהות

מרוב שעמום נרדמתי.

אומרים שהאדם חולם שבעה חלומות בלילה. אם כך, מה הועילו לי ששת-הנשכחים? אולי הם היו טובים בזמנם. אולי הם היו מעין הכנה לחלום השביעי. בחלומי השביעי ברחתי ממשהו בריצת-אמוק. אינני יודע האם באמת מישהו רדף אחרי, וגם אם כן – אינני יודע מיהו. אינני יודע לאן רצתי ולמה, בכל אופן נסתי על נפשי. כאשר נשימותיי כבדו-מנשוא נכנסתי אל חורבה עתיקה בתקווה למצוא מעט מנוחה לרגליי, אולם החורבה הייתה מלאת-אדם ובמרכזה עמדה במה. זקן מעונב ומשופם שידל אותי לעלות עליה והקהל מחא-כפיים וצעק קריאות עידוד. לא הבנתי מה קורה סביבי ונכנסתי למעין שיתוק. שני גברתנים דחפו אותי בעדינות או בתוקפנות (לא הייתי כשיר להבחין בין השניים) אל הבמה והטכנאי הפעיל את הזרקורים וכיוונם אליי. הקהל המשולהב השתתק. לפתע נזרק אליי כדור. תפשתיו. כדור שני נזרק. אף אותו תפשתי. כדור שלישי נזרק. נאלצתי לזרוק את הראשון באוויר ולתפוש את השלישי ומיד לזרוק את השני באוויר ולתפוש את הראשון, וכן הלאה… כדור רביעי… זה כבר התחיל להיות מסובך. אני הייתי הלוליין, המוקיון, הליצן, הבידור, והקהל שאג בקול והריע. כדור חמישי, וזה כבר דורש התרכזות עצומה… כדור שישי… שביעי… כולם נפלו על הארץ. לא יכולתי לשלוט בזה עוד. כרעתי תחת העומס. יש גבול למה שיכולות לעשות שתי ידיים. הקהל צעק בוז והזקן עם החליפה החמיץ את פניו. הקהל זרק עגבניות. לקחתי שלוש מהן והתחלתי משתעשע עימן בתרגילי אקרובטיקה מצריכי קואורדינציה מרבית. כך יכולתי לשלוט במצב ולא ליפול לתהום שמעבר ליכולתי. הקהל כמעט והתעשת. הזקן כמעט וחייך, אך הנה עגבנייה אחת נפלה והתפוצצה ונמרחה על הבמה. כנראה לא השתדלתי די (או שלא שודלתי די). ההמון לא קיבל בנועם את טעות-האנוש וחזר לסורו. שני הגברתנים משכו אותי מהבמה (וכך הצילוני מצרה אחת) וגררו אותי לכיוון הדלת. חרדה עזה אחזה בי; הרי בחוץ מחכה לי מקור-בריחתי, שנשכח מליבי למשך דקות ספורות בגלל הלחץ והמתח. הובלתי מהפח אל הפחת. צעקתי לעזרה, אך אין שומע. מטר מהיציאה. שנייה לפני הזוועה. גופי רועד. עיניי יוצאות מחוריהן. התעוררתי.

הבריחה מהאי

שכבת-טל דקה, שהצטברה על הקרקע והעצים במשך הלילה, וקרני-השמש המזוככות, שעדיין קורי-שינה מפהקים בעיניהן, העניקו לשחר זוהר טהור, מבריק, נקי. לטבע יש את האפקטים שלו (כמו את הדפקטים…) וכך הוא ילד את זה היום החדש. מסקרן אותי מה טומן בחובו יום-פלא זה; האם ימשיך לנצוץ כך עד הערב? לו יהי. סילקתי את יצר-החלומות (עכשיו תורו לישון) והתמתחתי. קול ציוץ לא נשמע. אין כאן ציפורים. לכן ננחשתי בדעתי לארוז את כוחי בזריזות ולצאת מהר ככל שאפשר. לאחר שעשיתי כך וכך דחפתי את הרפסודה למים ושוב היינו רק אני והשמיים הכחולים-בהירים בעולם שאין כחול ממנו.

משום-מה מיהרתי; לא הייתה לכך סיבה נראית לעין ואולי היה זה אותו מוטיב-הטיב שהכניס בי את המוטיבציה העצומה. מטבע המים להרטיב ולכן נהייתי סחוט (ת"מ). לאור מצבי האמביציוזי לא הבחנתי כל-כך במה שקורה סביבי (לרוב הים רקד כהרגלו, אולם זכור לי במעורפל גם איזו ספינת-שודדים שניסתה להטביעני, עד שנסתי מפניה חיש-קל, וגזע כרות, שצף עליו פגר אדם או חיה), או בי.

כשהגעתי לחוף (כנראה – הגדה השנייה של האוקיאנוס) פקחתי את עיניי והופתעתי מהעובדה הפנטסטית, שגל אקטיביות אדיר-כוחות שטף אותי מיד לאחר הפאסיביות הפיזית המוחלטת, שהייתי שרוי בה באי. לא הבחנתי בכך עד כה; הייתי רדום בשיטת-אמוק, חסרת מעצורים וחסרת פשר, הן בגלל המהירות הגבוהה והן בגלל המודעות הנמוכה. בכל אופן עתה הדרך הייתה פרוסה לפני כחיים לפני עולל (או אולי – כמוות לפני גוסס). שאפתי (אני שאפתן בלתי-נלאה) את האוויר הדלוח לריאותיי בנשימה עמוקה ומלאת-משמעות ופניתי ל… לאן?

אגרוף-אומללות הכה בי בחזי, כשנתחוור לי שאינני יודע לאן עליי לפנות; פשוט לא היה לי מושג היכן אני נמצא ומהו הכיוון הנכון שיובילני אל יעדי (שלפחות אותו זכרתי – יעדי הוא ה… האמת, כן).

הנווד העירום

ירוק-העצים המלטף נהפך לפתע לירוק-עובש מבאיש. החלתי משוטט הלוך-ושוב במישור המיוער, שנראה היה פתאום כסתמי ואכזרי. השלכתי את עיניי על הקרקע (המכוערת) ויתכן אף שזלגה דמעה בודדת. והנה, כמו משיח-גואל-העולם, או כמו הארה-מושיעת-מבוכה, או כמו מוות-מושיע-אדם, קפץ אל מולי מישהו ומשך אותי מייאושי המוחלט. אני, שעיניי, כאמור, היו תקועות כיתד בקרקע, לא הייתי מסוגל להבחין בו, אלמלא הוא היה מבחין בי ומופיע. צחוק הגורל יכול להיות גם חיובי, מסתבר.

"אתה מחפש משהו?" – שאל, בראותו את ראשי מורכן, ואני, כמוכה-ברק, עדיין מופתע מעצם הופעתו ושמח למכביר, עניתי בלהט:

"כן. ודאי. אני מחפש את האמת! אתה יודע אולי איפה היא נמצאת?".

"בפנייה הבאה – שמאלה" – ענה הוא, והתכוון, כנראה, שעליי להתעגל עם ההר עד הנחל.

אט-אט הצטיירה תמונה – התגלמותו בשלמותה; הוא היה עירום כביום היוולדו (ואכן, ביום זה, כמו כל יום ויום, הוא נולד מחדש) והייתה לו גיטרה בלויה, שהייתה תלויה על גבו. זרד אחד נמצץ בפיו והשני היה אחוז בידו. קומתו הייתה נמוכה וחיוכו גדול.

"תודה על המידע" – אמרתי – "ומה שמו של כבודו?".

"במטו מנך, אין לי כבוד, וגם אם היה לי – הרי לא שלי היה, אלא של האחרים ביחסם אליי. אין לי כבוד וגם איני רוצה בו. כבוד – הוא כבד. ומשום כך מקשה על ההליכה. ולשאלתך – אין לי שם. אם תרצה, קרא לי 'הנווד העירום', למרות שזהו תיאור פוזיטיבי של מצבי ולכן לא מגדירו בשלמותו, כשם שאתיאיזם מהווה אי-דתיות, אך לא בכל מהותו; האי-דתיות היא עובדה קיימת וחסרת משמעות, היא מעין נספח לאתיאיזם, שמבטא את יחסו (הבלתי-תלותי) אל הדת. למעשה, גם אם תיעלם הדת יישאר האתיאיזם קיים ללא שינוי, אלא שיוצרך למצוא לו שם והגדרה אחרים".

"וכיצד הדבר מתקשר לשמך? היכן הגזרה-השווה?" – שאלתיו.

"ובכן, נדידתי היא ההיפותזה של הבית ונקראת כך רק ביחס ישיר אליו, למרות שלגבי מושג השייכות כלל לא קיים! גם גופי ונפשי החשופים מעורטלים כלפי השמש ולא כנגד הלבוש. ערייתי מבטאת את גילוי-הלב, חוסר-הצביעות, הפתיחות, אי-צורך בכסות על ערווה טהורה ומימוש זכות העור להתענג באור, להשתזף. כל הגדרה מגבילה שלא אתן תאלצני להתאים את מילותיי לעולם-המונחים שלך ועל-ידי כך לסטות מהדיוק, או למען האמת – לא להסביר את עצמי כלל, אלא רק את נגזרתי הזרה לי עד זרא" – אמר.

"אם כך, משום שכשאני קורא לך אני קורא לעצמיותך שביחס אליי אקרא לך בכל זאת 'הנווד העירום'" – כה אמרתי, בעודי נזכר שהמונח 'נוודות' והמונח 'נודיזם' סמוכים זה לזה במילון העברי.

אהבתי את הנווד העירום. חושו השישי היה חוש ההומור. השקפת עולמו הייתה – השקפה על עולמו. קמטי-זקנה או עצב לא ניכרו על פניו החלקות (הוא נראה כבן שלושים שנה, ואולם – לא ספר את שנותיו מעולם) וחיוכו התמידי השתלב יפה עם צלילי המנגינה שבקעה מכלי-נגינתו עת החל לנגן.

"תודה על ההפניה המפורטת" – אמרתי, בעודו פורט עלי-מיתר אקורדים בסיסיים.

"אין בעד מה. הכיוון הוא תמיד לפי הכוונה. כמובן. כך גם אני מגיע אל מקומותיי בביקורי הספונטאניים והתכופים" – אמר בקטיעות, בין פריטה לפריטה, ואז פצה את פיו והחל לשיר את מה שכונה בפיו (לתדהמתי…): "המפלט האחרון". ניערתי את אוזניי והקשבתי בשקיקה:

הוא היה ישר עד שהחוק אכזב

הוא היה צדקן עד שהאמת נעלמה

הוא היה מוסרי עד שהמוסר התגלה כלא משתלם

הוא היה דתי עד שחדל להאמין באשליה

הוא חיפש וחיפש עד שגילה שאין מה למצוא

הוא היה מאושר עד שהאושר לא התאפשר

הוא היה מצליח עד שהחברה איבדה מחשיבותה

הוא ניסה להשתגע אך גם זו רק בריחה

ושוב הוא היה מאושר עד שהאושר הוכח כחסר טעם

הוא היה חי עד שהמוות התגלה כמפלט האחרון.

מחאתי-כפיים, באמת מנגינה יפה. הוא מוסיקאי מוכשר! (שלא תהיה טעות – אהבתי את השיר מאוד. כל-כך אהבתיו עד אשר קנאתי חשקה בו וחמדה את תוכנו). על כל פנים השיר לא נגמר. נבוכותי מעט והוא המשיך:

אחר היה לו קצת

מזה וקצת מזה

והרבה מזה

והוא שורד

(בקושי).

הקשבתי. הוא המשיך:

אחר נהיה עצמו והתנהג כמותו

בלי קרב את יום מותו

אך זו היא טעותו!

הוא קם מהסלע עליו ישב ופנה לעבר סבך-השיחים, בעודו ממשך לשיר:

אחר…

(קולו המהדהד הלך וחלש) שוב לא הצלחתי לשמעו. הוא נעלם ואני פניתי לדרכי.

הזברה

עברתי את צלע-ההר בצעדים ארוכים ומהירים, שהותירו שלל-עלים רמוסים מאחורי. לא הבטתי על הארץ או לשמיים, אלא קדימה, בכיליון-עיניים. ליבי הלם בחזי, כאורח הדופק בעוצמה על הדלת למען יקום בעל-הבית ויפתח. הפעימות חיקו את קול תקתוק השעון, אך דומה היה שהזמן מתמשך ומתמשך, בעוד האופק מתרחק ומתרחק.

"עוד רגע אני אמצא את האמת" – אמרתי בליבי שוב ושוב. כל-כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, כל-כך הרבה זיעה שפכתי וכל-כך הרבה דרך הלכתי, עד שדמעות החלו ממלאות את עיניי וזולגות על לחיי. דמעות של אושר, של התמוגגות, של קרח נמס. הרגש העצור התפרץ במטח של ציפייה יוקדת ולא הצלחתי שלא לתרגמה לריצת-פרא (שלא רציתי לעצור).

לפתע עצרתי.

עתה ניצבתי בפני אחו רחב-מימדים, שירקותו נשקה לתכול השמיים ויצרה משב-אוויר מאגי. רגליי רעדו. נדמה היה שבמקום זה בדיוק שורה גן-העדן המפורסם.

את מה שהרגשתי שם בעמדי על פתח התממשות-חלומי אינני יכול לבטא במילים. הייתה זו תחושה עילאית של… . והנה בדיוק בלב שטיח-הדשא, שהתפרס מהר להר, עמדה האחת והיחידה ולחכה את מזונה. כשהתקרבתי ראיתי שזו זברה יפת-תואר ובעלת הילת-טוהר. ניגשתי אליה, אך לא עלה בידי להוציא הגה מפי ("אהה… ת… אהה… אהה…" – אמרתי). בלעתי את מילותיי וכמעט את לשוני מרוב התרגשות. לבסוף נשמתי עמוקות ושאלתי: "את האמת?".

"כן" – ענתה הזברה בשוויון-נפש גמור והמשיכה ללחך את העשב. ההידברות הראשונה קרעה את החוט המתוח-עד-שיתוק ועתה הייתי רגוע דיי כדי להמשיך בשיחה; סיפרתי לה אודותיי ואודות מסעי אליה ושאלתיה האם תסכים לענות על שאלותיי. משנאותה לבקשתי החלתי יורה (שו"ת) את צרורותיי:

"האם יש בכלל אמת אבסולוטית (וצדק, טוב ורע, יפה, איכותי וכ"ו)? – שאלתי.

"כן" – ענתה הזברה.

"האם ישנו שקר מוחלט?".

"כן".

"האם לאדם יש מטרה, סיבה, תוחלת, תועלת וכ"ו?".

"כן".

"האם הוא יכול לגלותם, לדעתם?".

"כן".

"האם האנושיות זה דבר שיש להתגבר עליו (ולא – לחיות איתו בשלום)?".

"לא".

"האם על האמן ללמוד ולהשתפר-טכנית (וכך לאבד את ייחודו, עצמיותו, צביונו וסגנונו האישי)?".

"כן".

"האם להיות או לא להיות (או במילים אחרות: האם לחיות במחיר הסבל)?".

"כן".

"האם נכון להגיד: 'אני חושב משמע אני קיים'?".

"לא".

"האם המציאות הקיימת היא רק זו הנקלטת בחושים?".

"לא".

"האם חובה לציית לחוק ו/או למוסר הכביכול-אוניברסאלי?".

"כן".

"האם יש ערך ביופי חיצוני?".

"לא".

"כשניתנת הבחירה בין לרצוח ובין למות, בצורה הזו או בצורה יותר מעודנת, האם השרידה חשובה מהאמת?".

"לא".

"האם יש מקום לשקר-לבן?".

"לא".

"האם יש להתפשר (ולא לעמוד על דעתך)?".

"לא".

"האם יש לקבל את דעת הרוב?".

"לא".

"האם יש מה לעשות נגד אלימות, שיהיה פתרון מושלם?".

"לא".

"האם עדיף לתת יותר מאשר לקבל?".

"כן".

"האם לוותר על עיקרון למטרות תועלת ממשית (כגון בעיית המימייה הידועה; אם אני נמצא עם עוד אדם במדבר ואנו מיובשים ומוצאים מימייה, שידוע שיכולה להספיק רק לאחד מאיתנו להיחלץ מהמדבר בשלום, אך אם נתחלק במים – שנינו נתייבש, ונשאלת השאלה – האם להימשך אל המעשה ההומאני בכל מחיר ולא להתמרד נגד הצדק לשם רווח – ואפילו על-ידי הגרלה, האם האמת תקפה גם כשמדובר במוות ולא מתגמדת ומתאפסת לעומת ההישארות-בחיים, האם היא לא צריכה לפחות להתגמש)?".

"לא".

"האם זה טוב לאכול בעלי-חיים?"

"כן".

"האם אפשר לשפוט אדם?".

"כן".

"האם טוב להעניש פושע?".

"כן".

"האם אפשר לשנות אדם בתכלית?".

"כן".

"האם קיימת אהבה אפלטונית?".

"לא".

"האם הפילוסופיה היא הדרך להשגת היעד?".

"כן".

"אם יתנו לי לבחור בין האמת והאושר, האם יהיה עליי לבחור באמת?".

"כן".

"האם יש לאדם בחירה?".

"כן".

"האם יש לאדם נשמה?".

"לא" (ואולי אמרה כן, אינני זוכר).

"האם יש אלוהים?".

"כן" (ואולי אמרה לא, אינני זוכר).

"האם למטורף ולילד צריכות להיות זכויות וחובות?".

"לא".

"האם יש לאפשר לאדם להתאבד?".

"כן".

"האם יש מצב שבו מוטב לאדם שיתאבד?".

"לא".

"האם זה בסדר להפיל ולנתק אדם ממכשירים?".

"כן".

"האם זה הכול עניין של גבולות משוערים?".

"לא".

"האם קיימת אידיליה?".

"כן".

"האם האמת משתנה עם הזמן?".

"לא".

"האם האמת יחסית, אינדיבידואלית-סובייקטיבית, אימפרסיוניסטית?".

"לא".

"האם יש טעם בויכוח ושכנוע?".

"כן".

"האם על כל דבר אפשר לשאול וטוב?".

"כן".

"האם על כל השאלות יש תשובות (ועל כל התשובות יש שאלות)?".

"כן".

"האם לא מתעורר בך קורטוב-ספק או מעט פקפוק?".

"לא".

"את בטוחה במאה-אחוז שאת יודעת הכול ולעולם אינך טועה?".

"כן".

"האם יש סיבה שהשאלות הקיומיות יטרידו אותנו כלל ועיקר?".

"כן".

"האם יש חיים אחרי המוות?".

"כן".

"האם את שורדת גם שם (בעולם הלא-אנושי)?".

"כן".

"האם יש הבדל בין אפס לאין-סוף?".

"כן".

"האם יש מקום לרגשות (ובכללם – זלזול ומאיסה)?".

"כן".

"האם יש לקבל דעות אחרות (בלי להסכים, רק להבין ולהכיר בהן)?".

"לא".

"האם טוב להיות מיסיונרי (וביתר קיצוניות – לכפות דעה)?".

"כן".

"האם סודיות או הדרגתיות הן צביעות ופרטיות היא התחבאות?"

"כן".

"האם טוב להשמיע את האמת בכל זמן, בכל מצב, בכל מקום ולכל אדם?".

"כן".

"האם הגישה הפציפיסטית היא הנכונה?".

"לא".

"האם יתכן שמהות הקיום תובן באופן טוטלי?".

"כן".

"האם יש להמשיך להילחם על עיקרון גם כנגד הסיכויים?".

"כן".

"האם טוב להגמיש עמדות עקרוניות בנושא שאינו עומד בראש סדר העדיפויות למען מטרה נעלה ממנו?".

"לא".

"האם צריך לדגול ב-'הכול או כלום'?".

"כן".

"האם אפשר לסלוח לרוצח? האם לאם מותר לאהוב את בנה הרוצח?".

"לא".

"האם זה טוב להסתיר את האמת מאדם לטובתו?".

"לא".

"מה הצבע של הדשא?".

שתיקה.

"מה הצבע של הדשא???".

שתיקה!

(זה היה מזוויע, אך הכרחי.!.).

היא אפילו לא אמרה שאינה יודעת… אולי כלל לא שמעה! היא לא פעם סתרה את עצמה ואף פעם היא לא הרחיבה… הזברה היא עיוורת-צבעים. כל עולמה הוא שחור-לבן. אין היא יכולה לענות על שאלות כגון: מה, איך, כמה ולמה. וגם אם כן (זברה מפותחת יותר) – הרי היא לעולם לא תבחין בין צבעים ובודאי שלא בגוונים. העריצה לא מכירה בגבולות, במדינות ובאוטונומיה. היא עשויה מסקנות-מסקנות, מסקנות-מסכנות, מסקנות-מסוכנות, ממש ההפך מביל! כל תשובותיה (הכן והלא…) נאמרו בשוויון-נפש גמור ובאותו הטון, שלא כמו שאלותיי, אך לשאלות גרועות מגיעות תשובות גרועות ולכן אין זו אשמתה בלבד. האם היא אמרה את האמת? האם היא שיקרה? האם הנווד שיקר לי? אינני יודע. כשאפגוש את האמת – האמת תדע (כשאפגוש את האמת האמיתית, אם אפגוש ואם אדע לזהותה).

באתי מבולבל ויצאתי עוד יותר, לכן אין פלא שאני מדוכדך ומיואש (ואולי זו התקזזות עם ה'פעמיים כי טוב' של אתמול…). תערובת-השאלות הייתה מבולבלת והתשובות החד-גוניות היו משעממות, אומללות ולא מספקות (את הספק). עכשיו נזכרתי בכמיהה הגדולה ובהשתוקקות המופלאה של טרום-הפגישה; אלמלא הייתי מקווה ומצפה כל-כך לא הייתי מתאכזב בצורה כה חדה וכואבת, ולו הייתי יודע את תוצאות הפגישה, הרי לא הייתי מתרגש ממנה בשעה שעברתי את צלע ההר .

צחוק-הגורל הפתטי הלזה ניקר במוחי ללא הרף.

צינון

המשכתי הלאה לאה ועצוב (הפגישה עם הזברה עייפה ודיכאה את נפשי). היה שרב כבד. הרגשתי משותק ומנותק מהמציאות. בגלל החום והזיעה הנוטפת ראשי הסתחרר עד שלא הצלחתי לראות את הקרקע שמתחתיי. היה זה סיוט נורא. מדי פעם שמעתי אי-אילו ציפורים מצייצות משהו בלתי-מובן, אך מיד חזרתי לערפול-חושי ולחולשתי. כדי לעמוד במצב זה נחוצה הייתה סטואיות עצומה, שלא הייתה ברשותי ולכן התעלפתי.

לפתע שמעתי צהלות ותרועות בוקעות מאחורי הגבעה. קמתי והלכתי בעקבות הקולות והגעתי אל קבוצת אנשים, שהיו מתגודדים ומסתודדים ביניהם. היה זה קהל רב, שהתקבץ יחד ויצר מעגל סביב לאיזו בימת-תיאטרון (כך הבנתי מהתלחשותם של שני זקנים, שצותתי להם עת דנו בהצגה, שנסתיימה זה הרגע).

עתה הצופים חדלו מדיבוריהם והחלו מוחאים-כפיים בלהט. לא שמעתי דבר מלבד קריאות התפעלות ולא ראיתי דבר מלבד את גבם, אולם ההמון המשולהב ודאי ראה משהו, שלא יכולתי לראות.

לרגע הם היו דרוכים ומתוחים ומיד אחר-כך נשמו לרווחה והריעו, כולם ביחד, בהתאמה מעוררת-התפעלות ובאחדות. אני לא הצלחתי לראות כלום; הם היו כה גבוהים, כך שאפילו קפיצותיי לא סילקו את מחסום-ההסתרה, שניצב היה מולי כגורל שאין לשנותו.

הקפתי שבע פעמים את החומה האנושית ההומה, אך לא מצאתי בה נקיק. גם לא השתלשלה ממנה תקוות-חוט-שני, כך שכמעט איבדתי תקווה. בכל-זאת ניסיתי להידחף, אבל הקהל היה חזק ממני. אז טיפסתי על כתפיהם, אולם לשווא; הם זרקו אותי החוצה, חזרה למקומי. לבסוף המופע (קסמים? להטוטים? מי יודע) הסתיים וכולם התפזרו ונעלמו. ניגשתי אל זירת-ההמולה, שעכשיו שבקה כל רוח-חיים והתמלאה באוויר שקט ומתוק, והבטתי על סביבי; משרוקיות וסקטים צבעוניים היו מפוזרים בכל עבר. בלונים מפוצצים, מסכות, מטפחות, חצוצרות, שאריות-אוכל, כובעים, עטיפות, מקלות, חישוקים, כלי-איפור, כדורים ומפוחית – היו זרוקים על הארץ כפליטים חסרי בית, או כתינוקות שנזנחו או נשכחו.

עצב גדול שרה עליי ויגון רב נפל על כתפיי, אולם עצב מעצב ומייצב את האדם והיגון נותן לי חשק-עז לפצוח בניגון, על כן לקחתי את מפוחית-הפה (כמו קבצן המחטט בזבל ומוציא ממנו לחם יבש, או יהלום נדיר) והתחלתי לנגן ניגון נוגה ואצילי, בעצימת עיניים וישר מהלב. אט-אט החלו מתאספים (ומתאפסים) סביב כל הקהל הרב שהתפזר לפני רגע, בתוספת צופים חדשים, שהתקבצו (ת"מ) מכל קצווי תבל (אינני יודע כיצד ראיתים, הרי עיניי היו עצומות… ככל הנראה הסקתי את עובדת-קיומם בעזרת חוש השמיעה!).

לפתע חשתי גל-מים מבהיל שוטף את פניי. פקחתי את עיניי וראיתי ראש של אישה זקנה מציץ מבין צמרות-העצים, שכאילו התנערו מאבק (הם נעו ברוח).

"איבדת את הכרתך" – אמרה לי הזקנה בקול חלוש וצרוד, אך עם זאת מלא רוך וליטוף.

"איפה המפוחית?" – שאלתי בבהלה. עדיין לא הבנתי היכן אני נמצא.

"אין פה מפוחית. כנראה חלמת את זה. קום ושתה מעט מים" – אמרה הזקנה באותה נימת קול של אמא המספרת לילדה סיפור לפני השינה; היא הייתה עדינה וטובת לב כפיה אגדתית.

כשקמתי הבחנתי גם במראה הגופני, שהכיל את נשמתה: היא הייתה קרועת-בגדים ויחפת-רגל וקמטים רבים התחפרו בפנייה. לאט-לאט התעשתי והתעטשתי, וכשהתעטשתי שמתי לב, כי מצונן אני (הריח לא היה קיים עבורי); כנראה הצטננתי כתוצאה מהשינויים הקיצוניים במזג-האוויר ובהתלהבותי (שהרי חום-ליבי קורר בין-רגע).

"מאיפה באת ולאן אתה הולך?" – שאלה הזקנה בלבביות.

"אל האבת" – עניתי בקצרה. כוונתי הייתה לומר: "אל האמת", אולם אפי הסתום הפך את ה'מם' ל'בית' (ואת ה'נון' הוא כנראה יהפוך ל'דלת'). כדי לוודא סופית שאכן הוגבלתי בדיבורי, מלמלתי בלחש לעצמי: "בפוחית, בפוחית…", ואמנם – לא הצלחתי לבטא כראוי 'מפוחית'. ודאי גם קודם עיוותי את המילה…

"או-וו'ה, כל הכבוד! אני מקווה שתמצא את ההיבט הנכון שאתה מחפש. היבט זה דבר שחשוב שיהיה, כל הכבוד! באמת, כל הכבוד!".

"לא, לא, לא!" – קטעתי את דבריה – "לא את ההיבט אדי בחפש, אלא את האבת. האבבבת (התאמצתי לשווא והיא הביטה בי כלא מבינה). את הלא-שקר, את בבידה?".

"אההה… את האמת? (נענעתי בראשי) כל הכבוד! גם זה טוב, גם זה חשוב מאוד. כל הכבוד!" – אמרה הזקנה, ומיד הוסיפה: "אך לא אמרת לי עוד – מעין אתה בא?".

"בהלא-אבת אדי בא" – אמרתי, ביודעי שאני משקר, או לפחות לא אומר את מלוא האמת, כי הרי איך אוכל לדעת בוודאות שאיני בא מהאמת, כאשר עוד לא פגשתי באמת? בכל אופן לא שיקרתי בצורה גסה; לא אמרתי שאני בא מהשקר.

"אם כך – דרך צלחה לך!" – אמרה הזקנה והפכה לחסידה; אותה חסידה שפגשתי אתמול. היא השאירה חיוך קטן והלכה לה לדרכה.

האומנם האמת היא לא-שקר? האומנם השקר הוא לא-אמת? (-לאחר שהזקנה-חסידה עזבה הרהרתי בכך). הרי דברים כה רבים הם לא-אמת ולא-שקר; כל הספקות, הפקפוקים, הצבעים, הלא-זברה! הרי זה פרדוקס להגיד שהם גם וגם ואין זה מתקבל על הדעת שהם כלום. כל הריחות, הטעמים, התזוזות, הגבולות, הפשרות והפשר, העקרונות – האקראיים והעקרות, הרגשות, השבילים, האורות המעומעמים, האש – אין ספק שיש להם קיימות!

השקר והאמת (יוצא מכך) הם הפכים גמורים; אין כל נגיעה ביניהם ולכן גם חייב להיות שטח-מפריד. האמת והשקר הם שני קצוות חבל (ואולי אפילו – שני קצוות מעגל), שביניהם משתרע שטח עצום-מימדים, שאינו מהווה קצה, שאינו סוף מוחלט, שיש לו שני צדדים. הרהורים אלה חלפו בראשי והשאירו רק בלבול, כעדר סוסים שחולפים בדהרה ומשאירים אחריהם אבק מפוזר באוויר.

"כשאפגוש באמת הכול יובהר" – ניחמתי את עצמי.

ורד יפהפה קרץ אליי ורמז לי שאתקרב אליו. יפעתו הפנטה אותי ולא הייתי יכול לסרב לפיתויו. הושטתי את ידי אל גבעולו וניסיתי לקטפו, אך אז קוציו חתכו בבשרי ודמי ניגר על עלי-כותרתו. חבשתי את פצעי בעזרת עליו הירוקים של הורד והחלטתי להסתפק בינתיים רק בהבטה ובהרחה.

בביבר הלא-זכוכיתי

המשכתי ללכת.

הזמן שעבר מהבוקר נראה לי כנצח, למרות שהשמש נמצאת עכשיו רק באמצע מסע עלייתה. על כל פנים המשכתי ללכת, אך דומה היה שלא התקדמתי, שהדרך לא שיתפה איתי פעולה, שהאופק לא התקרב אפילו צעד. גדודי-נמלים שהיו במהלך מבצע-תבואה הסיטו את תשומת-ליבי אליהם; הנמלים השחורות עמלו בחריצות לאסוף מזון ולהכניסו לקינן. בחורף יהיה להן מה לאכול; הכול אגור במחסנים התת-קרקעיים.

בעוד הנמלים הצייתניות עשו מלאכתן נאמנה החגב שכב לו על הגב וניגן בחליל. בהתחלה חשבתי שמתחולל כאן אותו סיפור ישן בעל מוסר-ההשכל המדכא, אך נמלה אחת לחשה לי שאין זה כך; הם למדו להסתדר אחד עם השני ולחיות בדו-קיום הרמוני. החגב ניגן לנמלים וכך נתן קצת טעם לחייהן השגרתיים והן בתמורה נתנו לו אוכל וכולם יצאו נשכרים!

מן המזרח הגיח פיל-פילוסוף, שניסה לעשות סוף לכל דבר שלא מתקיים בשלמות, אך הוא היה כה שמן וכבד, כך שמבלי לשים לב הוא רמס את הפרחים בצעדיו מרעידי-האדמה. הוא כלל לא הצטער: "המטרה מקדשת את האמצעים" – הוא אמר, וכידוע לפילים יש עור-פיל; הם אינם נפגעים, ובכל-זאת חדקו הארוך חש בחסרון-ריח ניכר, שנוצר עקב מעיכת הפרחים.

עכבר קטן הופיע והפיל נס על נפשו. אינני יודע מדוע הוא פחד. אולי יצורים קטנים ואפורים כאלו מזכירים לו עד כמה הוא גדול וכבד ומשום כך – קשה-תזוזה והרסני.

הטמפרטורה עכשיו משתנה ללא-הרף, אולם אני מתאים את עצמי בזריזות אל צווי-הטבע.

באופק נראה אדם ההולך עם מקלו לטיול-רגלי. אינני יודע אם זקן הוא או שסתם איש עייף שמדדה בדרך, בכל אופן הוא אינו נכה, משום שהוא נשען על מקל-הליכה ולא על קביים!

האדם נבלע בהרים ואני חשבתי לעצמי שאולי ייטב לי אם גם לי יהיה מקל כזה, שיתמוך בי בעליות קשות ובמורדות מסוכנים.

שני נחשים (זכר ונקבה) התקרבו אליי בזחילה על גחונם וכשהגיעו ניסו להכיש אותי בעקבי, אך אני מעדיף סימבוליות על-פני סילוגיזם ולכן ההיקש לא הרעיל אותי. אני לא העבד של הסיבתיות הרציונאלית ולכן ה'עקב' לא מהווה עקב-האכילס שלי. הנחשים החזירו את לשונם לפיהם והתפתלו על העפר, ליחכוהו והלכו (עקרב לעומת זאת היה מתחפר בחול ותוקף שנית). המשכתי ללכת כשמימיני כלניות ומשמאלי קוצים. אינני מומחה בבוטניקה, אך דומני שחלפתי על-פני כמה צמחים טורפים…

כשהגעתי לביצה הנרקיס הזחוח שגר בה הבליט את עטרתו הצהובה ויישר את עליו הלבנים. במובן מסוים הוא כמו הטווס, שמתפאר ביופי-נוצותיו, אולם לנרקיס יש פן אחד שונה: מלבד אהבה-עצמית חסרת-גבולות הוא גם חושב שהוא המלך, אף שלמעשה הוא מולך רק על הביצה המזוהמת. הוא בסך-הכול ראש לשועלים, למרות שגם להיות זנב (או ראש) לאריות, התלויים בלביאות הלבביות – זו לא ברכה. עדיף להיות אינדיבידואל בודד. לא כבשה בעדר ואפילו לא כלב-רועים, שמהותו תלויה בכבשים!

התעלמתי מן הנרקיס במכוון (אם כך – האם זו התעלמות?) ופניתי לשאר שוכני-הביצה; דגיגות אפורות בלעו את צאצאיהן שזה עתה הושרצו וצפרדעים השריצו ראשנים, שהיו שונים מהם לחלוטין הן בצורה והן במהות. בהיתי במתרחש ותהיתי לפשר העניין: מכיוון ששכלי לא הספיק לי שאלתי את אחד הצפרדעים והוא השיב:

"מה יש פה להבין? המים המעופשים שיבשו עליהם את דעתם".

עיניו התגלגלו לכל הכיוונים, כך שהוא יכול היה לראות הכול. הוא קיפץ על העלים שהיו מפוזרים על הביצה ולא שקע (אין זה דבר של מה בכך, לא לשקוע בביצה!).

"מה שמך?" – שאלתיו.

"צפרדע כל-יודע" – ענה הצפרדע.

"אם כך, אתה הוא האמת!" – אמרתי בהתלהבות.

"בכל מה שקשור בממלכת-הביצה – כן" – ענה הצפרדע.

זבוב עקשן ניסה את מזלו בחציית השטח-האווירי שמעל הביצה, אך הצפרדע שלף את לשונו הארוכה ובלעו. מכיוון שאינני אוהב את השהות הארורה במקומות מסריחים נפרדתי מן הצפרדע ומן הביצה והתקדמתי בפיתולי השביל (שהתעקל בגלל תופעות-טבע בלתי-צפויות).

שפשפתי את עיניי וכשפקחתיהן ניצבתי בפני מה שהיה נראה כמו אסיפת-חיות. דומה שהם דנו על מהות החיים. כל אחד אמר את דברו; הכלב נבח "האו", או במילים אחרות: "איך?". החתול ילל: "מיאו", או במילים אחרות: "מי הוא יה?". וכששמע הכלב את שאלתו של החתול הוא השתסע בו ונשכו, שהרי קושיית-החתול, למעשה, קוראת-תיגר על שאלת-הכלב. מיד בא האריה (הוא היושב-ראש) ושאג שאגת-טירוף מחרידה וחסרת-פשר ושני הניצים נרגעו והשתתקו.

כל אותו הזמן הציפורים היו שרות מזמורי-תפילה ומנגינות ענוגות בקולן העדין והגבוה ונשרים ועיטים היו עטים עליהן ונועצים את ציפורניהם החדות בגופן הנוצתי, אך הציפורים שרוטות-הציפורניים לא חדלו לשיר עד אשר נטרפו; עד אשר תווי-נשמתם נתחבו בחרבות-השיניים.

לדגים המימיים היה גורל דומה; לויכוח הסוער על מהות החיים הם תרמו את שתיקתם (הרועמת?). הם התמידו בכך ולא סטו מדרכם ואפילו לא קראו לעזרה עת הכרישים האכזריים בלעום בעודם חיים.

הברווז הגשמי אמר רק – "גע, גע", ואילו הבואש והדורבן (וכן הדיונון) סברו שאין לנגוע. החיידקים הבלתי-נראים היו גם בלתי-נשמעים, התרנגול, שהעיר את כולם בבוקר, מילא את תפקידו ונרדם, הינשופים החכמים פירשו את הדברים וחקרו את דבריהם, והג'ירפה הביטה על כולם מלמעלה וכשרצתה לדבר נאלצה לצעוק, או להתכופף. השותפים הפעילים ביותר בדיון היו חיות-היבשה, ואילו חיות-המים העלו בועות-אוויר ורק לעיתים רחוקות השחילו מילה משלהם, וחיות-האוויר הורידו טיפות-מים, ורק לעיתים רחוקות הייתה נוחתת יונה עם עלה של זית, אך כאמור – זה היה נדיר.

ראיתי גם כינים, שהיו מתעלקות על בעל-חיים אחר ומוצצות את דמו. הן לא אמרו דבר, רק הטרידו את האחרים.

והיו גם עטלפים, שלא אמרו דברים ברורים, מפני שהעולם נקלט אצלם דרך המחושים, ובכל זאת הם הצליחו להבחין בדברים מיוחדים, שאף בעל-עיניים רגיל לא הבחין בהם, במיוחד כאשר החשיך.

התנין האומלל יצא מן המים וחזר אליהם שוב ושוב. היו לו שני בתים ולכן הוא לא ידע להיכן הוא שייך (אגב, מזונו העיקרי הוא: אפרשזיפים ותפוזינות).

כשכבר היו שפע דעות ובעלי החיים החלו להתלהט באה הפרה ההודית הקדושה ואמרה: "מו". התוכי תרגם זאת מיפנית: "לא-דבר, אין תשובה (של כן או לא), משהו מעבר, השאלה לא טובה…", ומיד חזר אחריה: "מו, מו, מו", למרות שאולי זה לא בדיוק מה שהוא רצה להגיד.

לכל חיה הייתה צורת התגוננות משלה; הבואש – מסריח (כאמור), הדורבן – דוקר (כאמור), הדיונון – צובע (כאמור), הדרקון – שורף, החתול – שורט, הכלב – נושך, האריה – מפחיד, הציפורים – עפות, וכן הלאה והלאה… (הבונה מתבודד, הקוף – מחקה ומתפתח, והזיקית, כמובן – משנה את צבעיה בהתאם לצבעי-הרקע, מה שנקרא – הסוואה). רק הלטאה לא מוגנת, אך למזלה זנבה צומח מחדש וההתחלפות אפילו מועילה; היא אמנם חשופה לסכנות, אולם אין בה מורא והיא מתנסה בחיים ללא אביזרי-הגנה וללא הצלחה בטוחה.

שוב מצמצתי בעיניי וכל החיות נעלמו, כאילו היה זה מחזה סוריאליסטי, או חלום. הרהרתי קצת במה שהתרחש; בפנאטיות של החיפוש, באובססיביות של השאלה, והרהרתי גם על האדם – הרי הוא שואל את כל השאלות ששאלו החיות (מי הוא יה?, איך?) ועוד רבות אחרות (למה? מתי? מה הלאה?…), הוא עונה את אותן תשובות (שתיקה, מו, שאגת-טירוף) ועוד רבות אחרות (בגלל ש…, לא יודע!), הוא עושה את אותם מעשים, ועוד רבים אחרים. אכן, מה סבוך הוא האדם.

עזבתי את המקום ובעברי בסמוך לים נחרדתי למראה גוויות-לווייתנים, שהתאבדו על החוף במהלך קיום-האסיפה.

הליצן (וצחוק הגורל)

אחר הדברים האלה שוב הגעתי אל קבוצת אנשים, שהתאספו כמו בחלום מסביב בימה, אלא שהפעם זה התרחש במציאות. התקרבתי ככל שיכולתי והסתכלתי על המופע ועל הקהל לחלופין; על הבימה עמד אדם מאופר בפניו ולבוש בבגדים צבעוניים ומגוחכים ומולו עמדו כמה עשרות אנשים, שתפשו את בטנם והתגלגלו על הארץ תוך-כדי הוצאת קולות משונים בנשימות קטועות. דומה היה שהם צוחקים, אבל לא הצלחתי להבין מדוע. בחנתי את מעשיהם בדייקנות מתמטית ועדיין העניין היה תמוה. הבטתי בליצן (אולי אותו אבין, חשבתי בליבי) ועקבתי אחר מעשיו; חיוך גדול ואדום היה נסוך על פרצופו וידיו שוטטו ללא תכלית באוויר, אולם הגה לא הוצא מפיו; היה זה חלק הפנטומימה. פתאום שני קצוות פי נמשכו אל-על בעזרת חוטים שקופים, או כוח מגנטי מסתורי. מיששתי את פני ולא הבנתי את פשר הדבר. הליצן עשה תנועה חדה ומפתיעה ובודאי שלא צפויה ואני לא הצלחתי עוד לשלוט בגופי והצטרפתי אל האחרים בתנועות מוזרות ובאנחות פראיות; פשוט צחקתי. לבסוף הליצן ירד מן הבימה (לאחר קידה לקול מחיאות-כפיים סוערות) ואני תפשתי את עצמי ושאלתי: מה עשית? (או יותר נכון שאלתי: למה עשית?). כדי לברר את העניין הלכתי אל מאחורי-הקלעים ושאלתי את הליצן:

"מה כל-כך הצחיק במה שעשית?".

"אין לי מושג" – ענה הליצן בכנות נאיבית.

"הרי אתה חייב לדעת! מי ידע אם לא אתה? האם אינך מבין את מעשיך-שלך?" – התעקשתי לסחוט תשובה.

"לא. באמת שאינני מבין זאת. אני רק יוצר את התופעה ולא חוקר אותה. ואומר לך עוד דבר – האנשים שתוהים על מהות הצחוק הם אינם אלה הצוחקים ובודאי לא אלה המצחיקים! האנשים שתוהים על מהות הצחוק מוצאים אותו תמוה!".

עתה השתוממתי למראה ההתאמה; תיאורית-הפרדוקס הלא-מציאותית מקבלת בעזרת הניסוי הזה ביסוס ומשנה-תוקף. תיאורית-הפרדוקס מוכיחה את עצמה באופן מעשי. הדבר ריתק אותי ולכן רציתי לחקרו (האם הדחף לחקור מתעורר רק כתוצאה מגורם מפריע?). פניתי אל הליצן ושאלתי:

"ואי-הידיעה לא מפריעה לך?".

"בכלל לא".

"אני לא מבין, פשוט לא מבין" – מלמלתי בקול.

"תראה, לפי דעתי ככל שאדם מבין פחות כך יותר טוב. הרי גם מי שמענה את עצמו בסימני-שאלה לעולם לא יצליח להבין משהו עד תום, ואם אי-הידיעה מפריעה לך – אז ככל שתשאל יותר כך תוטרד ותתענה (ת"מ) יותר, אך ברגע שאתה מנטרל את הדחף לשאול, ממילא אינך סובל מאי-הידיעה. אנשים שאומרים – 'קטונתי' משוחררים ממחויבות וממתן דין-וחשבון לעצמם" – אמר הליצן.

"אני מבין, אתה טוען שכל סימן-שאלה מזמין מטבעו סימן-קריאה, שהוא למעשה סימן-קריעה" – הארתי.

"משהו כזה".

"אם כך, איך אתה יודע מה לעשות כדי להצחיק?".

"לא יודע. זה בא מעצמו. אי-אפשר להסביר. למען האמת, אם תנסה להסביר את הצחוק – הוא ייעלם. זו מין תורה שבעל-פה, חוק לא כתוב ולא מוגדר, סטאטוס-קוו שנקבע בשרירותיות. לשם מה לך לחפש הסברים ועל-ידי כך להרוס את מושא-החקירה? זה לגמרי לא יעיל. אספר לך סיפור שימחיש זאת: לידיד שלי הייתה כלבה. הוא מאוד אהב אותה ונהנה לשהות במחיצתה, אולם הוא לא הבין למה היא נובחת. כדי לברר את הסיבה לכך הוא הלך לכל הוטרינרים, אך כולם ענו לו את אותה תשובה: 'זה פשוט ככה, זה טבעה'. כמובן שהתשובה המתחמקת והפשטנית הזאת לא סיפקה אותו ולכן הוא החליט לחקור את הנושא בעצמו; הוא ניתח את כלבתו (בעודה חיה) והחל מוציא איברים מגופה. תחילה הוציא את ליבה, אך היא המשיכה לנבוח. אחר-כך הוציא את מוחה, אך היא עדיין נבחה ונבחה. וכך שיתק את עצביה, ניתק את ורידיה, חתך, גדע, גזר, הפריד, אך היא לא חדלה מנביחותיה. עד שלבסוף הוא עקר את לשונה (או במקרה שלנו – את הטחול-הרגשי) והיא השתתקה. בשנייה הראשונה הוא היה מרוצה ואפילו התמוגג מאושר, אבל אז הוא הבין שאי-אפשר לחבר את האיברים חזרה ושהנביחות, שכה אהב לשמוע, לא יישמעו עוד… כאן היה יכול להסתיים הסיפור, אך ידידי הוא לא אדם שמתייאש בקלות – 'המצב הוא לא בלתי-הפיך' – אמר. הוא לקח את גורה הבכור של כלבתו והאזין לנביחותיו… אולם הפעם הוא נשאר אדיש כלפיהם. הנביחות הפכו מדבר רומנטי לדבר מכאני ומכאן והלאה אבד כל קסמן עבורו. אחרי שבוע-בכי גדוש צער וחרטה הוא אסף חתול ובו הוא לא נוגע".

הופנטתי מהסיפור ושאלתי: "והוא נרפא?".

"זו מחלה חשוכת-מרפא. אי-אפשר להחלים ממנה לגמרי. תמיד יהיו לו פלאש-בקים וזיכרונות-מידע, שיעוררו אותו לעשות הקבלות ואנאלוגיות בין נביחה ליללה. ברגע שילד מאבד את תמימותו אין הוא מסוגל ליהנות מ'משחקי-שטות', אלא על-ידי שחזור-מלאכותי של העבר, שיזכיר לו את הריחות הנשכחים וייתן לו לטעום על קצה-המזלג מאותם מעדנים אגדתיים-מיתיים של ילדותו, אך בשום פנים ואופן הוא לא יוכל לבשל מעדנים כאלה מחדש. ברגע שהצופה מבין את התחבולה – הקסם מאבד את יופיו לאלתר ואחיזת-העיניים נשמטת לריק, על-כן אסור לקרוע את כרום-הבתולים האינטלקטואלי, השכלי, העקר" – נאם הליצן.

"אם כך, מה אתה מציע?" – שאלתי.

"שתעשה בלי לשמוע, בלי לחשוב, בלי לבקש הסברים. חכם אחד אמר לי פעם: 'באהבה אל תתעמק, אלא תעמיק', ואכן כל רעי האנליטיקאים אינם יכולים לאהוב. שכלם גבר על ליבם, אך הוא לא הציע תחלופה ממשית מועילה למילוי החסר. הוא יודע רק להרוג, אך לא להוליד. כך בצחוק, כך באהבה, כך בכל רגש, בכל אינסטינקט, בכל עיקרון, בכל דרך. כך בכל דבר אנושי, פועל, חי. לפי שיטה זו העולם מתרוקן מתוכן. אין טוב, אין יופי, אין פשר, אין תכלית. אין שום דבר, לא מטרה ולא ערך, אין סיבה להמשיך לחיות, אך גם אין סיבה למות… שיטה זו מובילה לקיבוע, לסטאטיות, לניוון-עד-שיתוק, לחדילה. הכול סתמי, כזבי, מעורער, תמוה – כך גם היא עצמה!; אין לה ערך או פשר וכיוב' ובוודאי שאין בה תועלת (אף שאולי לא זה מה שחשוב). הפילוסופיה והחיות הם אש ומים (הפילוסופיה היא המים, שמחלחלים לכל חור) ואין הם יכולים להתקיים בצוותא. צריך לבחור ביניהם את המועדף ולהקצות לו כמה שיותר שטחים. ובכן, אם מבקש אתה את עצתי – לדעתי עדיף לחיות מאשר להבין את החיים!".

הקשבתי לדבריו בשקיקה, אולם הדחף-המניע נטוע בי בתשתיתי; שורשיו קבועים עמוק באופיי (אך האם זה בר-שינוי? ואולי זה לא הטבע-האמיתי שלי, אלא השפעה סביבתית-חינוכית-פסיכולוגית… אולי בכלל אני צריך לתהות על מהות הדחף-לשאלה?…) ולכן לא חזרתי בי מרצוני למצוא את האמת.

"ובכל-זאת, מהו הדבר שגורם לאדם לצחוק, לפי דעתך?" – שאלתי באווילות ובנבזות-מה.

הליצן הגיב בהחמצת-פנים (כאילו מבקש-לומר – "החמצת את העיקר") ובתשובה מאופקת:

"קומדיה היא טרגדיה מעודנת. כשמישהו מחליק על קליפת-בננה זה מצחיק, אך אם הוא ייפצע-אנושות זה כבר יהיה עצוב (בעיקר אם הוא אחד מחבריך, או אתה עצמך). בכלל, הגבול בין עצוב ומצחיק הוא דק מאוד; יותר משהם (העצוב והמצחיק) רחוקים אחד מן השני, הם רחוקים מהקרירות. ביתר-מיקוד: הצחוק נובע מגורם ההפתעה של המעשה הלא-צפוי, בתוספת הגזמה וקיצוניות כמעט פתטית (שבאה לידי ביטוי מלא בציניות, באירוניה ובגרוטסקיות), כשהכול מחובר למונחים אנושיים, שאינם מנותקים מהאדם ומדרכי קליטתו את עצמו. למשל, מי שמחליק על קליפת בננה עושה מעשה בלתי-צפוי (היינו חושבים שימשיך ללכת) וככל שנפילתו בומבסטית יותר כך האקט מצחיק יותר (וכמובן שכל התרחיש מתנהל לפי קודים אנושיים…). חוץ מכל אלה – גם ה'הפך' גורם לצחוק".

-כה אמר הליצן ועלה להופעתו השנייה, אולם בהופעתו זו נשמעו הרבה פחות רעמי-צחוק בקהל ואת מקומם תפשו צחקוקים-ביישניים וחיוכים מאולצים.

עזבתי את המקום ברגשות-אשם על שקלקלתי את נפשו של הליצן ופגמתי בכושר-ההצחקה שלו, אך ניחמתי את עצמי במעט באמרי – 'תמיד הוא יוכל לעבור מפנטומימה למוקיונות-מדוברת'.

בינתיים הגיעה שעת-צהריים, אך עדיין לא ראיתי את השמש, כי השמיים התקדרו. נרדמתי.

על מהותו של החלום (או: שתיקה)

נאום המטורף

"תתעורר, תתעורר, פקח את עינייך!" – נענע אותי מישהו. פקחתי את עיניי ומיד גם את פי: "מי אתה?".

"אני המטורף" – ענה.

הוא היה עירום כמו הנווד, אך שלא כמו הנווד – הוא היה עירום כביום היוולדו. גם בנפשו!

ואולי להפך – עמוס בבגדים. כבר קשה לי להבחין בהבדל.

הרוחות סערו. דברים עפו באוויר בלי לנחות. סופה. המטורף לא חיכה לדברי. הם אינם נחוצים; יש לו די והותר. הוא העדיף מונולוג על פני דיאלוג. העדיף להשמיע מאשר לשמוע. וכך החל את נאומו:

"לכפר נודיסטים נכנס מלך עם גלימתו והילד צעק: "המלך לבוש". אך זה בגלל שהוא מלך וכולם יודעים, אבל… ילד טיפש! בגדי המלך ישנים כבר מזמן. אולי העולם התפקח, או שנוכח לדעת כמה הילד ריק. מוזר שהמטורף והילד מופיעים בפילוסופיה כמצב גבולי ותמוה, שיש לשאול עליו, שיש לברר את ספק-הבחירה שלו, ואילו בספרות הם מופיעים כשליחיה ודובריה של האמת… בעצם אין זה מוזר כלל! אני תמה על מהותו של 'הילד-המטורף'; אמנם מינוס-מינוס זה פלוס, אולם פלוס-פלוס זה לא מינוס. ורק שתדע – יש להבדיל בין טירוף קליני ובין הטירוף האחר; טירוף רוחני, לא-נפשי, הטירוף שאני מדבר עליו, הטירוף השפוי. אך – האומנם באמת יש הבדל ביניהם? די, די! כבר ראיתי שהעולם גדול עליי וראשי התפוצץ. יש אין-סוף אמונות ודעות ונושאים ושאלות, שאני לא יוכל להתמודד איתם. לא עם כולם. אף לא עם אחד מהם. אפסות המחשבה והאדם, הבריחה למיסטיקה, חוסר הטעם באמנות, בהיגיון וברגשות – כל אלה תרמו לייאושי. כבר הספקתי להתבלבל ורציתי להתאבד, עד שראיתי תינוק קטן נהנה כליל-ההנאה מסוכרייה קטנה ומתוקה. אמנם הכול חסר הוכחה ובסיס, אבל לו זה לא נגע… הוא חי. זה לא עוזר, זה לא עוזר. כדור אחד, 15 מילימטר, זה כל העניין. בשביל פיל צריך שלושה!

זה כמו ללכת בדרך ולראות קליפת-בננה, מכשול. אפשר להתעלם, אפשר להזהיר ואפשר לזרוק לפח, אך זה לא יעזור. תמיד יהיו עוד ואף פעם אין לדעת בוודאות. האדם הוא כמו קפיץ; ככל שתלחץ אותו יותר – כך הוא ישאף להשתחרר. אז תעזוב אותו! אחוז בו רק מהצדדים (כדי שלא ייפול). אם תמתח אותו הוא ישאף להתקבץ (ולשם כך צריך שתי ידיים!), כי האדם הוא קפיץ, השואף להישאר בלי לחצים ומתח.

אבל למרות הכול, טוב שהאדם אכל מעץ הדעת. אחרת היינו נשארים כחולמים ולא קמים כדי לדעת, שבכלל הלכנו לישון. אוי אוי אוי. כוס המחשבה שלי עולה על גדותיה והרי מטרת החיים היא לרוקנה. בעצם לא.

אף פילוסוף לא יוכל להגיד לי מה אני אוהב לאכול. השומע אף פעם לא האשם – רק המסביר כושל. לא צריך להעניש פושע, כי הוא כבר נענש. ובכלל – מי אנחנו שנשפוט? התנזרות יוצרת משיכה שלא ממומשת, וחופשיות, מתירנות, חיות – מנוונת את המשיכה הממומשת, אז מה עושים? מה כל-כך נעלה בהנאות-הנפש לעומת הנאות-הגוף? והרי שניהם אפסיים. איך הופכים תת-מודע למודעות? מה חשוב יותר, ה'איך' או ה'מה'? האם קיים מושג כזה – 'חשוב'? האם כדי למצוא את האמת צריך למות? – ספק, אולי גם אז לא. האם המוות הקליני של מפוצל האישיות איחד אותו וגרם לו לראות שמקור ההסתעפות הוא מהגזע ולא מהשורש? לו הייתי נולד בזמן אחר, במקום אחר, בצורה אחרת – האם הייתי שונה ממה שאני היום? מה עדיף, האמת הכואבת או השקר המתוק? האם יש לקבל את הכול, לאחד, לנסות, או שצריך להפריד, לבחור, לסגור ולא לפתוח, להתקדש ולהיעשות טהור ולא לפרוץ אל האינסוף? האם האדם הוא נפש ונפש היא כימיקל? האם האדם הוא פלסטלינה, שלמרות שאפשר לשנות את צורתה, היא תמיד תישאר מאותו החומר ובאותו הצבע? האם זה משנה? מה עדיף, כלי ברזל או כלי זכוכית, שהוא היפה ביותר, אך גם עדין ושביר במיוחד? איך אדם יימצא את עדשתו שנפלה? בעזרת חוש המישוש? מה טוב יותר, הפסקת הקיום ותודעת הקיום, או שעמום בקיום הנצחי? ואולי זו לא השאלה הנכונה? מה עדיף, קיצוני או בינוני? מה עדיף, אוכל בריא או אוכל טעים? האם אין אמת אחת, או שאין אמת בכלל? האם יש הבדל בין זה לזה? מי צריך להודות, הנותן או המקבל? האם בכלל יש ערך בהודיה? האם היצירה סותרת את השלווה? האם גם לאדם נשוי נעימה האוננות? האם על האמת להיות מסובכת, או דווקא פשוטה? האם דבר מקבל משמעות רק כאשר יש דבר השונה ממנו? האם מספיק לא לעשות מעשים הפוגעים באחר? האם רצוי לעשות רק מה שהיית רוצה שכולם יעשו? – אילו שטויות! כוס המחשבה שלי עולה על גדותיה. עליי לחסמה בפקק ולהשאיר רק חריץ קטן…

את הדברים האמיתיים אי-אפשר לבטא במילים, אי-אפשר להגדיר, אי-אפשר להסביר. החיים האמיתיים מתנגנים. אני שואל כל-כך הרבה שאלות, בעוד אינני יודע מה לאכול לצהריים… והיד המושטת כה קטנה ולתפוש יש כה הרבה. אני מנסה להגיע לטון הכי גבוה, אך גם זמרות-האופרה לא מצליחות בכך. הקול נבלע. הצעקה נאלמת. אפילו לטון הנמוך ביותר אין להגיע.

המטורף האמיתי בוחר להרוג את הבחירה. אני לא יודע… החוש חזק מהמחשבה הרציונאלית, כך שנס יהרוס את חוקי-הפיזיקה ההגיוניים-כביכול, כי הם בעצם מתבססים על הניסיון, המציאות, העובדות. כך גם בפילוסופיה, לכן אין לסמוך יותר-מדי על השכל, שגם הוא עובדה נתונה. באמת שכבר רציתי להתאבד, אך אז חשבתי – ואולי המוות זה לא הסוף, אולי יש מוות לאחר המוות, וכך עד אין-סוף מיתות… ואולי יש גלגול-נשמות… אז כבר עדיף לגמור הכול עכשיו. הכול למטרות נוחות.

נמאס כבר להתלונן, לא יוצא מזה כלום. זמן רב עמדתי על הסף. עתה אני יושב על המפתן. אם לא מרגישים צורך לא צריך לחקור וכאשר העיקרון הכללי מובן – לא חייבים ללמוד את כל הפרטים ולא צריך לסדר את כל סדר-העדיפויות. לא צריך לחפש את האמת רחוק, כי אז היא בורחת, תשב במקום אחד ותחכה שהיא תבוא.

החיים הם הימור. אפשר לא להמר על כלום, לבטל את הרגשות וממילא גם לא להרוויח, ואפשר להמר על העונג במחיר הכאב. אני הבנתי שבסך-הכול אין מה להפסיד.

שמעתי פעם אדם שאמר: "אני באופיי – חסר אופי (או – חלש-אופי)", כי אם החולשה (או החיסרון) היא חלק ממנו, אז היא לא נחשבת חולשה! אלא שהחולשה היא חיצונית, נפשית, משתנה. למדתי גם חכמת-זן, אך תמיד יכול להתברר שזו בריחה ואבדון ושקיעה, למרות שהרעיון הכללי נחמד, בעודו דומה לרעיון-המוות. אני בחרתי בחיים (המלאים).

יש אנשים שמתבודדים ושותקים במדבר. שם הם מוצאים את שלוותם. אני לא צריך לברוח מהציבור, כי הוא לא מפריע לי. ודע שההבדל בין שתיקת האלם ובין שתיקה מרצון דומה להבדל בין האל והאדם.

אני פוגע באופן פסיבי באוהבי, אך זה לא בשליטתי, לכן זה לא צריך להפריע (אבל זה כן…). אני לא מטיף להתאבדות, כי לו הייתי דוגל בדרך זו הייתי מתאבד בעצמי ולא הייתי רואה סיבה להטפה. ובכלל, הכוחות שדוחפים אותי קטנים מכוח-החיכוך ולכן אני נשאר. יש אנשים שנוטים לומר – "אף אחד לא יודע", במקום לומר – "אני לא יודע". אינני מבין אותם.

עליתי בשלבי הסולם עד שהגעתי למעלה ואז עברתי לצדו השני וירדתי. בסוף הגעתי לאותו מקום שהתחלתי ואותו הגובה, אך מהצד השני, ועם מצבור של נוף-שחקים. דע שהברירה בידך – או שאתה תחסל את רגשותיך, או שהם יחסלו אותך. אינני רוצה דרך-חיים, אלא התנסויות. אינני רוצה שמישהו יחוסל. מה אעשה? ודע גם שכל תיאוריה וכל מחשבה איננה רק פעולה שכלית, אלא היא מונעת על-ידי צרכים, דחפים, רגשות ומשהו בלתי-מוגדר, וכן על-ידי עובדות, ניסויים, מקריות ומשהו בלתי-מובן. שמעתי פעם אחד אומר: "אי-אפשר לתקן את העולם, אז אני הורס". הוא לא אמר: "אני לא יכול…" והוא לא אמר: "לתקן את עצמי". אני חסר תקנה.

אינני רוצה לשפוט אחרים, גם אינני יכול. אינני רוצה לשמוע ביקורת, רק להקשיב. אינני רוצה לדעת מה רצוני, אלא לשערו. מימוש-עצמי זו עבודת-פרך, אך האדם לעמל נולד. ובכל זאת, אינני אוהב להציב שומרים מסביב מחנה-הכפייה שלי. מי שרוצה לחיות, להיות אדם – צריך להיות אנושי ולא קדוש כמו מלאך ושליו כמו מת. אך מהו הרצון הזה אם לא עוד מוצר אנושי, שפועל למניעת הכחדתו? מעניין אם העולם ימשיך להתקדם ולהסתובב, או שהכול יעצור מתישהו. אם ישנו קו-סיום, או שהחיים הם אליפסה קנונית.

פעם פגשתי את הרוח-השמימית, זו שמחייה וממיתה וכל גורלנו נמצא בידה. אלוהים היה חבר שלה והיא אמרה שהוא מצטער על שברא אותנו, אך הוא טוב מדי בשביל שישמיד. "המנגינה הכי יפה, שמישהו מכם אי-פעם כתב, היא זמזום קצר של כוכב, המזמזם באלפי פיותיו" – אמרה. לא עניינתי אותה במיוחד; כל עולמו התגמד מול התבל, שהונח בכף ידה. וגם היא הייתה רק שפחה, שלא יודעת מיהו אדונה. ללא מוות וללא שכחה ובכל-זאת זמנית כעננה. "על אלפי גלקסיות אני אחראית והם יותר גדולות ויפות, ואילו הפיקוח על הווייתכם הארעית היא בשבילי רק שעות-נוספות" – כה אמרה ונעלמה.

שלא תבין לא נכון – לפעמים אני מרגיש נורמאלי וזה מפחיד אותי, כי אני יודע, שבלעדי הפחד הזה באמת הייתי כזה. משגע אותי שאני צריך להחליט ולהעדיף, אף שאין לי את הכלים לכך. איני עושה דברים מתוך ביטחון, אלא מתוך הכרח. יש מי שחי בהווה, יש מי שחי בעתיד ויש מי שחי בעבר. אני ניסיתי לשלב את שלושתם ואז הנצח התקבץ עד שנעלם. אוי אוי אוי – כמה אנרגיה מבוזבזת.

…

תתעורר, תתעורר, פקח את עינייך! – אני המטורף… אני מתחיל לחזור על עצמי. זה הזמן ללכת".

– כה נאם המטורף.

כשהוא סיים את דבריו הוא הלך לו ובפעם הראשונה שמתי-לב שהוא צולע, כי צליעת-העומד היא כמו כסילות-השותק (ונכות היושב היא כמו אילמות המחריש) – אי-אפשר להבחין בה עד שהיא עומדת למבחן מעשי ומתממשת, לכן מהרגע שהוא התנסה בהליכה – נחשפה צליעתו.

דבריו היו מבולבלים ומבלבלים, כי המטורף, יותר משהוא לא-כשר (טרף), או בולע (טורף) – הוא מערבב (טורף)! לא יכול להיות שהוא דובר-אמת, משום שדבריו סותרים את עצמם (ואולי בכל-זאת זה כך?…)!

בכל אופן, דבריו היו מבולבלים; לא היה חוט שיקשר בין הפנינים ויהפכם למחרוזת. אנשים נוטים לטעות בחוט ולחשוב שהוא עשוי משפיות-הדעת ומרציונאליזם, אולם למעשה הוא נפרם מכבשים אחרות לגמרי ונשזר ונתפר ומתחבר על-ידי דבר אחר לחלוטין (מחט בערמת-שחת קל למצוא בעזרת מגנט). שמעתי שטירוף זו מחלה מדבקת וכנראה שהיא באמת מדבקת, אך ספק אם זו מחלה.

על כל פנים, בזמן שהמטורף נשא את דבריו השמש הספיקה לשקוע ואני הספקתי להתעייף. לא היה לי כוח להמשיך לצעוד ולכן החלטתי לישון בקרבת מקום.

שבעת החלומות

חצי ירח, למראית-עין, האיר את הנחל, שהתאפק למרגלות ההר, ואני, משגיליתיו, החלטתי לרחוץ בו טרם-שנתי, כדי להסיר את כל האבק והלכלוך, שהצטבר עליי במהלך היום המפרך.

לאחר רחיצתי התנגבתי, נשכבתי ונתתי ליום הרביעי לחלוף ולחלומות הלילה להגיע.

בחלומי הראשון דמיינתי אותי מצייר את עצמי באדים שעל החלון והכול היה רק סרט שעוד לא צולם, כי הצלם טרם נולד.

בחלומי השני עשיתי מדיטציה ואף-על-פי-כן לא הייתי מודע לכך שהיא לא מתרחשת באמת ושכל רגע מישהו יכול להעיר אותי. אמנם חשתי התרוממות-רוח עילאית, אולם לא הכרתי במציאות-המדומה שהייתי שרוי בה ולכן פשוט שגם לא הצלחתי לצאת ממנה.

בחלומי השלישי כתבתי צמד שירים, שנקרא: "שני שירים עם מנגינה", אך מכיוון שהראשון מביניהם פרח מזיכרוני, נותר השני לבדו. הוא נקרא: "ייעודו של דו" –

התו חשב

לעצמו שאין לו משמעות

והוא כבר רצה לפרוש

התייאש מראש.

לו רק ראה את המכלול

שהוא חלק ממשהו גדול

שהחיבור נותן לו ערך

ושביצירה הוא אבן-דרך

אז ודאי היה מבין

מדוע לפני פרישתו עליו

למלא את תפקידו כתו.

השיר הזה נכתב בשנית כאשר התעוררתי ומי יודע אם זו הפעם האחרונה…

בחלומי הרביעי אני מצלם את עצמי, לא בסרט אלא בפילם פשוט, צלולואיד בודד, הקפאה של רגע בניסיון לביטול-הזמן. אני מתרפק על קיומי המונצח כביכול ואחר-כך משווה בין הנגטיב והפוזיטיב ולא מוצא הבדל משמעותי.

בחלומי החמישי לא התרחש דבר. ישבתי באיזה-שהוא מקום אפל ומסתורי והתבוננתי בדמויות שחלפו על פניי ולא ראוני. לפתע נעורה בי ההכרה שזהו רק חלום, אז המשכתי לשבת ולהתבונן.

בחלומי השישי ראיתי קבצן, שפשט את ידו לעבר הפזרנים. הוא ביקש מעט אמת-גולמית, אך צנצנתו נותרה ריקה ולא מרשרשת. פתאום הוא הפך לגנב (החלום – מטבעו הוא סוריאליסטי) והחל לכייס את העוברים והשבים. הוא מילא בשללו את צנצנתו, אולם משום שלא נשאר מרווח חופשי היא שוב לא רשרשה. אז הוא רוששה חלקית והאזין לצלילים (שהיו עשויים מחומר) שיצאו ממנה. אני גילמתי את תפקיד השוטר, שכובל אותו באזיקים אחר-כך.

בחלומי השביעי נערך לכבודי שולחן עמוס במטעמים. משום-מה ידעתי שהם כולם ערבים-לחך והתאוויתי לכל אחד מהם. חגתי מסביב לשולחן וניסיתי לבחור את המאכל הטוב ביותר, אך לא הצלחתי להעדיף או לשפוט וכבר הגעתי למקום ממנו התחלתי את ההקפה. לא הייתי רעב, אבל האוכל פיתה אותי לנגוס בו, גירה את יצרי ועורר את תשוקתי. החלטתי לקחת את הדבר הראשון שייראה טוב בעיניי ולא לחכות עד שהטוב ביותר יימצא. לקחתי בחשבון את ההפסד הצפוי לי מצד אחד ואת הזמן המשוער (אין-סוף) שיוצרך כדי למצוא את המובחר מכולם מצד שני – ועל סמך זה החלטתי את החלטתי, אך ברגע שהושטתי את ידי אל עוגת-השוקולד המוקצפת – התעוררתי (היה זה קול קריאת התרנגול שהעירני והעלה את חמתי עליו).

אלו הם שבעת החלומות שעדיין זכרתי בבוקר, אך מי יודע כמה חלומות שחלמתי נשכחו? – כנראה 63.

אומרים שהחלום מצליח להכניס זמן רב לתוך כמה שניות; שההתרחשות החלומה מתכווצת לזמן שינה מועט. אכן, הזמן אינו קבוע. הוא משתנה. הוא יחסי. הוא חלק מצורת-הקיום.

בכל אופן, כבר הייתי ער והשמש החלה להנץ וכעבור זמן-מה אף לזרוח. רציתי שיופי-הזריחה יישאר לעד; שהשמש לא תברח מאופק-ההרים ושלא תיכנע במלחמתה נגד הצהרים, אבל ידעתי שהעולם כמנהגו ינהג ולכן השלמתי עם העובדה ואפילו ניחמתי את עצמי באומרי: "לכל שעה יש את היופי שלה" (גם הלילה אינו חשוך-יפעה).

בעודי משחזר מה טמן הלילה ניסיתי לשער מה ילד היום. יום חדש וחמישי עומד לפני וכל שנותר לי הוא – לחצותו.

מחפש-האמת השני

שטפתי את עיניי במימי הנחל עד שכל שרידי-ההזיות נטפו ממני ונסחפו ומיד החלתי לצעוד לכיוון היער. בטני המקרקרת ביטאה את רעבוני והתחננה שאתור אחר מעט מזון ולכן התקרבתי אל עץ ארז ענקי במטרה לקטוף מפרותיו, אולם משום שהארז אינו נושא-פרי – הרכנתי את ראשי והבטתי אל הפטריות שצמחו בצידו, בצילו, מתחתיו. לא ידעתי להבחין ביניהן, אך ידעתי שחלקן מורעלות (ורעולות-פנים), לכן עזבתי אותן ואת העץ ופניתי לדרכי.

כעבור כמה צעדים שמתי-לב שמישהו עוקב אחרי, אבל המשכתי ללכת כרגיל. צללי-העצים, שהיו גדולים מהעצים עצמם, לאור השעה המוקדמת של הבוקר, הזדנבו אף הם. אין להם קיום עצמאי; הם תלויים בעץ המוחשי. הם נגזרתו. הוא אלוהיהם. הצללים נעלמים בשעת-הצהרים. מעניין אם הם מודעים לכך.

כשם שמבט-נוקב גורם למבוכה וזבוב טרדן מפריע למנוחה – כך גם אני מאסתי במעקב הצמוד ורציתי להיפטר ממנו. תחילה היה עליי להוציא את הייצור-המסתורי ממחבואו שמאחורי העצים ולחשוף את פרצופו. לכן הלכתי לקרחת-היער ומשום שהמקום ריק (מעצים) – הוא נאלץ לגלות את עצמו.

"למה אתה עוקב אחרי?" – שאלתי בעניין ולא בכעס.

פניו היו חיוורות, עיניו – מושפלות, וקולו – חלוש.

"גם אני רוצה למצוא את האמת" – אמר – "ואם אלך אחרייך לא אצטרך להתאמץ בחיפושים".

לפחות היית הולך לידי, כשותף ולא כשוליה, ואם כשוליה אז לפחות לא כחקיין, ואם כחקיין אז לפחות לא מסתתר. אינני אומר שעליך לצעוד לפני, אינני מבקש שתהיה מולֵך, אלא שלפחות תלך בכוחות עצמך ולא תהיה מולַך".

"אך אינני סומך על עצמי" – אמר במבוכה והוסיף – "לא ניחנתי בכושר-ניווט טוב ולכן סביר שאתעה בדרך. יש שתי שיטות ניווט; האחת – שהשכל הוא המצפן, והשנייה – שהלב. כל מצפן מראה כיוון ואם משתמשים בשניהם ביחד אפשר למצוא נקודה מדויקת. הגלאי הטוב ביותר הוא המשולב, אולם אצלי כל מצפן מראה כיוון שונה ולכן אפילו את הכיוון אינני יודע. אני מבולבל".

כיוונתי את מצפניו (היה צורך לשמן את מצפן-השכל ולהוציא בועת-מים, שחדרה למצפן-הרגש) ואמרתי:

"ואולם עתה חובה עלינו להיפרד, כי הדרך אל האמת צריכה להיות בודדה. אם תלך אחרי או איתי – אולי תגיע לאמת שלי, אך בעצם ההגעה לא תיחשב הגעה והאמת לא תיחשב אמת. עליך למצוא את האמת שלך בעצמך. עליך לצלוח את הדרך לבדך. רק כך תצליח. מלבד זאת, אנו עלולים להסיח האחד את דעתו של השני ולמצוא אמת אחרת לגמרי; אמת שלישית, שנמצאת בקצה שביל-הזהב, שייווצר אם נלך ביחד. עלינו להיפרד כאברהם ולוט. איש איש יפנה לדרכו, ומי יודע – אולי דרכינו ייפגשו שוב בעתיד, או אולי יצטלבו. הגורל יכול ליצור מקריות כזו, אך הוא איננו יכול ליצור חפיפה".

"דבריך מקובלים עליי, אולם טרם נפרד – הבה נאכל את ארוחת-הבוקר" – אמר מחפש-האמת השני והוציא פירות וירקות טריים. אני, לעומת זאת, פרסתי את המפה על האדמה היבשה והחמה שבקרחת-היער.

השד

בעוד אנו מתפטמים, יצא שד מערימת השחת הסמוכה (שכבר הזכרתי שכדי למצוא בה מחט צריך להיות מגנט. זה לא משנה אם דוחה או נמשך, העיקר שתהיה רגישות לברזל. וכדי להשחיל חוט במחט זו צריך להיות סבלני). השד הסתער עלינו כרוח-סערה ונעצר לידינו מתנשף.

"אני הקוסם הגדול" – אמר בלי שמץ של יהירות.

"מה אתה רוצה ממנו?" – שאלנו פה אחד.

"אני אינני רוצה דבר. השאלה היא מה אתם רוצים".

"מה זאת-אומרת?" – תמהנו לנוכח חטטנותו חסרת-הפשר, כביכול.

"אמרו לי מה אתם רוצים ואמלא את משאלתכם, אך עליכם לבקש דבר אחד בלבד, את הדבר החשוב לכם ביותר. יש לכם זמן לחשוב על כך" – אמר השד וחיכה לתשובתנו.

חככנו בראשנו, קימטנו את מצחנו וניסינו לאתר את המשאלה האחת והיחידה. האם הנאה? ומאיזה סוג? האם אושר? ולכמה זמן? ומאיזה רובד? ובאיזו עוצמה? מה עדיף? האם משהו אחר לגמרי?

"אני רוצה למצוא את עצמי" – אמר חברי-לארוחה במפתיע.

"אתה תמצא, והיית מוצא גם בלי עזרתי. זה היה בהישג-ידך. לדעתי, בזבזת את משאלתך" – אמר השד בנימת אכזבה או לעג.

עתה החלתי להתעמק בבעיה; הרי אני בדרכי אל האמת, לכן טבעי הוא שאותה אבקש, אך האם אמצא אותה גם בלעדיו? האם זה בזבוז משאלה? האם עליי להגיע אל האמת בכוחות עצמי וללא עזרה? ולמה זה רעי לא ביקש את האמת? – כנראה הוא אמר לעצמו: "אמנם אני רוצה למצוא את האמת, אך מהו ה'אני' הזה ומה טיבו? האם ה'אני' שרוצה למצוא את האמת הוא ה'אני' האמיתי? – תחילה עליי למצוא את האמת-האישית ורק אחר-כך את האמת-הכללית. ואולי לאחר שאמצא את עצמי כבר לא ארצה למצאה… הדבר החשוב, הראשוני וההכרחי שעליי לבקש הוא את עצמי ולא את האמת".

בכל אופן, אולי זו טעות וניתן לדעת זאת רק לאחר שהאמת נמצאת. אין כאן שאלה של כדאיות, כי אינך יודע מה כדאי עד שאתה מוצא את האמת. אין כאן את שאלת התרנגולת-והביצה, כי הדבר הראשוני שמוכרחים לעשות הוא למצוא את האמת ורק אחר-כך אפשר לדעת לאן נכון להמשיך. אינני בטוח בעצמי, לכן אבקש את האמת, ואולי אפילו יתברר לי שעשיתי טעות כאשר ביקשתי, אך רק לאחר שאמצא אותה אדע זאת. אין ברירה אחרת, ולכן בקשתי: "אני רוצה להגיע אל האמת בשלום".

"אתה תגיע, והיית מגיע גם בלי עזרתי. זה היה בהישג-ידך. לדעתי, בזבזת את משאלתך" – אמר השד כבראשונה.

"אבל איך יכולתי לדעת?".

"פשוט היית מבקש לדעת".

"והרי זה מה שעשיתי, אך לא רק ספציפית, אלא כללית".

"אתה צודק, באמת היית במבוי-סתום. כמה חבל".

"למה חבל? מה ביקשו ממך אחרים בעבר?".

"הו, ביקשו דברים שונים ונעלים, אולם אתה עוד לא בשל לשמיעתם. לא תוכל להבינם, כי את האור בקצה המנהרה אפשר לראות רק אחרי שעוברים בה. מי שנמצא באמצע הדרך – לא יבחין באור זה, גם אם הוא יזרח מתחת אפו. משאלתך ומשאלת-רעך נבעו משאלה. אינני מאשים אתכם; מצדכם זה הדבר הנכון לבקש. מצבכם דורש זאת. אני מבין. אולם מצידי – זה בזבוז. אינני מבטא את יכולתי המאגית בצורה כזו. כישרוני לא מתממש וסגולותיי לא מנוצלות כראוי. אין דבר, פעם אחרת. בינתיים אספר לך על כמה משאלות ברות-השמעה לגביך, שמלאתי בעבר:

פעם, למשל, מישהו ביקש ממני כסף. אפשר לומר שהוא היה במסע אל הארציות, אף שאין כל-כך מה ללכת. סיפקתי לו את כל צרכיו הגופניים ורק אז הוא הבין שזה לא העיקר. הנה, מעז יצא מתוק; הוא הצליח להפיק תועלת ממשית ממשאלתו, אם כי בעקיפין.

אדם אחר ביקש להכיר את רגשותיו, כדי שיוכל לשלוט בהם ולכוונם. הוא היה במסע אל הנפש והחליט להיות הפסיכולוג של עצמו, אך שכח דבר אחד. עתידו לא היה מזהיר; הוא צפה את מעשיו ואז כבר לא ראה צורך לעשותם. הוא לא הבין מדוע נבואתו לא התגשמה ויצא למסע נוסף אל הגורם המשפיע.

אחר היה במסע אל האדם, אל האנושיות, והוא ביקש שלמות בקנה-מידה. הוא רצה להשתלב עם הטבע. לעומתו היה אדם שהיה במסע אל האל. הוא ביקש את הלא-נודע, מה-שמעבר, העליון, השמימי. הוא מאס באנושיות, בטבעיות המוגבלת, ורצה את הבלתי-ניתן-לביטוי, לכן הרגתי אותו. הרי זו הייתה משאלתו.

אחר רצה הארה, התגלות – אז הרגתי גם אותו.

אחר רצה את המוות בחייו – אז עשיתי ממנו צמח.

היה גם מי שלא רצה למות, אך כל-כך ריחמתי עליו, שנתתי לו הזדמנות שנייה. היום הוא מת.

מי שביקש את הבחירה – קיבל אותה ברמה מסוימת ביותר, ומי שביקש את החופש – נאלץ על משאלתו הזו לוותר. אנשים יצאו למסע אל המוח, למסע אל הלב, למסע אל הגנים, למסע אל העתיד, למסע אל העבר, למסע אל הרגע, ההווה, הזמן, למסע אל הידע, למסע אל החשיבה, למסע אל החוכמה, למסע אל המטאפיזי, המיסטי, הקסום, למסע אל האחדות ולמסע אל האהבה, למסע אל הילדות ולמסע אל השֵיבה, ולמסע אל השִיבה, ולמסע אל הפשטות, למסע אל האין-סוף, למסע אל הכלום, למסע אל הקיום. כל אחד ביקש משהו בהתאם ליעדו, אך אף אחד לא ביקש את הדבר החשוב לו ביותר. בנקודת הזמן האקראית – אולי כן, אבל באופן כללי – לא.

אינני מבקש שתבקשו את הדבר החשוב-מכל בכלל, משום שזה בלתי-אפשרי, אך מדוע אינכם מצליחים לבקש את החשוב-מכל לכם? האם זה כל-כך קשה לדעת? אינני מבקש שתתנו – רק שתבקשו. זו לא בקשה גדולה כל-כך.

ואמנם אחד ביקש פעם לדעת מהי הבקשה הנעלה ביותר, אולם לא ידעתי מה להשיב לו, והרי זה עניין אישי. ואולי היא כלל לא קיימת, ואולי היא פשוט משתנה… בסוף עניתי לו: בינתיים – אין!

המשאלה צריכה להכליל את הכול, לפתור את הכול ולא להשאיר שום פרצה. עליה להיות מושלמת, למרות שזה לא אנושי. אם תבקש הכול – תקבל גם סבל, ואם תבקש דבר ספציפי – תפספס את כל השאר…

גם אם נניח שהמשאלה המושלמת תימצא – מה עם כל המשאלות הטפלות? האם הן לא חשובות? האם היא מבטלת אותן? ואולי כלום לא חשוב… ולכן גם אין הכי-חשוב!

אחד ביקש לגלות את נשמתו ולזכות בהכרת-עצמו, במודעות. זו הייתה רק ההתחלה. המימוש-העצמי היווה את ההמשך האומלל.

אחד יצא למסע אל הרוח וקיבל אוויר עומד.

אחד יצא למסע אל המסע ומאז הוא קפוא על מקומו ולא זז.

אחד חקר את מהות ההוויה ונכנס לחור-השחור של האינות.

ואחד חקר את זהות האור ותפש עם הקרן טרמפ אל השמש.

מלאתי את משאלתם של כולם, אבל אף אחד לא הודה לי אחר-כך. אין מה לבקש מהחיים, לכן חייבים לבקש את המוות, אך הרי את זה לא צריך לבקש, הרי אפשר להתאבד לבד".

עתה השד שתק, אך אני התרתי בו:

"אינך יכול לעצור כעת. המשך לספר לנו עוד. גם אם זה לא הזמן המתאים!".

"בסדר" – אמר השד, והמשיך – "פעם מישהו ביקש ממני שלווה. הוא ביקש לבטל את היצר התאב, הוא ביקש להשמיד את הרצון, הדחף, המניע. הוא רצה להיפטר מכל מה שגורם לו לרצות, מכל מה שגורם לו לבקש. הוא שם לב שהוא כל הזמן מנסה לספק את השאיפה-לעוד, שלא נגמרת, שלא מפסיקה לפעול, ולכן הוא חשב שבלעדיה הכול יבוא על מקומו בשלום. הוא ביקש שזו תהיה בקשתו האחרונה וכך היא הייתה, אבל זה לא מספיק טוב. זה אמנם טוב, אבל לא הכי טוב. הרי כבר עדיף היה לבקש אושר-תמידי מאשר רגיעה. מגרעת-האושר מצויה בסל הקשור בו, ואולם עם אושר-תמידי אין סבל. הנירוואנה היא אפס. ללא מגרעות וללא מעלות. בלי אף סוג של ריגושים – לא החיוביים ולא השליליים. זה האיזון, האמצע, השלווה, המוות, ואפילו יותר מהמוות – חדילה, אי-קיום! המשאלה-האמיתית, לעומת זאת, צריכה לנצל את מלוא הפוטנציאל הגלום בחיים. אינני מדבר על 'טוב'. אני מדבר על הטוב ביותר! מי שמבקש מעט ומקבל מעט – מאושר, ומי שמבקש הרבה ומקבל הרבה – מאושר, אך האם זה אותו האושר? ומה עדיף? ובכלל – מה חשוב יותר, האושר או ההישג? מי שלא מבקש כלל – לא מקבל דבר, אך האם השלווה עדיפה על הסיפוק? השלו אמנם לא סובל, אך המאושר-התמידי לא רק שאינו סובל, אלא אף נהנה, הוא מרגיש, הוא חי.

מישהו אחר לא ביקש דבר, כי לא חסר לו כלום בעולמו. בלי רגש ובלי מחשבה – לא היה לו צורך בדבר.

מישהו אחר ביקש: "כל טוב ורק טוב" ובכך ביקש את הכול. ברור שאפשר למצוא מגרעות במשאלתו (למי? מתי? כמה זמן? באיזו עוצמה? ו – מה עם לחוות קצת רע?), אך בסך-הכול, נראה לי, שזו פסגת-המשאלות; בלתי אפשרי לבקש משהו טוב יותר בעולם האנושי, כי הרי המושג 'טוב' הוא מחוץ לגבולות האנושיות, אין להגדירו ואין לתארו, ולכן השימוש בו הוא מעל ליכולת השפיטה-האנושית וגם מעבר ליכולת הביצוע.

לבקש בקשה כזו זה כמו לומר: "אינני יודע מה לבקש ואינני יודע מהו טוב ולכן כדי לבקש את הבקשה הטובה ביותר – אשתמש במושג על-אנושי!". זה כמו לומר: "אינני יודע מה זה, אבל הוא ישנו. אינני יכול לראותו, אבל אותו אני מבקש!".

אוי, נראה לי שפלשתי לתחום האסור. דומני שהקדמתי את המאוחר. לא נורא. חרגתי מן המתוכנן. ספק אם הצלחת לשמוע את דברי. הרחקתי לכת יותר מדי. בכל אופן, זו רק נקודת-המוצא. את העיקר, את ההמשך – טרם הזכרתי. לכל דבר יש זמן ויחסית למצבך בנקודת-זמן זו ביקשת את הדבר הנכון. קשה לבקש תוצר-סופי עוד בשלבי ההתהוות ואולי כאן טמונה אי-היכולת לבקש את הבקשה המושלמת; אולי ההתפתחות-התמידית (למעט במוות ובדומיו) לא מאפשרת זאת. עתה קום והשלם את מסעך אל האמת" – אמר השד ונעלם.

"מה אתה אומר?" – שאל רעי-לארוחה בעודי קם.

"אתה מתכוון ביחס לשאלה: אם זה לא משנה אם אמצא את האמת או לא – אז בשביל מה אני מחפש אותה?" – שאלתי.

"כן".

"זה לא מטריד אותי. כשאמצא את האמת אשאל אותה על כך, ואם היא לא קיימת – הרי זו תהיה תשובה מוחצת" – אמרתי.

"וכי אינך רוצה למצוא אותה בכוחות עצמך?" – שאל.

"זה לא משנה. העיקר שאמצאה" – עניתי, "אמנם אין חכם כבעל ניסיון ואין פיקח כבעל ניסיון רע, אך הבטחת העתיד (שספק אם אפשר להאמין בה) לא גורעת במאום".

"ואולי אתה במסע הלא-נכון. כשם שאינך יודע מה לבקש, כך אינך יודע לאיזה מסע לצאת. אולי היית צריך לבחור במסע אל עצם החיפוש… ובעצם כדי לבחור אתה צריך מסע אל הבחירה… וכדי לברר את מהות הצורך – מסע גם אליו… אך לא לפני שתדע מיהו 'אתה'… כן, אולי היית צריך לצאת קודם למסע אל עצמך, כמוני. אני כבר לא מחפש את האמת, כפי שיכולת להבין לפי בקשתי. צריך למצוא לפני הכול את הגורם הראשוני, את נקודת ההתחלה" – אמר מחפש האמת השני, שכבר לא ראוי לשמו.

"אולי באמת אני במסע הלא-נכון. כשאמצא את האמת אדע אם זה כך. אבל מאיפה אתה יודע את הכול? האם מצאת את הידיעה? האם מצאת את האמת?" – שאלתי.

"גם אתה צודק. שנינו צודקים. הן המסע אל האמת והן המסע אל עצמך מכלילים את הכול ובלתי ניתנים ל'הפרכה'. מסתבר שאין רק אמת אחת… אך אולי בעצם זה אותו מסע בדיוק, רק בדרכים שונות" – אמר.

"אתה מתכוון לומר שהאמת והעצמיות הן היינו-הך? שהאמת היא העצמיות והעצמיות היא האמת?" – שאלתי.

"כן".

"יכול להיות" – אמרתי בעודי הוגה ברעיון.

"חשבת על זה, שכשם שאתה יכול לבקש שלא יהיה בך צורך לבקש – כך אתה גם יכול לבקש, שלא יהיה לך מה לבקש?" – קטעה ההשאלה את קו-מחשבתי.

"ומה התועלת בכך?" – הקְשתי.

"אין כאן שאלה של כדאיות" – ענה.

"ואתה רוצה לדעת מה אני חושב על זה? – אז ככה: זה כמו מצב טוב, אך בלתי-אפשרי" – הקַשתי.

"מה ?!".

"שיש צורך לבקש, אך אין לו יכולת להתממש. זה בדיוק אותו דבר, רק להפך!" – אמרתי.

"שיהיה" – נאנח מחפש האמת לשעבר.

"מה דעתך על שאר הבקשות?" – ניסיתי לעודדו.

"מתברר שלא הכול תלוי במטרה" – אמר המחפש-את-עצמו.

"יש חיים אחרי המטרה" – הסכמתי.

"אחרי העדר-המטרה" – תוקנתי.

"ומה למדת על מהות-הברכה?".

"הו, הרבה, למשל – שהבלעמים (הפוזיטיביים) שמברכים: 'עד מאה ועשרים', בעצם מקללים (ואם איני רוצה לחיות, ואם אני רוצה לחיות יותר או פחות, ואם איני רוצה למות כלל…), והבלעמים שמקללים: 'שתמות', בעצם מברכים (אולי). גם הכביכול-ברכות – 'בהצלחה', 'מזל טוב', 'יומולדת שמח' וכיוב' – הן בעצם יכולות לשמש גם כקללות (ובכל אופן – לא תמיד הן ברכות).

כדי לפשט את העניין אביא דוגמא: אם תיקח למזוכיסט את הכאב והסבל – זו לא תהיה ברכה עבורו. אתה יכול גם לאחל לו שיאבד את מאזוכיסטיותו, תלוי כמה אתה מעמיק. תלוי אם אתה מגיע עד גרעין-העצמיות האמיתי (ואולי גם הוא מעדיף סבל…). בכל אופן, אם תאמר לו: 'הלוואי שלא תסבול' – תצא מקלל. למזוכיסט (באופן שטחי, כמובן. רק לצורך המחשת הרעיון) טוב לסבול. אז רק הברכה: 'שיהיה לך טוב' – עומדת, כמו שאמר השד. ולאף אחד לא טוב כשרע לו. זה אבסורד. זה לא מתקבל על הדעת. אם טוב לו כשרע לו, אז כשרע לו – טוב לו, וממילא לא רע לו! – אכן, המושגים 'טוב' ו'רע' הם לא אנושיים.

כאב הוא לאו-דווקא שלילי והנאה היא לאו-דווקא חיובית. אם כך, אפשר לבחון את טיב הברכה על-פי ההפך שלה – הקללה המקבילה לה; ההפך מ 'טוב' זה 'רע' ולכן הברכה: 'כל טוב' היא טובה (כמו הקללה: 'כל רע'…), אבל ההפך ממוות זה חיים וההפך מחיים זה מוות ואלו מושגים אנושיים (גם המוות!) ולכן אינם מושלמים (כמו כל שאר-המשאלות שהובעו בפני השד).

ניתן ללמוד מכאן דבר מעניין: אם האמרה – 'הלוואי שתמות' יכולה לשמש גם כברכה וגם כקללה, וכך גם האמרה – 'הלוואי שלא תמות' – הרי שהמוות הוא גורם קללה וגם ברכה. זאת אומרת – הוא לא זה ולא זה! מכאן יוצא שלא משנה מהי צורת הקיום, אלא איכותו! איכות-הקיום זה העיקר. מדהים!".

– זה מה שלמד המחפש-את-עצמו על מהות הברכה. נפרדתי ממנו לשלום והתחלתי להרהר: אם ביקשתי למצוא את האמת – הרי השד יכול להתחכם ולגרום לכך שאמצא אותה לעת זקנה או אף אחר-כך! ומי אמר שאי-אפשר לאבד אותה ולהישאר שוב מחוסר-אמת? – אכן בעיות קשות, אך אני משער שהשד לא עד כדי כך אכזר וקטנוני.

השד נעלם זה-מכבר והמחפש-את-עצמו נעלם עתה אף הוא. עמדתי לבדי בקרחת-היער ולא נותר לי אלא להמשיך בדרכי.

זיכרון האורח

וכך עשיתי.

טמפרטורת-האוויר הייתה זהה לטמפרטורת-גופי ולכן לא הבחנתי בקיומה. סנונית ראשונה הסתננה אל השמיים בנסיקה והסנאים חדלו מכרסום האגוזים והביטו בה בהשתאות. מקום כזה מתאים להשתהות, אולם אני הוכיתי בסנגויניות וסקרנות ולכן לא התעכבתי. הרוחות היו עזות כרוחי, אולם אני דווקא הלכתי כנגדן. למרות אי-הדיוק וחוסר-הדמיון זה הזכיר לי (אולי באופן אסוציאטיבי) את השיר "מול כיוון הרוח":

מנסה ללכת מול כיוון הרוח

אל הלא-ידוע, הנסתר

מיואש מלכתחילה, רוצה לנוח

אך אינני מרגיש שמותר.

יעדי אינו ידוע

כי הרוח אי תחילתה אי סופה?

ובמנוחה חפצתי, מדוע?

כי הדרך אותי עייפה.

אני חייב להמשיך ללכת

לעבר התחנה האחרונה

אך אף אם אסיים את דרכי המפרכת

הרוח תמשיך בכיוונה!

לכן ייאושי אבל טרם גיליתי

את המניע הראשוני למעשה

למה עם הרוח לא גליתי

ורק ללכת כנגדה אני מנסה?

את השיר הזה שמעתי עוד כשגרתי בביתי; עובר-אורח עייף וחוור, שאף-על-פי-כן נשאר נחוש בדעתו, התדפק על דלתנו ואנו הכנסנו אותו פנימה. הוא אכל והתרחץ ואחר-כך השמיע לנו את השיר. מלבד היותו תימהוני מובהק הוא היה גם אינדיבידואליסט מושבע.

הוא היה חסר-בית. אורח. הוא פחד שההשתייכות תגזול ממנו את עצמיותו ולכן חי לבדו.

על כל שאלה ששאלתיו הוא ענה בפשטות: "אינני יודע", עד שלבסוף שאלתי בעצבנות: "האם אתה יודע משהו בכלל?", אך הוא השיב כהרגלו: "אינני יודע".

הוקסמתי מהאדם ולכן המשכתי לשאול: "איך אתה יודע שאתה לא יודע?".

"לא יודע".

"האם אתה יודע שאתה לא יודע?".

"לא יודע".

"אם אתה לא יודע שאתה לא יודע, אז למה אתה טוען שאתה לא יודע?".

"לא יודע" – ענה האורח, אך כאן ראה גם צורך להסביר: "יכול להיות שאני יודע משהו, אבל לעולם לא אוכל לדעת זאת. אי-אפשר לדעת כלום. הכול נמצא בספק. ישנן רק השערות ותחושות, אבל הידיעה אינה בנמצא. היא לא בהישג ידו של האדם וגם בזה אינני בטוח. אינני יודע דבר!"

לא הבנתי אז את דבריו (הייתי ילד עם דעות מוצקות) ואף-על-פי-כן חשתי קירבה אליהם. חושבני שהוא היה הגורם לערעור יסודות ביתי והבנזין שליבה את הניצוץ שבליבי. הוא האחראי על שידול סקרנותי ועל הרצון שהתעורר בי לצאת למסע – כך אני חושב, אולם אינני בטוח.

אימי נרתעה מדבריו, כמובן. היא ראתה איך נשביתי בקסמיו, איך הופנטתי מקולו ואיך עיניי זרחו למולו והדבר לא מצא-חן בעיניה (בדיעבד, זה גם לא מצא חן בעיניי, אולם מסיבות שונות לגמרי). היא החליטה להרחיק אותי מצורת מחשבתו ומגישתו לחיים והייתה מספיק חכמה כדי לעשות זאת בדרכו: "יש לכבד כל דעה, אך אין זה אומר שצריך לקבלה. יש לקבלה אך ורק כישות לגיטימית, אך בשום פנים ואופן לא כאמת מחייבת. אין חובה להסכים לה ואין חובה ללכת לפיה. המחלוקת ורכישת הכבוד אינן סותרות זו את זו. הן יכולות לעמוד בקנה אחד".

דברים אלו לא גרעו מהתפעלותי, שחזרה בשנית כאשר נזכרתי באורח. על כל פנים התעוררתי מהזיית-הנוסטלגיה שלי.

נראה ששוב סטיתי מן המסלול המתוכנן. לא נורא, צריך לתת גם לספונטאניות מרחב-מחייה.

המשכתי בדרכי. אבן קטנה, שנפלה מראש ההר, גרפה אחריה את כל השאר. סלע אחרי סלע דורדר ורק בסוף המדרון – הכול נעצר.

פחדתי להיקבר מתחת למפולת והצלחתי להינצל לא בנס, אלא בזכות נסיגה מודעת. עוד לא הספקתי להתאושש מן האסון הפוטנציאלי והנה שמתי לב כי תעיתי בדרכי. מכאן לא נותרה לי ברירה, אלא ללכת לאן שיובילוני רגליי (לא כמליצה – פשוט כך!) עד שאשוב לאיתני, או עד שאמצא סימן מכוון.

חוני הצמחוני

רגליי הובילוני לגיא ירקרק. בתוך מעגל חרוט באדמה ישב אדם שמו חוני. הוא החליט לשבת שם עד ש… ובינתיים הוא צם. הוא היה צמחוני. ניגשתי אליו והושטתי לו גזר, אז הוא יצא ממעגלו והחל לכרסמו. מילה לא הוצאה מפיו, ממש אילמות מרצון. שאלתי אותו: "מדוע אינך אוכל בשר?", אך הוא לא ענה. מיד שטפתי אותו בנחל-שאלות:

"אם כך, גם גזר אסור לך לאכול, והרי הוא צומח. אם תמשיך בדרך זו ותימנע מפגיעה באחר יהיה עליך להפסיק ללכת, משום שזה מכאיב לאדמה, יהיה עליך להפסיק לנשום, משום שזה מטריד את האוויר, ובכלל יהיה עליך לחדול, לא להיות, כי אינך אלא מטרד. ההתחשבות לא יכולה להסתכם בצמחונות גרידא. אם כבר ללכת – אז ללכת עד הסוף ולמות".

הוא לא שאל אותי בתגובה מדוע אם כך אינני רוצח, שאלה שחשבתי שישאל. תחת זאת הוא שתק ואכל את גזרו.

"אז איפה הגבול?" – שאלתי.

שתיקה.

"אם תינתן לך הבחירה בין רצח-אדם ובין רצח-חיה מה תעשה? תאלץ לכפור בעקרונותיך. מצד האמת היית צריך לעשות הגרלה, אך האם היית עושה כך?".

שתיקה.

"ישנם מיליוני מצבים היפותטיים, שבהם לא תדע מה לעשות, מה גם שעם דוחק בזמן לא תספיק אפילו לחשוב על פתרון וזאת משום שהמוסר שלך אינו טבעי, אינו טבעי ואינו אמיתי. למשל, אם תינתן בידך הברירה – או לאכול בשר או למות ברעב, מה תעשה אז? האם תדע מה לעשות?"

שתיקה.

"הרי היית אוכל ושורד, משום שהעיקרון איננו יכול להחליט על השמדתו, להחליט שזו תהיה החלטתו האחרונה. ואולם בן-אדם לא היית הורג, למרות קביעתי האחרונה. מכאן שגם אתה גזען. היכן שוויון הזכויות?".

שתיקה.

"גם אינך מתנגד לאכילת חיה שמתה מעצמה, אז מדוע אינך אוכל בן-אדם שמת במילא? מדוע תכנה זאת 'קניבליזם'?".

שתיקה.

"אתה מפלה את החיות לרעה לעומת בני האדם ולטובה לעומת הצמחים. ואולם בני אדם שהם צמחים אינך הורג, וכי מה ההבדל ביניהם ובין הגזר?".

שתיקה.

"זו יכולה להיות שאלה גם לאוכל הבשר, שכן אין הבדל מהותי בין 'צמח-חסר-פוטנציאל' ובין בעל-חיים. כמו כן, חולים-סופניים, שתלויים במכשירים חיצוניים וסובלים, מהווים בעיה. כך גם הפלות מלאכותיות. כך גם סיוע להתאבדות. כך גם ירייה בסוסים. מהי הגדרת החיים? מהי הגדרת הערך בחיים? ושוב – היכן הגבול? מי קובע אותו? למה דווקא שם? על סמך מה נתת לעצמך את הגדרת תחום-החיים?".

שתיקה.

"אתה שותק – זה סימן שאינך יודע. מה אתה עושה עם אי-הידיעה הזו? הרי שנינו לא יודעים, אך אני לפחות לא קובע חוקים שרירותיים. אני מתמודד לשווא עם השאלה, אך איך אפשר להציב גבול אקראי ללכת לפיו? איך אפשר להתעלם מאי-הידיעה?".

שתיקה.

"ומה לגבי בעל-החיים שבספק? למשל, האם תאכל אמבות? אני יודע שאתה יכול לא לאכול ולפתור את עצמך מהתסביך, אולם מה תעשה כאשר הנקודה ההיפותטית הזו תתממש ותעמוד למבחן? מה תעשה במצב העדין, שבו זו-זו תהיה השאלה (למשל, כאשר תינתן הבחירה בין הריגת אמבה להריגת בעל-חיים)?".

שתיקה.

"צמחונות אמוציונאלית אני מבין; זו סלידה טבעית מדם, תופעה פסיכולוגית, אך צמחונות רעיונית תמוהה בעיניי, והרי זה עיקרון אי-רציונאלי. ואולם, האם באמת קיים ההבדל ביניהן? אולי המניע הרגשי והמניע המחשבתי הם זהים בתכלית, אלא שהרגשי עמוק יותר, ראשוני יותר. בכל אופן, הצמחונות לא נובעת מהנשמה, אם כך מדוע?".

שתיקה.

"ואם במילא שחטוהו למה לא לאכלו? ואם תוצאת אי-אכילתו תהיה זריקתו לפח, אז מה התועלת?".

שתיקה.

"למה אתה כפייתי? מה יקרה אם תאכל פעם אחת בלבד? ואם תאכל בטעות? כן, אם תחטא בשגגה – אילו השלכות יהיו לכך?".

שתיקה.

"ולמה אינך מציל את כולם מהרג? מדוע אינך מטיף? מדוע אינך מונע? מדוע אינך מחוקק חוק, שיחייב לא רק אותך? הרי רצח אדם אתה מסכל, אז מדוע אינך עוצר את הקצב? ומדוע לא תסכן את חייך כדי להציל בעל-חיים?".

שתיקה.

"מה עמדתך בקשר לניסויים בבעלי-חיים? וגני-חיות? וחיות בית? וארבה שהורס יבולים? וזבובים מטרידים שפולשים לבית? וג'וקים?".

שתיקה.

"ואולי זו דרך הטבע? ואולי לכך הם נועדו (אם הם אינם מבינים ואינם חושבים ולא אכפת להם למות)? אמנם ספק אם אנו בנויים לאכילתם מבחינה פיזיולוגית ופסיכולוגית, אבל צמחונותך היא הרי שכלית!".

שתיקה.

"אינך אוכל בשר, אך האם אתה מוכן למכרו או לקנותו? וגם… לא משנה. במילא אינך עונה, ואולי אינך שומע או מדבר?".

"תודה על הגזר" – אמר חוני, שבדיוק בלע את הבליעה האחרונה ושוב יכול היה לדבר. כמה מוזר ומפתיע לשמוע את קולו לאחר ההיאלמות הממושכת, שנוצרה כדי למנוע את היחנקותו.

הוא חזר בחיוך למעגלו ואני נפרדתי ממנו ופניתי לדרכי נטול-הבעה.

תורת המוטציות

עזבתי את המקום. ציפורי-שיר צייצניות הנחוני והראו לי את החץ המסמן. בעודי מתהלך הרהרתי (או להפך – בעודי מהרהר התהלכתי…) על קיומם של כל מי שאינם אני:

אולי כל הסובבים אותי אינם אמיתיים – החלתי בהרהורי – הרי לא יכולה להיות לי ערובה לכך שהם אינם מלאכותיים. אולי הם רק בובות, שהורדו לעולם כדי לשעשעני או לנסות אותי. אולי הם רק תפאורה לעולמי והוא היחיד שקיים. איך אוכל לדעת אם הם באמת מרגישים? איך אוכל לדעת אם הם באמת חושבים? ואולי הם אינם אנושיים; אולי הם מוטציות.

אי-אפשר להפריך את הקביעה הזו בכלים הקיימים. זו השערה המבוססת על אי-הודאות האנושית ביחס לסביבה החיצונית וטיב התקשור איתה. המצב המתואר כאן הוא אפשרי ולכן צריך לקחת אותו בחשבון. אי-אפשר להתעלם מהתיאוריה כשהיא מציאותית, רלוונטית ורווית השלכות מעשיות.

ספקולציה אחת היא – שקנוניה-של-מעלה יצרה את העולם רק למעני ובראה גם דמויות-פיקטיביות, שישמשו לי כחברה. הדמויות מתפקדות כמבוך לשפן-ניסיונות, או כצעצועים של תינוק. הן מדברות לפי שדרים תת-קוליים ופועלות לפי תוכנית ידועה-מראש. מעשיהן מתוכננים, או לפחות נשלטים על-ידי שלט-רחוק. בכל אופן, הן פיקציות.

ספקולציה שנייה היא – שאני הוא אלוהים, שרק אני קיים, שכל הסובב אותי אינו אלא מוצג-דמיוני, הזיה נרקוטית. אינני רק מרכז-העולם, אלא – כל העולם; העולם זה אני, אני אלוהים!

בלתי אפשרי להפריך את הטענה – ודאי שלא אדם אחר, שהוא בסך-הכול ישות-הולוגרמית, אך גם לא אני. זו תזה מושלמת. אין לערערה, על אף הספק שבה, או בעצם בזכותו. שמתי לב שהמילה 'ספקולציה' צמודה למילה ספקות במילון במילון העברי. יש דברים בגו.

העולם כולו נמצא בראשי. כל העצמים הם בסך-הכול אובייקטים והם חסרי-קיימות ללא הסובייקט. כשהם לא מיוחסים אליי הם נעלמים, כך גם כשאני ממצמץ! ומי יוכל להבטיח לי שזה לא כך? הרי אין לי סיבה להאמין שלא ולכן עליי להתחשב בעובדה זו ולפקפק בקיומם, עם כל מה שמשתמע מכך.

אין חוויה קולקטיבית. תחושת האחדות היא אשליה-נפשית ותחושת ההתחברות לטבע היא אשליה-אופטית. האדם הוא ייצור בודד. רק בעצמו הוא יכול לבטוח ורק לעצמו הוא יכול להאמין. לגבי כל השאר תמיד תהיה חוסר-ודאות. אין לי דבר מלבד עצמי. אני בודד בעולם.

חלמתי חלום. ידידי הופיע בו. הוא אמר לי משהו חשוב או מרגש. כשהתעוררתי שאלתי אותו אם הוא זוכר זאת, אך הוא טען שהוא בכלל לא דיבר איתי, הוא שכח שהוא היה שם ואולי הוא לא היה… לא ידידי היה בחלומי, אלא התת-מודע הטעון שלי. תווי-פניו היו רק שאריות-זכרוני ואני היוותי את דמותן ממוחי. הוא אמנם דיבר בחלום, אך לא הייתה לו מודעות, הוא היה חסר הכרה, חסר קיום, שקוף. כשהתעוררתי הוא נעלם וכשאמות – כל העולם הזה ייעלם. האנדרואידים לא יוכלו להחזיק מעמד בלעדי, משום שגופם ייעלם ברגע שיעצמו עיניי, קולם – כשאתחרש, קיומם – כשאחדל. החיים הם חלום אחד גדול שאני חולם וכל המשתתפים האחרים שנוכחים בו יימוגו ברגע ההתעוררות.

אם אצא רגע מנפתולי התיאוריה אומר – שסביר להניח שכל אדם חושב בדיוק כמוני וכל אדם קיים בדיוק כמוני וכך גם העצמים. סביר להניח שהעולם בנוי מקבוצת-בודדים, שלא יכולה להתחבר. ואם אמשיך בקו זה אז – בחיים אין מפגש אמיתי, למרות שמפגש יוצר חיות והתבודדות – מוות, ובמוות החיים הם הפרדה והחדילה היא איחוד-נשמות!

כשאנו חיים החברה האנושית מורכבת מאוסף אינדיבידואלים נפרדים, חסרי קשר, בלי מגע. שלל בעלי ההכרה, המנותקים האחד מרעהו בבסיס. וכשאנו מתים מתאחדים הניצוצות לאש אחת גדולה והאור שהתפצל בלידה חוזר ומתאחה לשלם.

העולם החזותי הוא תפאורה. ההוויה הקוסמית היא מראה-שווא. המאורעות החיצוניים הם תרחישים פנימיים. הקיום שמחוץ לעצמיות הוא כזבי. הצורה הנתפשת היא אשליה. הכול חלום. הכול פנטזיה. כמו הראייה הפסיכודלית שמעורר הסם כך גם קליטת-היקום כולה. הכול הזיה. כלום לא קיים באמת. רק אני לא חלוּם. רק אני לא מוטציה. מה זה הדבר שמייחד אותי מכל השאר? – זו המודעות, ההכרה העצמית!

השאלה העתיקה אודות חסר-החושים הצליחה להוליד בינתיים רק פנומנליזם, אך זה לא מספיק; כאשר כל הקיום תלוי על החוט הדק שנקרא – 'חושים', הוא נשאר בלתי-מובן ובלתי-אמין והאדם נשאר חסר-בסיס וחסר יכולת להביט על עצמו. מוכרח שיהיה יסוד אחר שעליו יתבסס הקיום, יסוד שאינו תלוי באובייקטים אלא בעצמו בלבד, לעת עתה אקרא לו – 'עצמיות'. חסר-החושים הוא בעל עצמיות מלאה והכרה טהורה בה וזאת משום שאין לו גירויים שיסיחו את המודעות-העצמית שלו; חסר-החושים כמוהו כמת!

מתורת המוטציות מתחילה אושיית-הפרנויה, שמתפתחת לאמירה – "הכול כזב", וממנה (בין היתר) נובעת גם הכפירה בזמן ובמקום. ההיסטוריה לא התרחשה לפניי ולא תתקיים אחריי, אפשר לומר. הקיום נמצא מעבר לעולם התופעות ואף מעבר לעולם הטרנסצנדנטלי, כי העצמיות היא פרה-אקזיסטנציאליסטית ואף טרום-הכרתית!

עד כאן ההתלהבות מההתהוות ועכשיו צריך למצוא את הדרך בה אתייחס אל תורת-המוטציות רבת-ההשלכות. הו, יצורים פיקטיביים, אנשי-הכאילו, ישויות שאינן, למרות הכול אתייחס אליכם כבני-אדם חיים. אמנם אין לי על מה להסתמך, אמנם צעד כזה הוא חסר-בסיס, אמנם לא מצאתי הוכחה או עירבון לנכונותו, אך אף-על-פי-כן אשב עימכם. נבנה את ההתקשרות על ריק ועל 'אולי'. ניצור שיתוף על אי-אמון ועל סימני-שאלה. וזאת משום שאין לנו ברירה. אסור לנו להיכנע לאי-הוודאות. החיים חייבים להימשך גם אם משמעות הדבר התפשרות ופגימה בשלמות. צריך לקבל את הדין ולהתפשר עם העולם האנושי. אם נסתגל לעולם – נהיה מסוגלים (להישאר בו)!

תמיד צריך לשאול לאן מוביל השביל. תמיד צריך לשאול מה הלאה. וכאן ההמשך הוא ההתפשרות ומילת המפתח היא – 'ובכל-זאת'. הברירה היחידה שנותרה מלבד זו היא ההתבודדות המוחלטת, איבוד חושים, או – מוות.

אני מקיים מערכת-יחסים שקולה עם העולם שמסביבי, אך תמיד נשארת בי ההכרה לגבי טיבו האמיתי של האובייקט. ומלבד זאת – שאלת קיומו של האובייקט יכולה להישאר פתוחה, כי היא לא משנה דבר מבחינה מעשית ורק מבהירה מהות מבחינה תפישתית וכך קרה שמעז יצא מתוק.

פגישה משולבת (עם פיט ודודו)

נעשתה לי קפיצת-דרך (או שהאקסטאזה-הסהרורית השכיחה ממני את השביל ואת עצמי והליכת-הירח הובילה אותי בחוסר-מודעות ובניתוק מהסביבה) ומצאתי את עצמי פתאום ליד שני אנשים.

"שלום".

"אני בדרכי אל האמת. מה שמך?".

שמי פיט. גם אני אוהב את האמת ומשום שאני איש-פתגמים אני מנסה להכניסה למשפט אחד קצר, הוא הפתגם".

"ומה שמך?".

"שמי דודו ואני איש הדו-משמעות, הכפל-לשון, התרתי-משמע. גם אני אוהב את האמת, אלא שלא רק את צידה האחד".

לאחר ההיכרות הקצרה קלחה השיחה:

אני: "איזה יום יפה היום. לו הייתי בא לכאן בלילה לא הייתי יכול לראות את הפרחים".

פיט: "השמש היא התגלמות הבהירות והגילוי רק לכאורה, אבל למעשה – ביום לא רואים את הירח".

דודו: "כשם שמטהרי-האוויר לא יודעים שהיה ריח".

אני: "אך כשחשוך יש דרכים רבות להביט בלבנה ואילו בשמש אי-אפשר להסתכל".

דודו: "נכון, בשם: 'אש' אי-אפשר להסתכל".

אני: "ומה עוד אפשר ללמוד מכך?".

פיט: "כשם שיש נווה-מדבר, כך גם יש ארגז-חול בעיר".

דודו: "אם הוא בעיר – שוב חזרנו לאש…".

פיט: "צלליות אור ממנורת החושך – כך הם דבריך".

אני: "צלליות אור ממנורת החושך? – והרי החושך והאור אינם הפכים, הם לא פוזיטיביים; החושך הוא הריק והאור ממלא אותו כשהוא נמצא. את האור אפשר לחסום, את החושך לא, כי החושך הוא המצב הטבעי והאור הוא הבריאה שבתוכו".

פיט: "דימוי הבא לשם המחשה של נקודה ספציפית אינו צריך להיות כפוף לחוקי הפיזיקה".

דודו: "אני אשפוט: פי זיכה. אין אש-מה בפיט".

אני: "ומה עושים בחורף?".

פיט: "אני דופק את הראש בקיר ואחר-כך מנקה את הדם".

אני: "וכי למה? מה התועלת?".

פיט: "צריך לחיות את הצער".

אני: "כלומר?".

פיט: גם דמעה היא יפה…".

דודו: להתייפה אך להתייפח".

אני: "אומרים להתייפות".

פיט: "בעולם מעוות – צריך להתעוות. צריך שתהיה התאמה".

דודו: "התאמה יוצרת הטעמה (תרתי-משמע)".

אני: "ראיתי קודם כלב ופתאום הבנתי למה אומרים שהוא ידידו הטוב ביותר של האדם, אך תמהני מיהו אויבו הגדול של האדם".

פיט: "האדם הוא אויבו העיקרי של עצמו".

אני: "אז מה אתה מציע?".

פיט: "כדי לעקם ברזל צריך פלדה".

אני: "כוונתך שאת הרגש תכריע המחשבה?".

פיט: "ודאי שלא, והרי – הויכוח פשט את הרגל והפילוסופיה פשטה את היד".

דודו: "זה כה פשוט".

אני: "אז מה כוונתך, פיט?".

דודו: "כוונתו – לעשות שלום".

אני: "במובן של התפייסות-עצמית או במובן של פרידה?".

דודו: "במובן של השלמה".

פיט: "רק בחושך רואים את האור".

דודו: "רק בחוּשְךָ אתה רואהו".

הנהון.

אני: "לא הבנתי".

פיט: "את החכמה האמיתית כל אחד יכול להבין".

אני: "לא, לא – לא הבנתי מה יש לך להגיד נגד הלוגיקה".

פיט: "מזג-האוויר אינו חשוב במלחמה".

אני: "אך אבחון-המחלה נעשה בעזרת סימפטומים".

פיט: "ולכל תרופה יש את תופעות-הלוואי".

דודו: "הלוואי".

פיט: "ומלבד זאת, ידע מסתמך על מחשבה ומחשבה מסתמכת על ידע ולכן הם חסרי בסיס".

אני: "די. נראה לי שפרקתי את מטען המילים המוגבל שלי ולכן מוטב שאשתוק".

פיט: "אל תגווע ואל תשבע, ובכל-זאת – היאזר בסבלנות".

דודו: "היעזר בה".

פיט: "והרי מי שלא משקיע – שוקע".

אני: "להפך – זו ביצה, שככל שאנסה יותר לצאת ממנה – כך אשקע יותר".

פיט: "בשבילי זו ברכה, ומי שרגיל לשחות בים לא מתרגש מברכה. לעומת זאת, מי שלא יודע לשחות – שלא ייכנס למים ובטח שלא יהיה המציל".

דודו: "גם בשבילי זו ברַכה".

דומייה קצרה.

דודו: "ואני יודע לסחוט מים".

אתנחתא.

דודו: "גם מפני השמש צריך הצלה".

פיט: "אפשר להשתזף ואפשר להישרף".

דודו: "צבע העור כצבע האור".

חיוכי-התמוגגות.

פיט: "האדם החי נהנה בעוד הפילוסוף מגיע למסקנה שהמטרה היא ליהנות".

דודו: "אפילו הסוף הוא א-פילוסוף".

פיט: "הילד לא רק צעק: 'המלך עירום', אלא גם הלביש אותו".

אני: "הילד רואה כמו עטלף – יש דברים שהוא לא רואה בכלל ויש דברים שהוא רואה ואחרים לא".

דודו: "אבל האדם נע בכיוון ההפוך להצטערות".

מבטי מאיסה.

אני: "בהמשך לשיח אודות הספונטאניות הפזיזה – האם אינך חושש לקנות חתול בשק?".

פיט: "אני בסך-הכול שואל – כמה אפשר לשטוף את הכוס לפני השתייה?".

אני: "אם כך, בסדר. עכשיו השקני מעט משנינותיך, בלגימות קטנות, שלא אשתנק".

פיט: "בחפץ לב: הצפוי אינו כפוי. תמיד שינוי מלווה בגינוי (-עצמי). כל דעה נובעת מצורך קיומי. ניחוש זה חוש. צריך לעצב את העצב מחדש. להיות גאון זה שיגעון. כשהחיים כרגיל החיים חרא-גיל. צרכן צריך להיות צרחן. אדישות היא התגובה החזקה ביותר. הכוונה גדולה מהמעשה. את האופק לא רואים ברור, לכן צריך ללכת צעד אחרי צעד. גם העין השלישית יכולה למצמץ ואפילו לפזול, או להזדקק למשקפיים. עם המפתח המתאים כל מנעול נפתח. אין לשבור שבור. עצה שניתנת לכולם – גרועה היא (בניגוד ל…). המוות עושה את אלוהים. יצירה היא יצר. הבינוניות לא קיימת, כי לכלום אין ערך".

עצירה להתנשפות.

אני: "מה עוד?".

פיט: "הזמן חייב להיות יחסי למשהו ואם הוא אין-סופי הוא לא קיים. לכן האלוהי הוא הכול וכלום. הריק הוא משהו – הוא רק ריקנות, והכול הוא כלל לא דבר, אלא בסך-הכול כלום. החיים לא מספיק טובים בשביל לרצות לחיות. ככל שהעולם מתפתח – עולם הדמיון מצטמצם. כשאני רואה את החורף קר לי".

אני: "כבר שמעתי פעם מישהו דומה, שאמר לי שבניינים גבוהים גורמים לו להתאבד".

פיט: "המקוריות תלויה במקריות. לא הראשוניות-הכללית היא מה שחשוב".

אני: "תמשיך…".

פיט: "ההצגה הטובה ביותר היא זו שלא מאמינים שהיא הייתה הצגה, שכל-כך משכנעת עד שחושבים שזו המציאות והכול מתרחש באמת ולא רק משוחק".

אני: "נו, אל תפסיק!".

פיט: "אם רצונך שאדם יהיה קשור – דאג לכך שלא הוא יקשור את עצמו".

אני: "מכאן שבכדי להשתחרר האדם צריך לקבל עזרה. הוא לא יכול לצאת לחופשי בכוחות עצמו".

פיט: "לא! הרי האדם קשר את עצמו!".

אני: "משפטך האחרון אינו פתגם".

פיט: "הקרבתי משפט אחד למען המשפטים הרבים שיבואו לאחריו".

אני: "והרי זה כמו להרוג אדם כדי שיהיה לילדיו מה לאכול".

פיט: "רצח מוביל לנצח".

אני: "מה הקשר? התחלת להגיד משפטים ללא מובן".

פיט: "פשר זה לא עניין של קוד ופענוח".

אני: "גם זה אידיוטי. מוטב שתשתוק. עכשיו אני מסופק אם השם 'פיט' באמת נגזר מ-'פתגם', או שמא מ-'פטפוטי-סרק'. אמרות-השפר שלך מתיימרות לבטא אמיתות (נשגבות או לא), אולם הן גיבוב מילים, שלכל היותר מהווה חומר-למחשבה. אתה מחשיב את עצמך שליח של אמת מוחלטת, אך אינך טורח להעמיק שורשים. נוסף על הכול אתה גם מנסה להכניס עיקרון שלם למשפט אחד קצר וכמה שהתוצאה מחפירה – הכוונה מגוחכת עוד יותר (הכוונה גדולה מהמעשה, אמרת…). נדמה לך שאתה האמת, אך לא אותך אני מחפש. סור מדרכי! קביעותיך אינן מרשימות אותי. אני יכול לחיות בלעדיהן".

פיט: "אסור מדרכך, אך אשוב לסורי".

דודו: "למה אסור?".

אני: "הו, כמעט שכחתיך. הגיע תורך. אנא שעשעני במשחקי-המילים ה-'ביגמיות' (ולעיתים ה-'פוליגמיות') שלך".

דודו: "בסדר. השביל האמצעי הוא רק אמצעי להגיע למטרה. איווי הוא עיווי. הון זה און (ת"מ). המַענה מֵענה והענייה ענייה. מי שרוצה להאריך חיים צריך להעריך אותם. הכעוס הוא כאוס. כל אמתלה – אמת לה. התאמרות היא התעמרות. כל אופנסיבה מצריכה אופן וסיבה. ה-'עין השלישית' עצומה. אומנות האמונה מצריכה התאמנות. אילמות מובילה לאלמוות ואלָמות – אל מוות. הרחם מרחם. כדי להיות מאופּק צריך להיות מאופק (כאפיק נחל שאופקו ים). התגלות מובילה להתגלות. גורו מהגורו וגורו מגורו (וכן ממגורו). מרעיב זה מרהיב. חם ליד האח. נעלה עד הנעלה. מי שתוהה טועה. טוהר זה רק תואר. מזהיר. טיפוס. כפר. מושב…".

אני: "די די די! אינני רוצה לשמוע עוד. אתה מדבר ב-'תרתי-משמע' בעוד האוזן היא חירשת. אתה מדבר ב-'כפל-לשון', כשבעצם אין מה להכפיל (0 נשאר 0). אתה מדבר ב-'דו-משמעות', אף שלדברים אין משמעות כלל. לשום דבר בעולם אין משמעות. ועוד אמרת, ש-'מי שרוצה להאריך חיים צריך להעריך אותם'. האם אינך מבין שלכלום אין ערך; לא לחיים ובטח שלא למילים המתיימרות לייצגם. אז מדוע ליצור שתי משמעויות כשאין בסיס אפילו לאחת? אתה מעמיס יותר מדי תוכן על כתפיה של מילה אחת קטנה".

דודו: "כי משמעות זה עניין של השתמעות וערך זה עניין של עריכה. שווי זה עניין של שוויון וחשיבות זה עניין של מחשבה".

פיט: "ובשביל מה יש לך שתי אוזניים אם לא כדי לעשות מיזוג של הזוג?".

אני: "שיתקו. אין לי זמן עכשיו למשחקים. אולי בפעם אחרת שלא אהיה כל-כך עסוק אשב עימכם, אך עכשיו דברים אחרים מטרידים את מוחי. מזלכם שניחנתם בחן רב, שמצליח להציל אתכם ואף לעורר בי חיבה כלפיכם. כמו תינוק שבכיו מכפר על אומללותו וחמידותו – על אין-העניין בו. התינוק לא יכול להתקיים לבד. כך גם אתם – כשאתם כשלעצמכם אינכם ראויים. אתם רק קישוט".

דודו: "ואתה דון-קישוט".

עוד הספקתי לשמוע את דודו, ברם כבר התחלתי להתרחק מהם תוך-כדי נפנוף לשלום, עד שנאלמו קולותיהם ולבסוף גם דמויותיהן נעלמו. עתה הייתי צריך לשבת מעט להתאושש מהמפגש המסעיר.

שינה תחת עץ (ת"מ)

התיישבתי מתחת עץ עמוק-שורשים ונשענתי על גזעו. השעה הייתה כבר שעת-צהריים והשמש להטה וקפחה, אולם אני הייתי מוגן בצילו של העץ הגדול. ניסיתי לחשוב על מאורעות היום שעברו עליי ולנתח את התרחישים ואת האנשים שנתקלתי בהם, אך נרדמתי תוך שניות בודדות, עוד לפני שהספקתי לקרוא למחשבה. מול הנוף המרהיב של שדות ירוקים אין-סופיים ישב אדם וצייר. הצצתי בתמונתו וראיתי את אותו הנוף בדיוק, אלא שהפעם בגבולות הבריסטול.

"בשביל מה אתה מצייר מה שבמילא יש?" – שאלתיו.

"אינני משכפל אלא יוצר. עצם העובדה שציירתי דווקא את הנקודה המסוימת הזו מתוך אין-סוף הנקודות שמהן מורכב הטבע – עושה אותה לשלי. האמירה אינה בריאה יש מאין, אלא התמקדות על דבר ספציפי מתוך המכלול הקיים. המשמעות גלומה בבחירה" – ענה הצייר.

"אך בשביל מה אתה בכלל מצייר?" – שאלתי.

"לא יודע".

"הרי זה חסר-ערך. הכול נובע ממניעים נפשיים. יש לך צורך ליצור ואתה צריך להיפטר ממנו" – אמרתי.

"בשביל מה?" – שאל הצייר.

"לא יודע".

"יש לך צורך להיפטר מהצורך ואתה צריך להשמיד אותו" – אמר הצייר.

"בשביל מה?".

"לא יודע".

"גם אני לא".

שתיקה.

הצייר הוציא את תיק-העבודות שלו והראה לי את ציוריו; עוד ציור ועוד ציור ועוד אחד ועוד…

"מה זה?" – שאלתי פתאום.

"זו כרכרה".

"ומה הסיפור שלה?".

"כדי לדעת את זה תצטרך להיכנס לציור" – אמר הצייר.

הכנסתי רגל אחת לציור ואמרתי: "תיכף אשוב".

"כשתחזור אקריא לך את המסה: 'אמנות איכותית ביחס לאיכות-החיים', שמדברת על מהות ה-'טיב', שמציאותו נמצאת בספק. המסה אינה מדברת על מהות האמנות. האמנות משמשת בה רק כמיקרוקוסמוס של החיים" – אמר הצייר.

הנהנתי בראשי וקפצתי פנימה.

בציור היה ערב. הסוסים שהיו רתומים לכרכרה (שעכשיו ראיתי עד כמה מלכותית היא) התאבסו מן העשב הרך. הם היו מרוסנים, אך הנהג, האוחז-בשוט, היה נסער.

"מה קרה?" – שאלתי בדאגה.

"עלה מהר. אני אסביר לך בדרך".

ניכר היה עליו שהוא ממהר. ההצלפות בסוסיו המאולפים נעשו בתדירות גבוהה, שרק הלכה וגברה. עברנו מרהט לרהט. לאט-לאט חשתי שגופי מתחמם.

"שכחתי אותו" – אמר לפתע הנהג.

"את מי?".

"מישהו מאוד חשוב שילם לי כדי שאקח אותו לאן שהגעתי ואני כל הזמן חשבתי על המקום אליו אני נוסע, כך שלגמרי שכחתי לשם-מה אני נוסע לשם. באמצע הדרך הוא ירד כדי לעשות את צרכיו ומיד לאחר שהוא נעלם בשיחים אני המשכתי בלעדיו. כל הזמן חשבתי רק על המקום אליו אני צריך להגיע. לא שאלתי 'למה'. לא חיפשתי את הסיבה. המשכתי בלעדיו והגעתי ליעד, אך שכחתי את המטרה!".

"יפה שהצייר בחר לצייר את הנהג ולא את הנוסע האבוד" – הרהרתי בליבי.

"אתה מקשיב לי? איפה הייתי? אה – אז הגעתי ליעד, אך שכחתי את המטרה ולכן הכול היה לשווא, ללא תועלת, סתם. כאילו לא עשיתי כלום ואפילו גרוע מכך, כי אני צפוי לעונש. בכל אופן, כשהגעתי שאלתי את עצמי: 'מה אני עושה פה?' ומיד נזכרתי שמישהו זועם כנראה מחכה לי באמצע הדרך. האנשים שחיכו לו זעמו אף הם ושלחו אותי לאסוף אותו מן המקום בו זנחתיו. 'אל תחזור בלעדיו' – אמרו ושיניהם שלופות וחדות. עכשיו אתה מבין למה אני נסער? אה?".

הוא ירד מן הכרכרה והחל לצעוק בקולי-קולות: "אדוני, אדוני, איפה אתה? חזרתי, בא ניסע", אך אין קול ואין עונה. הנוסע כנראה המשיך בדרכו עם מישהו אחר. אולי טרמפ. ואולם הנהג לא התייאש. הוא המשיך לחפש ולחפש. מה כבר היה לו לעשות? לחזור למקום ההגעה לא יכול היה מפאת הבושה והייאוש.

"יפה שהצייר הקפיא את הנהג ברגע ההגעה, שנייה לפני רגע המעבר (מסיפוק לצער מהול בפחד ודאגה) ואל עכשיו" – הרהרתי בליבי.

למרות שהיה ערב זיעה הצטברה במצחי. החום שפלש לגופי בהדרגה כל זמן הנסיעה המשיך להציף אותי אף עתה. הרטבתי את פניי, אך ללא הועיל; החום רק עלה ועלה ודומה היה שהגיע לשיא-הלהיטות. עוד לא הספקתי לצאת מן התמונה ולשמוע את מסתו של הצייר והשמש סילקה את חלומי והעירה אותי משנתי.

נרדמתי בצל והתעוררתי בשמש – כיצד הדבר אפשרי? השמש אינה זזה ואני הרי ישנתי, רק העולם שהיה אמור לסכוך על ראשי זז. העץ שהפריד ביני ובין השמש ועצר את קרניה המכוונים אליי הוזז על-ידי כדור-הארץ ואפשר את חימומי מחדש. העץ הוא חלק בלתי-נפרד מן העולם, מכדור-הארץ (ואני?). בכל אופן, המנוחה לא התאפשרה. הרגיעה לא הצליחה. השלווה לא החזיקה מעמד לאורך-זמן. וזה לא משנה אם האדם משתנה או משונה – אף פעם היחס בינו ובין השמש לא נשאר במצב סטאטי. הכול נע. הכול בתנועה. אין מקום שאפשר לשבת בו תמיד. אולי בינתיים הוא מספיק טוב, אך זה רק בינתיים; לזמן מוגבל. לאט-לאט הוא יתחיל לאבד את טיבו. לאט-לאט השמש תתחיל לפלוש אליו ואז יהיה צורך בדינאמיות, בחיות, בתזוזה.

כן, זה קורה לאט-לאט, לא בבת אחת, אלא בהדרגה. ההתפתחות היא איטית. ההתהוות אינה פתאומית. ועצם העובדה שהמקום לא טוב בכל זמן ובכל מצב אינה גורעת מטיבו – הוא היה די טוב בזמנו, במצב מתאים. כשנרדמתי הוא היה מושלם; הצל כיסה אותי לגמרי. אחר-כך הוא לאט-לאט התחיל לאבד נקודות-זכות (אך עדיין היה ראוי שאשב בו), עד שלבסוף סיים את תפקידו כמחסה (או כמכסה) ואילצני לקום.

קמתי.

שלושת הצריפים

עתה הגעתי לשורת-צריפים. כולם נראים זהים: גגות, דלתות, חלונות. תהיתי האם גם מבפנים אין הבדל ביניהם והחלטתי לעשות מעשה: לקחתי אבן גדולה, הנחתי אותה מתחת לחלון של הצריף הראשון, עליתי עליה והצצתי אל תוך (תוכן) הבית. הדקורציה הייתה פשוטה מאוד; כמה תמונות, ארון ושולחן-אוכל עם כיסאות. ליד השולחן סעדו איש ואישה את ארוחת הצהריים שלהם. עמדתי בשקט מופתי מאחורי חלונם ותיעדתי את שיחתם הבאה:

היא: "תעביר לי את המלח, בבקשה".

הוא: "מדוע את אומרת 'בבקשה', וכי לא ברור שאת מבקשת? וכי חשבתי לרגע שאת דורשת או מצווה? הרי כל מהות המילה הזו היא נימוסים ומלבד זה היא חסרת-ערך לחלוטין. ואנו מכירים כבר כל-כך הרבה זמן. איתי את לא צריכה להעמיד פנים. איתי אינך צריכה להתחבא מאחורי החיוך-המלאכותי ולברוח אל עולם-המוסכמות. אחרי כל-כך הרבה זמן שאנו ביחד אני מצפה ממך שתהיי טבעית ושלא תתגנדרי ותתיפייפי כבהרגל. שתסירי מעליך את המסכה ותזרקי את כל המקובלות-החברתיות-חסרות-הפשר-כשלעצמן. בזה שאת אומרת 'בבקשה' אינך מביעה כבוד כלפיי, אלא להפך; את גורמת לתחושת ריחוק! אם כך בבקשה – הימנעי משימוש במילה זו".

היא: "בסדר. אני מבינה. לא צריך להתרגש. תעביר לי את המלח".

הוא: "לא חבל על המילים? ועוד בזמן האכילה…! אינך צריכה לומר לי 'להעביר', הרי זה מובן מאליו. הן ודאי לא אחשוב שרצונך הוא שאראה לך את המלח, או שאחביאו וכד'. גם אם היית מפשיטה את המילה ממשפטך הייתי מבין שמדובר בהעברה. אמנם זו לא תוספת בעייתית כמו 'בבקשה' – שבעייתה היא המהות – אולם בכל-זאת חבל על כל מילה, זה בזבוז זמן וכוח וזה מיותר. בנוסף לכך, כבר ודאי את מבינה לבד, שאין צורך לומר 'לי', כי רק שנינו כאן!".

היא: "טוב… הבנתי… המלח".

הוא: "אחרי כל-כך הרבה זמן שאנו ביחד הייתי מצפה מאיתנו להבין האחד את צורכו ורצונו של השני גם מבלי להשתמש במילים. הייתי צריך להעביר לך את המלח מבלי שהיית צריכה לבקש זאת. מעכשיו, אפוא, אנסה לספק את מבוקשך מבלי שתבקשיהו, רק על-פי תחושה אינטואיטיבית וידיעה טלפתית טהורה!".

היא: "או-קיי".

(הוא מעביר לה את המלח).

היא : "תודה".

הוא: "נו…".

דיאלוג די מונולוגי, למען האמת. חסכני מהכיוון הלא-צפוי. להיות שתקן בכוח, באובססיביות ובהתעקשות-יתר זה סתמי. מילא אם זה היה טבעי, אך הבן-אדם רק סיבך את מה שפשוט מטבעו. ולשם מה? – סתם. אינני יודע מדוע האישה נשארה איתו…

בכל אופן הגעתי לצריף השני. הפעם הצריף היה מהודר ומהוגן במיוחד. מסביבו היו גנים ומול דלתו – בור מים. מצאתי אבן מסותתת והנחתי אותה מתחת לחלון. טיפסתי עליה, אך מכיוון שבפנים היה חם ובחוץ קר הזגוגית כוסתה באדים (ואולי זה כתוצאה מהתנשפותם החמה של מציצנים אחרים…). על כל פנים ניגבתי אותה מעט ושכבת האדים הגולמית הוסרה.

בתוך הצריף ישבו איש ואישה עם ילדם הקטן והבריגו ברגים באומים. מיד ידעתי שהם בורגנים, והרי הבוּרגני הוא בוֹרגני – שמתברג בדיוק לאן שהוא צריך (או יותר נכון – לאן שאומרים לו שצריך), שמשמן את עצמו היטב כדי למנוע חיכוכים ומנסה למצוא התאמה מקסימאלית. לכל בורג יש אום והבורגני רק צריך ללמוד איך להיכנס אליו באלגנטיות, איך לחדור ולהישאר בפנים. הוא צריך ללמוד לסובב את עצמו (בדרך-כלל לא מסובבים את האום) כדי שיהיה לו מקום בטוח ומוגן שבו הוא יוכל להימצא. בו הוא ישהה במצב סטטי (מצב מסותת) עש שיחליד וכבר לא יכול לצאת גם אם ירצה. הבורגני מכניס את כל גופו לתוך המערבולת הכפייתית, אך כאשר לעולם לא יוכל להיכנס. הוא פשוט גדול מדי.

הילד התחיל לשחק עם ברגי-הפלסטיק שקיבל מאביו; הוא חיבר שני ברגים לאום אחד ושני אומים לבורג אחד. אחר-כך יצר צורות על הכיסא ובנה מגדלים שהרקיעו שחקים, אך ברגע שאביו הבחין במעשיו הוא גער בו ומיד חייך ברכות ולימד אותו כיצד מבריגים כהלכה, מהי הדרך הנכונה (והיחידה) ומה אסור לעשות אף-פעם.

"יש להשתמש באצבע ובאגודל ולא בשום אצבע אחרת ולהתמיד להבריג בצורה סיבובית, עד שראש-הבורג נושק לאום. אסור לעצור באמצע, כי אז האחיזה תהיה רופפת, אסור להשתמש בפטיש, כי אז נהרסת ההברגה-הפנימית, ואסור בשום-פנים להשאיר את הבורג והאום נפרדים" – אמר האב.

"אבל למה? והרי הם שתי ישויות נפרדות. כשם שטוב לאחדם מדי-פעם, כך גם טוב ליצור הפרדה, לשנות מצב, לגוון תפריט" – בכה הילד.

"לא. הנה תקנון-הבורגנים והנה הוראות ההברגה. המברג הגדול ציווה עלינו להיכנס לחור, לבור-ללא-תחתית, ולכן נעשה זאת. אולי זה בור-גנות, אך כך צווינו לעשות" – 'ענה' האב.

קפצתי מן האבן וברחתי משם (כל עוד נפשי בי) בצעדים קצובים. כמעט נפלתי לבור הנורא, שהיה מכריח אותי לצנוח בצניחה-חופשית ואין-סופית, אך למזלי הבחנתי בו בעוד מועד והספקתי לזנק הצידה. זרקתי לתוכו אבן ושמעתי קול נפילה. כנראה שבכל זאת הייתה תחתית. עברתי את הגדר והשער והבטחתי לעצמי שלא אשוב לשם יותר.

הגעתי לצריף השלישי, הגדול מכולם. היו לו שני חלונות, כדי שיוכל להיכנס מספיק אור לתוכו. הצצתי מן החלון הראשון וראיתי אדם יושב על רצפת-העץ במרכז החדר הלא-מרוהט. אף-על-פי שהוא היה לבד הוא דיבר עם עצמו בקול:

"רק כשאני לבד אני יכול להיות עצמי במאת האחוזים. כשיש מסביבי אנשים הם רק מסיחים את דעתי, מפריעים למודעותי וגורמים לי לחרוג מעצמיותי האמיתית. כאשר יש מפגש ישנה משיכה טבעית, שיוצרת היסחפות בלתי-נמנעת, אך אני אינני רוצה לאבד אפילו קמצוץ מעצמיותי. אינני מוכן לוותר ולו על קורטוב-פנימיות תמורת מפגש עם אנשים אחרים. ואולם אין זו אלא בריחה אל הדרך הקלה (ומה רע בכך?). אני פוחד להעמיד את עצמי בניסיון, והרי אם רוצה אני להוכיח לעצמי את חוזקי ויציבותי עליי להתמודד עם המפגש. עליי להתמודד ולא להתבודד. ה-'אני האמיתי' שלי יוכיח את עצמי לפני רק כאשר הוא יממש את עצמו מעשית, רק כאשר ייווצר מפגש בינו ובין אדם אחר וה-'אני האמיתי' שלי יישאר כפי שהוא ולא ישתנה מהותית או התנהגותית. התבודדות אמנם יוצרת מודעות-עצמית טהורה ונקייה מהפרעות, אולם מפגש והתחברות עם בני-אדם יוצרים חיכוך, יוצרים אנרגיה וכוח, יוצרים ממשות, יוצרים חיות! החיבור מביא להתפתחות והמגע מביא לפריצה אל החדש. ההתבודדות, לעומת זאת, לא יוצרת דבר ולא מביאה לכלום. ההתבודדות היא סטטית בעוד ההתנגשות היא דינאמית, אך הרי אני דוגל בסטטיות, בחוסר-שינוי, במוות. מפגש הוא אכן דלק-החיות, אולם אני דוגל במוות. ובכל זאת אפשר למות גם ביחד. אסור שהנוכחות הזרה תהווה מכשלה. השאיפה צריכה להיות הגעה לאי-תלותיות בגורם חיצוני זה; שעצמיותי לא תשתנה ולא תלבש מסכות בין אם היא לבד ובין אם לא, שהתנהגותי לא תשתנה בהתאם למצב זה או אחר, שלא אהיה תלוי בעצמים ובהתרחשויות, אלא מנותק לגמרי מן הסובב אותי, את עצמי. כשאני לבד עליי לחשוב שיש ליידי עוד אדם, כשאני בחברה עליי לחשוב שאני לבד, למרות שבכל ארבעת המצבים האלו התנהגותי היא אותה התנהגות בדיוק ומעשיי זהים לעצמם, בלי קשר לנוכחות הזרה, הקיימת או המדומיינת. למשל – יכול להיות שעכשיו מישהו מציץ עליי מן החלון, אך זה לא מה שיגרום לי להפסיק. זהו, עכשיו אני יכול לצאת, אני יודע שזה לא משנה!".

המתבודד נשאר לשבת על רצפת העץ ואני ירדתי מן האבן והצצתי מהחלון השני של הצריף. נכחו בו ארבעה אנשים (שהצלחתי לקלוט את שמותיהם במהלך השיחה שתובא להלן): מיסטר מיסטי, סבא לוגי, חיים ורזי. מיסטר מיסטי ישב על השטיח בישיבה מזרחית, רזי התחבא מתחת לשולחן, חיים עמד או התהלך, ורק סבא לוגי ישב על הכסא שבצד השולחן-מחבוא. חיים, האנרגטי שבחבורה, היה הראשון שפצה את פיו:

"שמתם לב שהמילה 'חיים' מופיעה בלשון רבים ואילו המילה 'מוות' מופיעה בלשון יחיד?".

"אבל מה זה אומר?" – שאל בזלזול סבא לוגי – "גם אני יכול להגיד ש-'מוות' זה ההפך מ-'חיים', שכן 'מם' זו 'מם' ושני 'ווים' הם כמו שני 'יודים' והאות 'תו' דומה מאוד לאות 'חית', אבל מה זה אומר?".

"מה זאת אומרת – 'מה זה אומר'? – זה אומר שהחיים אינם מאורע בודד, אלא תהליך המשכי, ולכן החיים מסווגים בקטגוריית הרבים. המוות, לעומת זאת, הוא חד-פעמי ולכן הוא יחיד".

"אני דווקא חושב שזה מאוד יפה" – אמר מיסטר מיסטי.

"ממתי אתה גם חושב?" – השתלח בו סבא לוגי בציניות.

"מאז ומתמיד, אלא שאני טוען שצריך שיהיה לדברים קיום גם בלי החכמה".

"תורתך, מיסטר מיסטי, מתקיימת על חשבון נכותו של המדע. היא בריחה ואי-התמודדות אמיתית" – אמר סבא לוגי.

"ההפך הוא הנכון, כי לא תמיד הייתי כזה; נולדתי כך שמנוע המחשבה תמיד מסתובב אצלי, אבל עם הזמן למדתי ללחוץ על הקלאץ'! העמידו לפניי את המחשבה מול הספונטאניות, האינטלקטואליות מול האינטואיטיביות, התכנון מול הזרימה, ההלחנה מול האלתור, התכנות מול הרפלקסיביות, ואני בחרתי מרצון בהצעות השניות. הבעיה העיקרית שלך, סבא לוגי, היא שאינך יכול להתמודד עם העובדה שישנן צורות-התמודדות שונות" – אמר מיסטר מיסטי.

"כל מה שאני אומר הוא – שאתה מתכחש להיגיון שלך".

"ולאן ההיגיון מוביל? כל הפילוסופיה-הקיומית-הלוגיסטית מבוססת על הרוח, אותה היא מנסה לחסל!" – אמר מיסטר מיסטי.

"זו טענה עתיקה ודחוקה. טבעי שהמיסטיקן יטען שכל הפילוסופיה בנויה על מיסטיקה, משום שאין לה בסיס יציב אחר שיכול להחזיק אותה עליו, אך זה נכון רק מבחינת המיסטיקה. מבחינה פילוסופית – המיסטיקה היא תופעה פסיכולוגית גרידא" – אמר סבא לוגי.

"אבל באמת אין לפילוסופיה בסיס מוצק" – אמר מיסטר מיסטי.

"אתה אומר שהכול חסר בסיס כי לא הגעת לאמת".

"ההפך – לא הגעתי לאמת כי הכול חסר בסיס!"

"אוי, אין לזה סוף, בא נפרד" – התייאש סבא לוגי.

"יותר טוב – בא נגשר על הפערים. הפילוסופיה יכולה להפריך את המיסטיקה והמיסטיקה יכולה ללגלג על הפילוסופיה, אך במקום לממש את היכולות האלו – מדוע לא יחיו בשלום?" – הציע מיסטר מיסטי.

"כי אז נאבד עצמיות. לא תמיד טוב להתפשר. עמק-השווה לפעמים לא שווה כלום. אינני רוצה לאבד את ייחודי, את מאפייני" – אמר סבא לוגי.

"אתה מתחיל להישמע כמו שכננו לצריף; המתבודד שגר בדירה הסמוכה".

"כנראה שבכל-זאת מגע יוצר השפעה ושינוי והיסחפות. הי, רזי, האם בגלל זה אתה מתחבא?" – שאל סבא לוגי.

"לא, ואני לא אגיד לכם למה" – אמר רזי.

"נראה לי שכרגע אמרת זאת באופן לא-רצוני. אתה פשוט נמשך את החידתיות ומרעיף על עצמך מסתוריות" – אמר סבא לוגי ומיד השלים אותו מיסטר מיסטי:

"אתה אפוף-סודות שאתה בראת. יכול להיות שאינך חושף את עצמך מאותו חשש של איבוד-עצמיות, שבא בצורה אחרת. אינך רוצה שיכירו אותך ואז מעשייך יהיו צפויים. רצונך לשמור על זכות-הבחירה ולכן אינך רוצה שידעו… הפרטיות חשובה לך משום שאתה רוצה להיות האדם היחיד שיכיר אותך, אולם מה שנסתר מעין-אדם לא נסתר מ-'אין-אדם'. הנעלמים החסרים אמנם יוצרים מסביבך הילה של מסתוריות, שמטשטשת את יכולת הדיבור/תקשורת/היכרות/שיפוט שלנו איתך/אותך, אך הם אינם אמיתיים, הם אינם טבעיים. אתה מסתגר מפני שאתה חושב שהיפתחות משמעה הכנסת אורחים לחדר-השינה של העצמיות, כשלמעשה האורחים יושבים אך-ורק בסלון. הם לעולם לא ירדו לעומקך, וגם אם כן – זה לא צריך להפריע לך. הידיעה שאתה מובן ואפילו מובן לגמרי אינה צריכה להפריע לך. נאמר שיש לך כפיל, שזהה לך בדיוק מפנים ומבחוץ – האם העובדה שאינך יחיד פוגעת בייחודיות ובמיוחדות שלך? האם ההכרה-העצמית שלך נפגמה כתוצאה מכך? לא, היא אינה תלויה בדברים כאלה. בכל מקרה עצמיותך בלעדית (לגבייך)!".

"אז מה אתה אומר?" – האיץ בו סבא לוגי – "יש משהו בדברינו, לא?".

"כן או לא – מה זה משנה?" – פיהק רזי.

"מה זאת-אומרת? זו שאלה גורלית. זה מאוד קריטי!" – הזדעק סבא לוגי.

"העיקר זו השאלה. התשובה כבר לא חשובה. החקירה מניבה פירות מעצמה. היא איננה זקוקה לעזרתה של ההחלטה" – אמר רזי.

"איך אתה יכול להגיד את זה?".

"הרי (היפותטית ובעצם גם מעשית) אפשר לשנות את אישיותך, אופייך, נפשך, גופך, דרכי-חשיבתך, דרכי-התנהגותך, זיכרונך, רגשותייך וכל שאר מאפייניך, המכונים בטעות או שלא בטעות – עצמיותך. אך מה זה משנה? בכל מקרה זה לא בשליטתך, וגם אם כן – אז רק באופן זמני, חלקי וארעי. ויותר מכך – אם כל המאפיינים האלו (והאחרים) הם עצמיותך, אז אתה יצור-משתנה והשינוי תווי בעצמיותך המשתנה ללא הרף והיא מהווה חלק בלתי-נפרד ממנה. ואם המאפיינים הם לא עצמיותך אלא רק מעטפתה של העצמיות האמיתית שנקראת – נשמה, אז הבעיה נפתרה מעצמה".

"ומה אתה אומר, חיים?" – שאל מיסטר מיסטי.

"אני אומר שלא משנה התוכן – העיקר האווירה".

ברגע זה חיים הבחין בי ולכן קפצתי מן האבן והסתלקתי.

התגלגלות חופשית במורד הדרך

על כל פנים – המשכתי בדרכי.

השמש כבר עמדה על סף-שקיעה; שעת אחר-צהריים מאוחרת. עצמתי את עיניי מול השמש והתבוננתי בצהוב. לעצימה לא הייתה די עוצמה וכך הבנתי, שהאור שאנו רואים הוא רק צל. אחר-כך שמתי את ידי על עיניי העצומות והתבוננתי בשחור. אז גיליתי שאת השחור כבר גילינו… בכל אופן, להביט בשמש לא הצלחתי (אך חשתי בקיומה על-ידי ההתחממות!). עובדה זו רק נתנה לי השראה. מיד הוצאתי דף ועט וכתבתי את השיר – "ושוב אותן (ה)מילים":

ושוב אותן מילים

אולי אמצא בהן משמעות חדשה

מה מסתתר בין השורות?

– כמו להסתכל לשמש.

ושוב אותן המילים

הפעם כדי להיזכר

וליהנות מפסי המחשבה המוכרים

החוזרים אלייך

– כמו להביט בירח.

זה אמנם לא הדימוי המיידי, המתבקש, הצפוי, אך למוזה יש כללים משלה ואין טעם להתווכח איתה.

הכנסתי את הדף לכיס ושלפתי את אצבעי. הבטתי בה בעין ימין ואחר-כך בעין שמאל כל שמיקומה היחסי זז. ואז פקחתי את שתי עיניי ונוצר שטח חצי-קיים באצבעי.

"אם אין ראייה אובייקטיבית אולי גם אין אמת אבסולוטית" – אמרתי בליבי.

השעה הייתה שעת ירח-שחור, אך כאמור – יש דרכים רבות להביט בירח. בו לפחות אפשר להביט… עברתי ליד עץ וחשבתי – צריך לגזום את ענפיו הישנים אם רוצים שיצמחו חדשים, ובנוגע לעליו – הטבע עושה את שלו: הוא מביא את השלכת והעלים צומחים שוב ושוב שלכת ושוב צמיחה וחוזר חלילה… זהו מעגל החיים – התחדשות מתמדת, השתנות ללא-הרף, חיסול המשומש שמיצה את עצמו, נשימה. המשכתי להתבונן בעץ ואף מחשיבה לא חדלתי: עלים קטנים עושים בהתחלה הרבה אש ואור, אך ענפים וגזעים, אמנם לוקח להם כמה רגעים להתלקח, אבל אז הם מחזיקים מעמד הרבה זמן. אינני יודע מה עדיף. מה שאני יודע זה – שכדי לעשות מדורה טובה רצוי לשים את כולם ביחד!

המשכתי ללכת במורד (מאז שורת-הצריפים הדרך היא ירידה ואני במהלך-סרק, ניוטרל) ולמרות שלא הפעלתי כל כוח-עצמי המשכתי לנוע מכוח התנופה. להיות ניטרלי אין משמעו להיות מנוטרל, אלא אם כן נתקלים בעלייה. הדחיפה הראשונית יוצרת תנועה גם בלי קיום שאיפה וכאשר אין כוח-משיכה נעלם גם כוח-החיכוך והתנועה יכולה להימשך לנצח בשווי-משקל גמור. אפשר לדמות את האדם לגוף שעמד דומם בחלל ונזרק לתוך העולם, נולד. עכשיו כביכול הוא יכול להיכנע לכוח-המשיכה וכך להמשיך בדממתו ובמנוחתו, אך למעשה הוא נעצר על-ידי כדור-הארץ הממשי, אשר לא נותן לו להישאב עד הסוף. כך הוא נשאר בחוסר-אונים, מה גם שישנן רוחות. מופעלים עליו כוחות פיזיקאליים, אשר מוצאים אותו משווי-משקלו, מוצאים אותו מאיפוס. כדי לחזור למצב רגיעה נטול-לחצים יהיה עליו ללכת כנגד כוח-המשיכה הגרביטציוני ולפרוץ אל החלל החיצון. שם הוא אמנם לא יעמוד ללא תזוזה (מצב שהיה רגיל אליו טרם היזרקותו), אולם תנועתו לא תפגע בשווי-משקלו. הוא ינוע כתוצאה מהכוח הראשוני שהופעל עליו (מתוך עצמו) כאשר פרץ את המחסום, עבר את הגבול ויצא החוצה אל החלל חסר-ההשפעות. בעקבות הכוח הראשוני הוא ימשיך לנוע בלי יכולת לעצור (הוא לא יתאבד!). הוא ימשיך לנוע בשלווה עד שיפגע בכוכב, או בגורם שמימי אחר – וימות. יחזור למצב הראשוני (בערך).

הסתיים המורד, אשר כלל לא היווה מרידה.

איש-השירים-הקצרים (וחיותיו)

עתה ניצבתי בפני גבעה קטנטנה. עקפתי אותה והגעתי לשפלה (כן, לשפלה), שהתקבצו בה חיות מכל הסוגים; הזאב ישב עם הכבשה, הנחש נישק את היונה, האריה ציית לאשתו הלביאה. השתוממתי למראה עיניי והחיות שהבחינו בהשתוממותי הוכיחו אותי על דעותיי הקדומות ועל הסטריאוטיפים שאני מדביק להן.

אמר הזאב:

לא כל זאב

לכבשה עסיסית רעב

אני אוהב

וליבי כואב

כי את הרצח אני מתעב.

אמרה הכבשה:

לא כל כבשה

לא יודעת מה שהיא עושה

לי יש סדר

איני בעדר

ולהיות חופשית אני מנסה.

אמר הנחש:

לא כל נחש

לחווה באוזן לחש

אני למשל זוחל

מבלי להתפתל

כי היושר אצלי מוחש.

אמרה החסידה:

לא כל חסידה

עומדת על רגלה היחידה

אני שוכבת

אני יושבת

אך אף פעם איני בעמידה.

אמרה הנמלה:

לא כל נמלה

היא חרוצה ועמלה

זה הכול סטיגמה

שלי לא התאימה

כי אני די עצלה.

אמר החמור:

לא כל החמורים

הם טיפשים ובורים

אני נוער

אך לא בער

אני לומד ויש לי שני תארים.

אמר החמור השני:

לא כל חמור חייב להיות

עם הארץ ואידיוט.

אני מחושב

אני מיושב

ואני לא עושה שטויות.

אמר הינשוף:

לא כל ינשוף

הוא חכם וחשוב

בעמק יש

אחד טיפש

שטועה שוב ושוב.

אמר האריה:

לא כל האריות

הם מלכי החיות

אני ארי

והיכן כתרי?

לדיקטטורה אין זכות להיות!

אמר השועל:

לא כל שועל

באמון החיות מעל

הבן של אימי

אינו ערמומי

וליבו איננו מורעל.

"תודה שעמדתן אותי על טעותי" – אמרתי – "אבל אמשיך להשתמש בהכללותיי רק כדי להעביר רעיון מסוים, שצריך משל שימחישו. למרות שכשלעצמכן אתן שונות, הרי שכאובייקטים אתן יכולות להיכנס לקבוצה מסוימת בעלת סימן-הכר מסוים. אני מתנצל מראש, אך כך אעשה".

רק סיימתי את דבריי ובעל-החיות התקרב אליי ושאל: "האם חיותיי הוכיחוך על דבריך?".

עניתי בחיוב והוא צחק והציג את עצמו כ-'איש השירים הקצרים'. ביקשתי שישמיע לי אחד משיריו והוא דפדף בקלסרו עד שלבסוף החליט להקריא לי שיר-קצר על 'תוכחה':

אני המשורר כמו הילד הקטן

שמצביע למלך על הישבן

אך גם אני לא העזתי עדיין

להצביע על העיקר, על הזין!

הוא הפך את הדף ושם לב שיש לו עוד שיר-קצר על אותו נושא:

מים שקטים חודרים עמוק

אך לפעמים עם האור צריך לסנוור

אבל זה לא עוזר גם לזעוק

כי במילא השומע – עיוור!

וכך הוא המשיך…

למרות שהשירים היו קצרים השיחה הזאת עייפה אותי מאוד. שאלתי אותו אם הוא יכול להסביר זאת, אז הוא הקריא לי את השיר האחרון, שנקרא – 'בקצרה':

קראתי ספר שמן עם כריכה עבה

שאותו רעיון פה בשתי שורות מובא.

נפרדתי מאיש-השירים הקצרים לשלום ופניתי לדרכי.

מאורעות שוליים

המשכתי ללכת כרגיל וכיוון שהדרך התחילה להיות בנאלית ומשעממת דמיינתי שאני הולך במקום אחר. בהתחלה הכול התנהל כשורה; עברתי על-פני נופים יפיפיים ועמדתי באתגרים קשים ובמשימות מסוכנות, אבל ככל שהדמיון התפתח והתפרע החל להסתמן גם קו-הסיום שלו!

נוטים לחשוב שהדמיון חופשי וחסר-גבולות, כשלמעשה הוא מוגבל כמו המציאות. בשלב מסוים הוא ממצה את עצמו. בשלב מסוים אין לו מה לחדש. בשלב מסוים הוא נעצר. בשלב מסוים הוא מסוים.

נתתי לדמיון שלי להשתולל יותר מדי ולכן הוא הגיע עד שיא יכולתו והמחיש לי את העובדה המייאשת, שגם הוא חסום וכבול. המודע כמו התת-מודע משועבדים למציאות וביניהם גם הדמיון, שאיננו מהווה את ההיפך מן המציאות הקיימת (של עצמים ותנועות וזמן) אלא הוא רק מוטציית-מציאות, נגזרת-מציאות. הפנטזיה תלויה בדוגמאות הממשיות, מהן היא נוצרת. אין מציאות חוץ-ממשית.

הדמיון אינו מנותק מן המציאות – ניחא, אבל זו אינה מגבלתו היחידה: יש מישהו ששם עליו צנזורה! יש משהו שאוסר עליו לפרסם תמונות מסוימות. כמה אירוני הדבר, שבעצם המציאות פורה יותר מן הדמיון (והרי היא אימו, אז מה הפלא?).

חזרתו של שלדון

עתה טיפסתי על ההר ושוב הייתי במסלול הנכון ובכיוון הנכון עבורי. לאחר כמה דקות הגעתי לפסגתו עטופת-השלג והתיישבתי בדיוק בקודקודו. פסגת הר מושלגת היא אולי המראה היפה ביותר שקיים, אך היא גם המקום הכי קר שיש, ומשום כך קיצרתי את התמהמהותי (התמה-מהותי) והזדרזתי לרדת מן ההרמון הלבן. ישנן שתי שיטות כיצד לרדת במורד; אפשר לצעוד באיטיות ובבטחה וכך פוחתת סכנת נפילה, אך הזמן מוארך, ואפשר לרוץ ולהתגלגל במדרון ואז החסרונות-יתרונות הפוכים.

אני בחרתי להיסחף עם הכוח הטבעי ולא לעצור כל צעד בחשדנות. החלטתי שאין טעם לחשב את המרחקים בין העצים כשאפשר לראות את זה בשטח. לקחתי בחשבון שאולי אפול ואפצע (ואקום ואמשיך לרוץ…) ובכל-זאת ויתרתי על התרופה-הקודמת-למכה, משום שהיא אינה יעילה כאשר מסתכלים על כל העניין בגדול.

כשהגעתי למטה רציתי לחזור על הריצה במורד רק בשביל הכיף, אז עליתי שוב לפסגת-ההר ועשיתי זאת.

כשהגעתי למטה בשנית הייתי פצוע ברגלי וחבשתי אותה בעלה-תאנה. "מכאן ואילך לא אחזור על עצמי" – הבטחתי, בעודי מחזיק אצבעות.

כבר ירד הערב וכוכבים החלו להיראות בברור ככל שהחושך התעצם. עזבתי את מגלשת-ההר והגעתי לבית קברות. האדמה הייתה טרייה והמצבות מודרניות. מכאן הסקתי שזהו בית-קברות חדש. פתאום הבחנתי בדמות רחוקה. צעדתי לעברה וככל שהתקרבתי היא גדלה וגדלה. אחרי כמה צעדים כבר הבחנתי שהדמות היא שלד ואחרי עוד כמה צעדים כבר זיהיתי אותה לגמרי – היה זה שלדון.

הפעם לא התנגשתי בו, אלא התגנבתי מאחוריו והבהלתיו. שלדון לא נבהל, רק הסתובב ואמר: "אה, חזרת… לקח לך הרבה מאוד זמן!". אכן, שלדון היה זריז ממני. הרי יצאנו מאותו מקום (באמצע) והגענו לאותו מקום (בינתיים), אך לי לקח הרבה יותר זמן (ואולי מעט זמן… אינני יודע ממתי הוא כאן). אינני יודע אם הוא מצא קיצור-דרך, או שאני הארכתי אותה. אינני יודע אם הוא רץ, או שאני התבטלתי והתמהמהתי. בכל אופן הוא הקדים אותי (או – שאני איחרתי), ואולם – האם לעובדה זו באמת יש משמעות? האם בוחנים את הדרך לפי הזמן? האם יש ערך למסע מבחינת הזמן? איך מודדים את איכותו? לפי מה (ואיזה קנה-מידה ויחס) מודדים את כמותו? האם המהיר הוא העדיף? ומה יאמר על כך הצב המשוריין? מה בדבר המושג: 'איך הלאן'? או בקיצור – מהי מהות הזמן ביחס לדרך?

אכן, רבות השאלות ותשובות בכיסי – אין, וזאת משום שכנראה אין להן מקום; צריך לבחון את הדבר כשלעצמו ולא להיסחף אחרי היחסיות. לשלדון יש את הנתונים שלו ולי יש את שלי ועוד הזמן הוא יחסי כשלעצמו…!

"נו אז מה?" – עניתי מיד.

"התגלות היא הפתרון ומוות הוא התגלות" – אמר שלדון.

'שיחתנו' התפצלה ל-'שיחתי איתו' ו-'שיחתו אליי'. לא הייתה בה הדדיות, כצפוי. מכיוון שאני גם הקשבתי ההקשר היה קיים לגבי, אך לשלדון, כאמור, לא היו אוזניים, רק פה.

"הצהרות… הצהרות… וכי אתה הפטרון על הפתרון?" – שאלתי ולא ציפיתי למענה ובודאי שלא לתשובה.

"פטירה היא פתירה, כי לאדם אין מנוח עד שיהיה מנוח" – קיבלתי תגובה במפתיע, במקריות או שלא במקריות (במכוון?).

"טוב, אין לי זמן בשבילך עכשיו" – אמרתי תוך-כדי אי-ירידה לעומקה של המילה 'שהות'.

"האדם לא חייב להיות עייף. הוא חייב לישון. יש מי שהולך לישון כשהוא עייף ויש מי שהולך לישון בשעה קבועה וכך מקדים את עייפותו ולא נותן לה סיבה ויכולת להתקיים. המתאבדים הסטנדרטיים הורגים את עצמם עם תחילת העייפות, כשמתעוררת התקוצה, ואולם טרם הכרתי טרום-מתאבד; אדם שהקדים תרופה למכה ושם קץ לחייו מתוך החלטה בלתי-אמצעית ובלתי קשורה בנסיבות הזמניות. אדם שתכנן לטווח-ארוך, צפה את העתיד, ראה את העבר, הצליח להתעלם מההווה ולהסיק מסקנה אמפירית. אדם שקבע תאריך מסוים ואחראי למותו ובשעת אמת מימש את בחירתו הלא-ערכית, הלא-תגובתית, הלא-תכליתית, המקרית (בנוגע לתאריך הספציפי ולא לאקט ההתאבדות כולו), למרות שהיה בשיא שאננותו. אדם שיצא לשם כך (משום נעלותו היתרה של ה-'כך') מחגיגת הוללות פרועה. או להיפך – אדם שקבע תאריך מסוים ולא אקראי למותו, שלא נתן לגורל-המיידי להחליט בשבילו, אלא התפשר על הוראותיו של הגורל-הסמוי וקבע את התאריך לפי סיבות וגורמים, משמעויות ונוחיות, כגון: תאריך לידתו, או כל תאריך אחר שהתרחש בו מאורע מונומנטאלי או אחר. טרם פגשתי אדם כזה, למרות שפגשתי בכל האנשים מתחילת האנושות עד סופה. עוד לא ראיתי אדם שקבע תאריך מסוים לסיום חייו, על אף שלא היה חייב לבחור דווקא בו או לבחור בכלל. לא פגשתי ולא אפגוש (ואולי כך מוטב. משום שזה מה שבנמצא!), ואולם אנשים שנשארים ערים למרות תקוצתם אני רואה ללא הרף".

שלדון השתתק ואני התקדמתי לתוך בית-הקברות. הוא לא עזב אותי, אלא הלך לצידי, בהליכתו החורקת ובעצמותיו העבשות והאכולות. אטמתי את אוזניי וכך יכולנו ללכת בשקט, אף שאולי הוא דיבר אל עצמו.

לבסוף מאסתי באווירת-הנכאים ויצאתי את בית-הקברות. שלדון לא יכול היה לצאת (אם כך איך הוא הגיע לכאן? – תמהתי) ולכן נשאר מרצונו.

שבריר שנייה מאלי

הירח המלא האיר את מעט משפע הירקוּת שהייתה בהמשך הדרך והחושך שנותר העביר חלק מהאווירה הפסטוראלית שיצר השטח הכפרי. כל היתר נשאר בגדר פוטנציאל; טיב גלום, אבל בלום.

מתוך האפלה הירקרקה למשעי הבחנתי (בקורטוב הבחנה) בישות פשוטה אף מסתורית. הוא היה מבושם והיה לו מקור כשל ציפור. גופו נחבא בין חללי-אופל ונשמתו הסוותה את עצמה בשארית האור. שמו היה אלי.

יש שני סוגי אלוהים ואינני רוצה שכוונתי לא תובן. האלוהים האחד הוא דתי, ריאליסטי, מעשי. הוא מופיע בצורות שונות ומספרו (או – מספרם) רב. הוא מחובר לאנושיות ולא נפרד ממנה. הוא איננו עומד כשלעצמו, אלא כהשתקפות בעיניי מאמיניו. גודי, למשל, היה אלוהים כזה; אלוהים ספציפי, נטול-השראה, מציאותי, פרקטי וקונקרטי. אלוהים שנברא וברא בעת ובעונה אחת ולא סתם ברא, אלא ברא את בוראיו… אלוהים שמשגיח על מפקחיו ומכוון את הגורל, או את מה שבמילא קורה, או את מה שמתקתק כשעון, או את כל הלא-מובן, הכאוטי. אלוהים שתלוי בעולם שתלוי בו. אלוהים מוגבל. אלוהים אנושי. לא על האלוהים הזה אני מדבר. אלי לא היה אלוהים ספציפי. הוא היווה (או – ייצג) את האלוהות הכללית!

האלוהות הכללית מתגלית בקו-התפר שבין הפילוסופיה והמיסטיקה, על אף שהיא נמצאת בכל מקום (ובשומקום). היא בדרך-כלל מתוארת (ניסיון שכישלונו ידוע מראש) בדרכים אמנותיות ולעולם היא אינה לובשת צורה. האלוהות הכללית היא מופשטת לגמרי וזאת משום היותה מקור-הרוחניות (בעצם – לא 'משום'!). בשום פנים ואופן היא אינה אנושית, למרות אובייקטיה האנושים. אין לה דבר מלבד קיימותה.

כזה היה אלי ואותו פגשתי הערב לראשונה, ואולם לא ארכה היכרותנו ונאלצתי לפרוש מן המקום. שלא כמו גודי המיוחס – אלי חשוב כמת. האלוהים הלא-רליגיוזי הוא תופעה (ולא אובייקט); תופעה בפני עצמה ורק בפני עצמה, תופעה נפרדת.

לקח לי זמן לקלוט אותה (את התופעה) והרי היא אינה נקלטת, לא בחושים, לא באינסטינקטים ולא במחשבה. אי-אפשר לזהות אותה, לא באופן מחקרי ולא באופן רפלקסיבי. לכן נזדקקתי לשהות ולכן לא ארכה היכרותנו בפגישתנו הראשונה.

ואולם – אורך היריעה לא מלמד על עומקה, ועל אף שהאירוע הוזכר כאן בקצרה – הרי שהשפעותיו חזקות וארוכות-טווח. שתיל-הפוטנציאל עוד יצמח לעץ. ילדיו ונכדיו של אלי עוד ישובו בהמשך; תפקידם טרם הסתיים.

נשכבתי על הארץ ונרדמתי.

האינדיאני

בחלומי אני הולך בהר מיוער ומגיע למושבת אינדיאנים. מיד אני פונה לאוהל הראשי וניגש לראש השבט. הוא זקן; פניו האדומות מקומטות וקולו צרוד. הוא יושב-עומד על ברכיו, ידיו בצידי גופו וראשו שמוט כלפי מטה. זהו הצ'יף ושמו – 'נוצה לבנה'. אני יודע זאת בידיעה של חלומות; בלי צורך לשמוע זאת, להוכיח, או לאשר.

"אני הוא גלגולך הקודם" – אמר הצ'יף, למרות שאני כבר יודע; הקארמה הנוכחית שלי היא לא לגמרי מנותקת. הגלגול הקודם… הגלגול הקודם… מה ששכחתי לומר בעבר חרוט בתת-מודע שלי וממשיך להתגלגל. כל ההשלמות, ההוספות, הרעיונות שנשכחו, או לפחות חלקם, נמצאים ב-'אני המתגלגל' שלי, שהוא היסוד הטמיר.

הושטתי את ידי לצווארו וניסיתי לחנקו. מיד הופיעו שני שומרים ותפשוני. הצ'יף התקרב אליי לאט וכשהגיע קרוב עד כדי כך שיכולתי לחוש בנשימתו אמר:

"אההה זיבשנוח גיש רבעד".

"מה?!".

"קיבטר ני סברלוג'רי" – אמר לא בכעס ולא בחיבה. הוא כלל לא השתמש בשפת-גוף.

"האם אתה מדבר אינדיאנית?" – שאלתי.

"זיב טטרון שתטקימן".

"זו ג'יבריש!".

"זמטצאנכססתשבגחיו…".

"אתה מטורף" – התפרצתי לדיבורו.

"זמטצאנכססתשבגחיו…".

התעוררתי.

חלק שני

מציאת האמת

האינדיאני נעלם ושמש חדשה הופיעה.

לפני השינה אנשים עייפים מכדי לשים לב לכך שהם עייפים ולכן הם נרדמים. אחרי השינה אנשים עייפים מכדי לשים לב לכך שהם לא עייפים ולכן לוקח להם זמן להתעורר ועד אז הם מתנהלים בעצלתיים.

לאט-לאט התמתחתי ופיהקתי את כל האשליה החוצה. לאחר ששפשפתי את עיניי ושטפתין מגבישי-החלומות שהצטברו למרגלותיהן – הצלחתי לראות את המקום בו אני נמצא; עצים, אבנים, שביל, שמים, ובאמצע הדרך אל האופק – מקום יישוב. המשכתי ללכת.

לאחר כמה דקות הבחנתי כי תרמילי נעלם עם כל ציודו (מעיל, מקל וכו'). אולי שכחתי אותו במקום לינתי, אולי נגנב. המשכתי ללכת.

ככל שהלכתי ברכי התפוקקו יותר ויותר. הייתי צמא ורעב. השמש קפחה על ראשי. אך כל אלה לא הפריעו את צעידתי. המשכתי ללכת.

שנייה הסתכלתי בכפות-רגליי הפוגשות בארץ ונתקעתי בעץ. שנייה הסתכלתי באופק הרחוק והקרוב ונתקעתי בעץ. לכן הסתכלתי בעצים שלפניי.

כשעמדתי על פתח מקום היישוב תקפה אותי תחושה עזה של דז'ה-וו; המקום כה מוכר. אין לי ספק שהייתי פה פעם. על כל פנים לא ניסיתי לזכור (האינפורמציה תסלק את התחושה), אלא נתתי פורקן לאינטואיציה. לאחר כמה סיבובים במקום דפקתי על דלת אחת הבתים. זקנה טאטארית כבת אלף פתחה לי. שאלתי אותה אם האמת גרה בסביבה, ואם כן – היכן. היא ענתה בחיוב והצביעה על בית אפור וגדול, שנמצא כמאה מטר מביתה. רצתי עד אליו.

"כאן גרה האמת" – היה כתוב על הדלת. דפקתי עליה בעדינות ולא הייתה תשובה. דפקתי עליה בעוצמה ולא הייתה תשובה. ידעתי שיש משהו בבית, כי יצאו ממנו רעשים מוזרים, אך גם כשצלצלתי בפעמון לא הייתה תשובה, אז הצצתי מחור המנעול.

אישה ללא פנים שכבה במערומיה על המיטה. זו הייתה האמת! עליה שכב גבר, שעל גבו היה כתוב: "הכאב". הוכיתי בתדהמה ונסוגותי מהדלת. לאחר כמה שניות נרגעתי והצצתי שוב. הם שכבו זה לצד זו ועל הרצפה היה זרוק קונדום קרוע עם שאריות של זרע שחור.

"אלי! הם הזדיינו!" – התחלחלתי מעצם המחשבה. אורגזמה קטלנית מיחסי-מין אסורים ואני הייתי עד לכל – מציצן שכמוני.

לא הצלחתי לשלוט בעצמי. לקחתי אבן גדולה ופרצתי בעזרתה את דלת-העץ (ולאחר שהשתמשתי בה – זרקתיה). הם כלל לא נבהלו. כאילו חיכו לי. הכאב חייך בערמומיות, לבש את בגדיו ויצא את הבית. האמת נשארה עירומה.

"את לא מתביישת? כל-כך הרבה זמן אני מחפשך וככה את מקבלת את פניי, חסרת-פנים שכמותך? נחלתי אכזבה מרה וכואבת – למה זה מגיע לי?" – יללתי.

"מה אתה רוצה ממני? זו לא אשמתי. זו אשמת הכאב. זו אשמתך. בכלל – אני לא שווה את המאמץ (ת"מ), אני לא שווה את האומץ. זוכר את גודי? הוא צדק. אינני יכולה לחצות את הנחל וזו באמת אימי שבוכה. גודי הוא הסיבה לכל הטרדה. הוא עשה טעות ששמה 'בריאה'. והגשר עליו הוא שומר – הוא יחידי. אולי זה העונש שלו. סתם… אלי הוא הדבר האמיתי. הוא כל לילה בא אליי".

"חדלי! באתי לכאן כדי לשמוע אותך. באתי לשמוע את האמת. אל תתעתעי בי. אל תגידי לי סתאאאם…".

"אז אתה רוצה להשתמש בי…" – ליקקה את שפתיה והחלה ללטפני ולנגוע באיבר-מיני. דחיתי אותה בחמקנות, ואולם היא לא נרתעה.

"בא נשכב" – הציעה, או שמא לומר – דרשה. דחפתי אותה מעליי וחסכתי ממנה את זרעי וממני את ילדיה.

"מכיר את מינה? אולי היא האישה המתאימה לך".

על-אף ההתנהגות הזהה יכולתי בנקל להבחין בהבדל שבין שתי הנשים. מי מהן חייתית יותר?

"השקר הוא בתול והוא נמצא בביצת הדבש, במצב של כמעט-טביעה תמידי. אני בכלל עקרה. לא רוצה לראות אותך" – אמרה האמת הקפריזית.

שנייה אחר-כך ליטפה אותי שוב ומיד נתנה לי סטירה. התחלתי לחשוד באישיותה, כי מפוצלת היא. התחלתי לחשוד באישיותיה.

"האם את סכיזופרנית?".

"כן. לא" – לא יכולתי לקבל תשובה טובה יותר. אך אבוי! – האמת היא סכיזופרנית. איך אדע אותה?

"מה אתה רוצה ממני? למה אתה מטריד אותי? לך לחפש מישהו אחר. מולי גר האושר. מעליו – השלווה. הטוב והרע מתארחים כרגע אצל האנושיות, שגרה לידי. בהמשך הרחוב תמצא גם את המשמעות, המטרה, התכלית, הערך, ההנאה, הידע, התחושה, העל-טבעיות, הטירוף, ההתגלות, הנשמה, המוות, אלוהים, וגם יוסי. למה באת דווקא אליי? מה הבעיה שלך?".

"לא יודע". באמת לא ידעתי.

"גם אני לא. בעצם כן. ברוך-הבא".

"אם כבר ביאה – אז עד הסוף; חלצתי את סנדליי, הסרתי את חולצתי ופשטתי את מכנסיי. לקחתי את האמת ההפכפכה והפכתיה עם פניה לקיר. הקשיתי את כלי ההמשכיות-ההישרדותית שלי והחדרתי אותו לתוכה. לרגעים היה זה אונס. הגמירה הייתה סתמית. (אך לא סתם גילוי המיניות מתחיל עם גילוי החשיבה העצמאית!). כך ידעתי את האמת, ואולם היא מיררה בבכי על כי הכאב הלך לשכב עם ההנאה. אך לאחר שנרגעה לא נותרה לה ברירה אלא לספר לי הכול אודותיה:

"אין לי עבר ואין לי עתיד. אני חיה במרווח הלא-קיים, שקרוי – הווה. אני אין-סופית ואפסית כאחת. יש אין-סוף אמיתות ואין אמת כלל – וזו האמת!" – אמרה האמת.

הטוב והרע גרו בקרבת מקום, אך לא בביתה. היא רק הכירה אותם באופן שטחי ולא יכלה לומר הרבה על אופיים או על ביתם. האמת אמפיבית!

עברנו לחדר השני והיא הראתה לי את אלבום-תמונותיה. התמונות היו מסודרות בסדר כרונולוגי ובכל אחת מהן האמת התבגרה מעט. לא הייתי מעלה על דעתי שלאמת יש גיל, אף בכל תמונה התוסף קמט לפניה וכנראה שהתמונה האחרונה תהיה מצבה.

שאלתי אותה אם יש לה ילדים והיא התחילה להשתולל. לרגע אמרה שהיא עקרה, לרגע – אם פונדקאית. השתוממתי לנוכח אי-העקביות (שכלל לא תאם את ציפיותיי הגבוהות), אך אז נזכרתי שהיא (או חלק ממנה) מפוצלת באישיותה.

היא סגרה את אלבום התמונות ואני הארתי לה על השינויים שהתחוללו בגופה במשך הזמן. היא צחקה ואמרה: "כמובן, הרי אני יחסית!". הזדעזעתי ואמרתי לה שאם כך – היא אנושית. היא הנהנה בסיפוק, בעוד אני שולף דף ממחברתי ומתחיל להקריא לה את הגותי בעניין זה:

"תחילה על האדם לבחון את עצמו כשלעצמו. לבד. כמות-שהוא. כל התייחסות לחברה רק תהרוס את ההכרה, כי מגע משמעו חיות והאדם מטבעו בודד. האדם מטבעו מת. האדם מטבעו חסר-טבע ורק המגע נותן לו את נטיותיו, ולכן כדי להגיע אל היסוד הראשוני, האמיתי, הטהור, צריך לסלק את כל המכשולים. צריך להתבודד. כך הדבר נבחן כשלעצמו. וללא שום יחסיות.

כל מה שאנושי הוא יחסי (ולהיפך)! כל מה שאנושי – אפשר למדוד אותו רק יחסית לדבר אנושי אחר! ומדידה היא כמובן עניין של כמות… איכות אי-אפשר למדוד בכלל. אך אנו רוצים לבחון את עצמנו כשלעצמנו, לא באופן יחסי ולא בהשוואה לשום דבר. לכן יש לסלק את כל הגורמים האנושיים ולהשאיר רק את ה-'אני' הטהור, האמיתי, האלוהי!".

"אם כך – לך" – נעלבה האמת. רציתי לנחמה וניסיתי לחבקה. היא התחמקה מבין זרועותיי. כשהתייאשתי ועזבתיה לנפשה היא התנפלה עליי בלהט.

האבחון הפסיכולוגי שלי לגביה היה ברור כנפש – האמת קפריזית. סובלת מהתקפות מאניה-דפרסיביות במידה נוירוטית, והשתוללויותיה היפר-אקטיביות בזמנים מקריים (או האם זה כאוס נפלא?) כנגד כל חוקי הפסיכולוגיה. אפשר לומר שהיא מטורפת, הן מבחינה קלינית והן מבחינה מחשבתית-תפישתית, ובכל אופן היא אינה שימושית, וזאת משום חוסר-החלטיותה, חוסר-עצמאותה, חוסר-אחריותה, ושפע אנוכיותה. אמנם מצאתי את האמת, אולם היא איננה 'מציאה' גדולה. ואני עוד חשבתי שתהיה אבסולוטית, אוניברסאלית, אובייקטיבית…

היא נרות-חנוכה (שאין להשתמש בהם, אלא ראותם בלבד) ולא נר-נשמה. היא אינה נר-נשמה, בודד לבן, שמקשר בין האדם ובן המוות. היא נרות, נרות חנוקה שואבי חמצן, שקשרו קשר נגד השַמש. נרות צבעוניים, שמופנים לבחוץ ולא לבפנים! אך היא אפילו לא צבועה במידה מספקת… היא זיקית שקופה!

פניתי לעבר הדלת והתכוונתי לעזוב, אך האמת הייתה זריזה ממני ורצה עד הדלת, נעלה אותה וזרקה את המפתח לבחוץ. לא ידעתי מה לעשות. היא החלה מגפפת אותי וכשנעניתי לה לבסוף (מחוסר-ברירה) – ירקה לי בפני והלכה להכין קפה. לא הבנתי מה קורה מסביבי. התיישבתי על הכורסה, חככתי בראשי והתמתנתי לבאות.

בינתיים עלו בראשי מחשבות; אם האמת היא אנושית – לא אותה אני מחפש. אני מחפש משהו גדול ממני… לא! אני מחפש את עצמי. זו האמת! משהו שינתב (בלא נתיב), משהו שיגדיר (בלא הגדרה), משהו שיבהיר (שפשוט יסלק את העננים!), אני רוצה לדעת, ואין זה אפשרי שאדע מה שרצוני לדעת בכלים קונבנציונאליים של ידע. מי שמחפש – או שיימצא או שלא, ומי שלא – פשוט קורה לו… אני צריך שמשהו בי יפרוץ ממני אליי! כל הגדלים הם פונקציונאליים, המציאות פרספקטיבית (כך גם הזמן), ולכן אין לאנושי כל ערך (עד שבא האלוהי ונותן לו קנה-מידה!). האלוהי אינו יחסי. אפשר לבחון אותו כשלעצמו. ובעצם – הוא עצמו, בלי לבחון… היש בי מן האלוהי?

האמת חזרה עם שני ספלי קפה והתיישבה. אני קמתי וניגשתי לחלון. אינני יודע אם הייתה האמת מכשפה-מטאורולוגית בתחפושת, או אם היה זה מצב הדברים הטבעי, בכל אופן בחוץ השתנה מזג-האוויר במהירות עצומה; קור, חום, ברקים, רעמים, שרב, ברד, שמש, גשם, ופתאום – קשת!… רעידת אדמה – ושקט! הבעתי סולידאריות מלאה עם מזג-האוויר, שפרץ את מחסום הטמפרטורה המרבית ואת כל חוקי האטמוספרה והתיישבתי על הכורסה.

עתה, כשהבטתי על החדר מלמטה יותר והייתי רגוע יותר – יכולתי להבחין בסדר המופתי, בניקיון היסודי ובדיוק הפדנטי ששרה בו; הרהיטים שבו עמדו ביחס מושלם אחד ליד השני, דבר שאפשר שהות נוחה יותר ופחות בזבוז זמן (במרדף אחר חפצים אבודים). כשהערתי את תשומת-לבה לכך אמרה האמת: "אני רק החיבור בין חלקי הפאזל ולא הפאזל עצמו. כל מהותי – התאמה; כושר-הסתגלות לתנאי-שטח. לכן אני מסוגלת… אך לשם כך אני גם משתנה!". הבטתי עליה בעיניים-סובייקטיביות, שהיא עצמה הקנתה לי, וחייכתי. שנייה אחר-כך עצמתי אותן והיא נעלמה (לא 'כלא-הייתה'). כשפקחתיהן עמדה האמת על ראשה עד שכל הדם השתפל אליו. "כך אני מחדשת את עצמי" – אמרה.

"איך באמת עוד לא מַת?" – שאלתי.

"דווקא כן מתי, אך לא לפני שבחרתי מחליפה, יורשת, בדמותי פחות או יותר. גם ביתי אינו אותו בית; כל כמה שנים אני הורסת אותו ומאותם הלבנים אני יוצרת בית 'חדש', משופר יותר, עדכני יותר. גם אם דרכי-הבנייה שונות מפעם לפעם (אני מתקדמת עם הטכנולוגיה והדבר מקל עליי), הרי שחומר-הגלם לא משתנה אף פעם!".

היא קמה ממושבה והתהלכה מסביבי (אכן – האמת מעגלית!). בפעם השנייה שהייתה מאחורי הבהילה אותי ואני קפצתי והכיתיה. היא בכתה. אני ניחמתי. היא הכתה. אני זעמתי: "את סתמית! את חסרת בסיס! את רק היחס בין האדם ובין מהותו, אך אינך נמצאת ביסודו. הבית שלך אמנם אינו חסר-שורשים, אך אף הוא עשוי מאותו החומר שעשוי כל העולם – אדמה! ישנו יחס אחר בין קיום מהות, והוא – המודעות. ישנו דבר שהוא מעבר לחומר ואנטי-חומר וזהו העל-חומר!".

"אינני מבינה" – הצטנעה האמת ואני חדלתי מזעפי והתחלתי אט-אט להבינה.

"את סתם אמת, במובן של הכול או כלום, אך אני מחפש את האחד. הדוכס על הפר אמר לי: "האמת היא שאין אמת" (זה המשפט הראשון שאמר בתור פרדוכס ואולי אפילו טרום-לידתו), אך אינני בטוח שהתכוון אלייך. אמיתות מופיעות ומתנפצות, מתחלקות ומתאחדות, תמיד שואפות לאי-המשכיותן ותמיד מולידות (בגלל חור בקונדום…). בדרך-כלל די להן בעצמן אף שיש אין-ספור כמותן (אף ששונות!). הן אינן דרך-חיים, אלא רק המסייעות לקיומה (ואם לא כך המצב – כך ראוי שיהיה!). אמיתות הן בסך-הכול מערכות-חוקים פנימיות, שמושלכות (כמו רשת-דגים, כמו כיסוי-מכונית) על החיים. כמוך יש רבות, אולי טובות יותר, אולי בדיוק כמוך. ובכל-אופן את סתם אמת. אני רוצה את האמת לאמיתה!".

את המילים האחרונות שאמרתי האמת לא שמעה; היא סתמה את אוזנייה בידיה ומענה להקשיב.

היום כבר העריב, אך אני לא מיהרתי ללכת. גמרתי אומר לישון הלילה בבית האמת, על אף האירוח המוזר לו זכיתי. הצהרתי בפניה על נכונותי להישאר והיא הסכימה ברצון. אחר ישבנו בסלון והיא סיפרה לי על מסעותיה:

"הסתובבתי הרבה בעולם ובכל מקום הייתי רצויה, אך בשום מקום לא ניאותו לקבל גם את מטעני. רצו אמת-נטו בלי כל מה שמתלווה לכך ומשתמע מכך, בלי השפעות ובלי הכנות. כמובן שהדבר היה בלתי-אפשרי. כך המשכתי לנדוד, חסרת בית, עד שהגעתי לכאן. הלכתי בדיוק בדרך בה אתה הלכת, רק להיפך. ראיתי אותך בצד השני של העולם, אך אתה אז לא ראית אותי!".

"ומתי הגעת לפה?" – התעניינתי.

"היום".

"ומתי יצאת?".

"מתי שאתה!".

חקרתי אותה לגבי התאריך המדויק, והיא, למרבה הפתעתי, נקבה אף בשעת העזיבה. שאלתי אותה כיצד היא יודעת והיא נשארה שותקת ומחייכת.

אמת היא בועה. מי שנמצא בפנים נמצא במקום מוגן ובטוח. אבל החלל הוא אין-סופי. והוא מכיל הרבה בועות. אמת היא כיוון, בעוד יש אין-סוף כיוונים. היא ברירה מחוסר ברירה. בריחה מהתוהו-ובוהו. אבל הבועה היא שקופה. ולרוב היא גם מתנפצת ואז מי שנמצא בתוכה מושלך אל הריק ומנסה למצוא לו בועה חדשה. במשך כל חייו הוא עובר מבועה לבועה, כשלפעמים היא גדולה או קטנה ולפעמים שתיים מחוברות. אך הוא טרם למד להסתדר בריק. הוא חייב שתהיה לו כוונה.

פתאום יצאה השמש (באתי אל האמת בצהריים, כשהשמש הייתה בשיא גובהה. עכשיו הייתה זו אותה שמש ובאותה זווית-הארה) ובה בעת החל לרדת שלג. אט-אט התווספו לתמונה זו כל תופעות הטבע המטאורולוגיות בעת ובעונה אחת. הצמדתי את ראשי לחלון ולא האמתי למראה עיניי: החום השתלב עם הקור, כשלכל אחד מהם מרחב-אוויר אוטונומי, השמש חברה לירח ומימשה את תשוקתה הישנה לראותו, העננים הצטברו בשכבות בגובה שונה – למטה ענני-הנוצה ולמעלה ענני-הגשם – השלג שכיסה את הארץ לא הפריע ליבשותה והקשת שגישרה בין כולם לבסוף איחדה אותם לגמרי, כך שמיד אחר-כך נעלם מזג-האוויר כליל ולצמיתות.

התיישבתי על הכורסה והתחלתי מספר לאמת (בנימה נוסטלגית) על מסעי.

"הסתובבתי מסביב לעולם, כשהכול בתוך ראשי" – סיכמתי.

"האדם הוא לא רק מרכז העולם, האדם הוא העולם" – אמרה.

"אבל אם הכול זה אשליה…".

"נו אז?".

"הכול סתמי".

"ולכן שווה משהו".

"העיקר שבסופו של דבר מצאתי אותך (או לפחות מצאתי משהו…).

"היעד לא חשוב – העיקר זה הדרך!".

"אם כך אזרוק את המצפן ואלך לאן שישאוני רגליי".

ובכל-אופן דרך היא קו, המורכב מאין-סוף נקודות, כך שכל צעד יהיה יעד".

"אך עדיין אינני יכול להביט בשמש במבט חודרני…".

"אולם יודע אתה על קיומה!".

"אכן, גם בלילה! אם כך אוכל להסיר דאגה מליבי. אלך בדרכי ומי יודע – אולי אמצא את החירות והבחירה ואולי כבר מצאתין. אולי אמצא את החיים והקיום ואולי אמות במוצאי את מוצאי (האמצעי). כל האמצעים כשרים ואין שום דבר שאינו אמצעי. הו, כמה טוב הוא אפילו המסע הגרוע ביותר. ולחשוב שישנם אנשים, שנשארים כל חייהם בבית. בחיפוש אחר החיפוש".

האמת פיהקה (אני המשעמם או היא?) וביקשה לפרוש לשנתה, אך אני הפצרתי בה להישאר עוד קצת (עייפות היא מכשול שקט, אך מסוכן).

"מוטב שהיית מוצא את השקר. הוא הרבה יותר רענן" – אמרה בעודה מתפשטת. הסרתי אף אני את בגדי ונכנסנו למיטה.

גילוי המיניות חופף לגילוי החשיבה, הן מבחינת הגיל והן מבחינת המהות. מבחינה לשונית החפיפה מתבטאת במילים כגון: 'חדירה' ו-'ידיעה'. אך לפני הכול צריך לבוא גירוי.

היא שיחקה בשערי ופיתתה אותי לשגלה ואני לא התנגדתי. המין הוא הדחף-ההישרדותי הראשון והחשיבה היא הצעד הראשון לעבר האלוהים. שני דברים שונים מיסודם ובכל-אופן חופפים. זהו מאזן הכוחות.

שנינו הגענו לאורגזמה ביחד, כשבאמצע היא שאלה: "מה או איך היית עונה על השאלה – 'מה היית רוצה לשנות בעצמך?'. האם לשנות את הרצון התמידי להשתנות (החלפת מהויות על בסיס הקיום)? האם היית רוצה לדעת בוודאות מהו טוב (וממילא לדעת מה להיות)? ואולי אינך רוצה להשתנות? האם בכלל אכפת לך? כל מה שנמצא בך מתאים לך וכל מה שמתאים לך נמצא בך. אחרת הוא לא היה נכנס לתוכך ואחרת לא היית מסלקו. שינוי הוא היעלמות ישות אחת למען ישות חדשה, והרי לא יתכן שישות תחפוץ בחדילתה, אם כך מוכרח שיהיה בסיס אחר; ציר שעליו מסתובבות כל המהויות. האדם מהווה את שתי הישויות ואין הוא אף אחת מהן, אולם ברגע שהוא מאמין שמהותו היא זהותו מתחיל לעלות הפחד המוצדק מפני ההיעלמות, או לחלופין – השלמה מלנכולית עם המציאות האכזרית. אך האדם הוא משהו אחר…". בשלב זה כבר נרדמתי וכל הלילה לא חלמתי דבר.

בוקר חדש. זחל. (או גולם – צריך לברר).

כשגיליתי את מהותה של האמת קיבלתי הלם, כמו מכת-חשמל שנותנים לאחר התקפת-לב, אך הרי זה מה שמציל את חייו וזה מה שחישל אותי. הלכתי לחפש את אתונות-בלעם ומצאתי מלוכה!

אבל עכשיו מתחיל יום חדש. שבת מנוחה.

האמת עוד ישנה. נשקתי לה על פיה ויצאתי מביתה. בחוץ חיכה לי הפחד (האם הוא קם כארי כדי להבהילני?) ורצה לקחת ממני הכול, אך גברתי עליו בהתעלמות מכוונת. התקדמתי עוד כמה צעדים והגעתי לביתי הישן. אם כך, מתברר שהאמת היא שכנתי!

אמנם הקפתי את העולם, אך יש עוד לפחות 359 דרכים אחרות להקיפו. אך מה הטעם בכך אם הכול נמצא כאן לידי? אבל היעד לא חשוב – העיקר זה הדרך. וסביר להניח שראיתי את האמת עוד בילדותי, אולם פשוט לא זיהיתיה כאמת.

על כל פנים הגעתי לביתי הישן. עמדתי זמן-מה על מפתן דלתו ואולם לא נקשתי עליה. החלטתי לחזור אליו (אם כי רק לביקור, למטרת השלמה-עצמית) ובאותה הדרך בה באתי, ולכן פניתי לאחור.

כשהפניתי את מבטי היו זוג כנפיים חדשות מונחות לפניי ומחכות לשימוש. הרכבתי אותם על כתפיי והמראתי.

הזחל יצא מקליפתו, הפך לפרפר ונשא כנפיים.

ולאחר תעופת-התאמנות קצרה

נסק הרחק-הרחק אל השמיים.

מהי הקלילות

ובכן, הרכבתי את הכנפיים. גברתי על כוח המשיכה. נהייתי קליל. אולם מהי הקלילות?

אם המוות והטירוף הם האימא והחיים וההיגיון הם האבא – הקלילות היא בתם. אין היא פשרה, אלא מעין סימביוזה. היא החיים בצל המוות.

הקלילות היא אי-אכפתיות. היא תפישה ועזיבה. משחק. היא דרך שאינה דרך והיעד הוא הזמן. היא דרך של 'בינתיים' ואינה מתיימרת להחזיק מעמד לנצח, אך כמה אירוני שדרך שיש לה אידיאה מוחלטת [ת"מ], שההולך בה פוחד שהיא תשתנה – משתנה, בעוד דרך שמתהווה עם כל צעד והיא לגמרי חסרת פחד – לא משתנה. לפחות בינתיים.

אם משהו טוב מה אכפת לי אם יש יותר טוב? המרדף האין-סופי, הבלתי אפשרי, הוא אמנם כורח-המציאות, אולם אל לו לגלוש לפרפקציוניזם, למושלמות. מספיק להסתדר עם מה שיש ואין טעם לצרוח 'הכול או כלום'.

אך הקלילות היא רק גישה לחיים. בעוד הפילוסופיה מנותקת לגמרי מהחיים עצמם, הקלילות היא נקודת-מוצא השקפתית, שעליה אפשר לבנות עולם. היא יוצרת את הקשר בין שני העולמות. היא הרגשה ומחשבה, אך אין לה קשר לספציפיזם. מכיוון שאין להסתמך על השכל, שאפילו את עצמו לא קולט שכלית, מכיוון שהתודעה לא מכילה את עצמה והחושים הם חסרי-ביסוס לחלוטין, לא נותר אלא לקחת את הכול בעירבון-מוגבל – וזוהי הקלילות.

השכל לא קולט את הקיום, אך גם לא את האי-קיום. המדע (כמו הפילוסופיה) אינו פותר חידות, הוא רק אמצעי ולא מטרה. אפשר להיעזר בו בדברים הפרקטיים. למרות שיש לו יומרות גדולות יותר. התודעה לא תופשת את האין-סוף, אך גם סוף היא לא תופשת. האם זה אומר שעליי להרפות מן המושכות? לעצמים אין משקל כשלעצמם (רק מסה). הכובד הוא תוצאה של כוח-המשיכה. כמו כן, הדברים נופלים באותה מהירות בלי כל קשר למשקלם. הקלילות היא חוסר-משקל. אין לה רצונות, אלא רק העדפות. זאת לפי עיקרון-ההקטנה של העירבון המוגבל. וגם העדפות נמצאות רק לצרכי-קיום ולא כמשהו שבכלל צריך להיות מוזכר.

ומאיפה נובעת הקלילות? – מהגרעין הפנימי של האדם, שיש שקוראים לו נשמה ויש שקוראים לו – שום דבר. היא סוג של מהות ולא הקיום עצמו. זו רק דרך חיים, שלמרבה הפלא גם מכוונת התנהגות.

להיות אדיש כלפי הכול, אך עם זאת לא לוותר על הלהט וההתלהבות, אלא רק להעמיד אותם אחר-כך במקומם. להיות אדיש גם כלפי עצמך, אך לא במובן של חוסר-אחריות, אלא למרבה האבסורד להיפך; דווקא התעלמות כביכול-מיואשת זו היא שיא הרצינות, וכמובן – הנוחות.

הקלילות היא חיים על אש קטנה וזה המקור הבלשני של השעמום. כך בתיאוריה. במציאות האדם הקליל יכול לא לעשות כלום או למלא את חייו בכביכול-תוכן והוא יישאר בדיוק אותו אדם. זה לא משנה איזה תפקיד תיתן לו ובאיזה סרט, מה תהיה התפאורה ואם יהיו עוד שחקנים – המשחק יישאר באותה רמה והמודעות תישאר אותה אשליה.

הכול עניין של פרופורציות. הקלילות לוקחת את החיים במידה המתאימה. היא רואה אותם בפרספקטיבה. אולם יש להבדיל בין הקלילות הרגילה שבחיים ובין הקלילות שאני מדבר עליה, שהיא אחרי המוות. אם הייתי צריך להגדיר את עצמי הייתי אומר מת. למרות שבעצם קליל. למרות שבעצם כלום.

על הקלילות להיות מודעת לעצמה. אסור לה לתת לאדם לברוח ממנה. היא צריכה לאזן איתו אנרגיות. זאת הקלילות הטבעית לא עושה וכאן טמון ההבדל.

זה אותו הדבר, אך שונה מקצה אל הקצה. ואינני בא לשפוט. הקלילות אינה שופטת ואינה שוטרת. היא לא משליכה על אף אחד שום דבר. היא אינה מחייבת. אינה כפייתית. אינה כוחנית. אינה נשמעת. היא נחה לה ברחוב ומחכה שיאספו אותה, אולם אנשים מביטים לשמיים ומחפשים דבר-מה נסתר.

הקלילות לא פוסלת דבר. לפסול זה כמו לפסל, זה להביא למצב סטאטי, וכבר השלמנו עם הדינאמיות (כמובן – עדיין לא…). היא לא נגד, אך גם לא בעד. היא לא כן ולא לא ואפילו לא לא-לא. היא משהו באמצע, בלתי-מוגדר. בלתי-מגודר. לא שייך לשום דבר. לא נכנסת למסגרת.

הקלילות הא חלישה על הנוף. היא הלטיפה שאחרי הסטירה. שיטה לא שיטתית. לפעמים עם מנוע ולפעמים עם מפרשים. לפעמים לחיות את החיים עצמם ולפעמים כמושא לניתוח אנאליטי עצמי. היא יכולה להכיל הכול ובכל-אופן במבט לאחור הדרך ברורה ועקבית. איזה זרם מסתורי כיוון אותה לסגור מעגל ולהמשיך. ואין לזה כל קשר למיסטיקה.

להילחם, אך לראות במלחמה משחק וכך גם בויתור הזמני יציאה. לא להרים משא, לא להיות סבל, לא לסבול (למרות שאל סיזיפוס אין לי עוד מה לומר!) – זוהי הקלילות. לא לדעת אם זו המתנה או מתנה, לחיות כל רגע, אבל קודם למות – זוהי הקלילות.

להסתכל מהצד, לא להתערב, רק להיות נוכח – זוהי הקלילות. לדעת רק מה שבאמת יודעים – וזה את קיומך בלבד – זוהי הקלילות.

כל זה רק מקיף, לא נוגע. זה תיאור סכמאטי של הקלילות. את החיים כבר מכירים. עכשיו נותר רק לחבר.

ולדעת שכל זה הוא רק שטות – זוהי הקלילות.

ביקורות ספרים ומאמרים

הבלוג של חגי הופר

המסע אל הקלילות – ספר, עריכה חדשה

להשאיר תגובה לבטל

ביקורות ספרים ומאמרים

הבלוג של חגי הופר

לשתף

אהבתי

להשאיר תגובה לבטל