המציאות – דו"ח מצב

המציאות – דו"ח מצב.
הרבה דברים קורים לאחרונה, ומרגיש שאולי כדאי שאדבר עליהם מעט, גם אם בצורה לא סדורה. הכותרת הכללית של כל הדברים מבחינתי היא הרגשת הריחוק שלי מהם.
ראשית, ישנה מחאה בארה"ב – חיי שחורים חשובים. עם השבר הזה אין לי דווקא תחושות ריחוק, אלא קירבה. ללא ספק הגזענות וכללית היחס לשחורים ולמיעוטים אחרים הם דבר מרכזי בארה"ב. מלחמת האזרחים שם סבבה סביב העניין הזה. כן מחאת שנות ה-60. והדבר לא הסתיים. מומלץ לצפות בנטפליקס בסרט 'התיקון ה-13' כדי להבין מעט.
זה מה שכתבתי עליו בפייסבוק –

התיקון ה-13 – סרט תיעודי בנטפליקס – עוצמתי מאוד.
התיקון ה-13 הוא החוק האוסר עבדות. אלא שיש בו החרגה לאסירים.
הסדרה עוקבת אחר היחס לשחורים בארה"ב לאורך ההיסטוריה, עם התמקדות בעלייה המתמדת במספר האסירים, שאחוז השחורים בהם גדול ביותר.
הטענה היא שיש קרימיניליציה לא הוגנת, ומוצגים נתונים רבים התומכים בכך.
ממליץ מאוד לצפות. אבל אין לי עניין להיכנס כאן לוויכוחים, ברשותכם.
וכמובן – סדרה אקטואלית.

וגם מעניין שהמחאה פרצה בתקיפות דווקא עכשיו, ושאלה היא האם אמנם יש שוני ממחאות קודמות, כגון זו בבולטימור לפני כמה שנים, או סביב הריגת רודני קינג ב-1992. לי נראה שכן, והשאלה למה. לי נראה שיש רגישות חדשה אחרי מחאת מי-טו, וכך קורה שוב, כמו בשנות ה-60, במובן מסוים לפחות, שמחאת השחורים באה בסמוך למחאה הפמיניסטית. נאמר זאת כך – מיעוטי כל העולם התאחדו!

אבל כאמור, לא זה מה שמפריע לי, אלא הקולות בארץ של מובילי דעת קהל ימנים, שמתאמצים למצוא דופי בהתנהגות פלויד ובהתנהגות המוחים השחורים בארה"ב על סמך אי-אילו סרטונים. ואני לא מדבר על התנגדות לוונדליזם והביזה, שלה כמובן יש מקום, אלא להוצאת שם רע על כל הקהילה הזו, דבר שנעשה בחוסר אחריות ובחוסר מקצועיות, רק לשם הפופוליזם.
וזו רק דוגמה אחת. הסיפור השבועי הוא סיפור הכדורגלנים שניצלו קטינות. באמת שלא ניכנסתי לסיפור הזה, כי לא כל דבר שבחדשות חייב לעניין אותי – וארחיב בהמשך על כך, אבל השתוממתי לראות את הדוברים האלה מצדדים בכדורגלנים ויוצאים נגד הקטינות. מה לא ברור בזה שזה סיפור ניצול שלילי? איך אפשר תמיד לעמוד במקום הלא נכון? והעוולה שבכך מתחדדת כשנחשפים למאות הודעות הקללות והאיומים שנערות מסכנות אלה נחשפות אליהן. הלסדום נהיינו? לעמורה דמינו?
התשובה לצערי היא כנראה כן. רמת השיח פה – אם אפשר לקרוא לו כך – כל כך נמוכה, שאני לא מוצא שום אפשרות להשתלב בה. ויש לדבר שורשים עמוקים.
יש לכך קשר לקיטוב ההולך וגדל בין ימין ושמאל, או למעשה בין ביביסטים ואנטי-ביבסטים, להשתלחות בשלטון החוק וערעור מעמדו, בלגיטימציה המוסווית, או הלא מוסווית, של השחיתות, וכן הלאה.
ויש לכך קשר גם למרקם החברתי בישראל, שאבישי בן חיים, שאיני מסכים איתו כלל, מתייחס אליו בהרחבה.
גם עליו כתבתי לא מזמן כאן.

אך הידרדרות השטח הפוליטי היא רק צד אחד של העניין. גם בטלוויזיה, למשל, אני מוצא שאיני מוצא עניין כמעט בשום תוכנית שמשדרים. רוב הזמן אלו תוכניות מציאות – תוכניות בישול משמימות, או תוכניות 'חברתיות' כמו הישרדות, בה לא מפסיקים לריב ולהתעמת. אני איני צופה בהן כלל, אך כנראה שרוב עם ישראל כן. תוכנית אחת שצפיתי בה – גב האומה – ירדה, או הורדה. מקבילתה ארץ נהדרת מצחיקה רק בקושי, והיא רחוקה מאוד מלהיות סאטירה נושכת. עכשיו חזרה גם 'היהודים חוזרים', שאני צופה בה, והיא כן נשכנית, אם כי קצת בוטה מדי לפעמים, ובכל מקרה לא ממש מדברת על פוליטיקה עכשווית.

כך קורה שגם בשטח זה אני מרגיש זר ומנוכר למה שקורה בזרם המרכזי בחברה. ואני גם מודאג מהכיוון שהזרם הזה הולך אליו. אך מה אפשר לעשות? אפילו איני ידוע מספיק בשביל שדעתי השונה תישמע היכנשהו. נותר להסתכל פעור-עיניים ולתהות. וכן להתמקד בענייניי הפרטים, במה שמעניין אותי, בספרים, בפילוסופיה, ומדי פעם לכתוב טקסט וידויי שכזה, ששניים-שלושה אנשים קוראים.

זהו, היו לי עוד כמה דברים לכתוב, אך כתבתי מספיק בינתיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s