מה למעלה מה למטה, מאת ליאור טל שדה

מה למעלה מה למטה – הומניזם יהודי בדיאלוג אוהב עם היהדות, מאת ליאור טל שדה.

כרמל, 2022, 341 עמ'.

-גרסת קדם-פרסום, נא לא לשתף-

 

ליאור טל שדה היה סמנכ"ל התוכן בארגון 'קולות', שהוא ארגון של יהדות חילונית הומניסטית, ובמשך כשנתיים-שלוש העביר את הפודקאסט 'קולות של רוח', שעסק בעניינים אלה, והקשבתי בהתמדה לכל פרקיו. בספר זה הוא מופיע עיבוד של כמה שיחות מתוך הפודקאסט הזה, ולו נוספו דברים נוספים רבים.

לספר כמה חלקים.

השער הראשון עוסק ביהדות חילונית-הומניסטית באופן כללי, השער השני נכנס כבר לסוגיות ספציפיות, השער השלישי הוא אוסף פרשנויות לפרשות ספר בראשית, ולבסוף בא נספח אישי ובו קטע אישי של טל שדה.

בחלק הראשון מופיעים למשל – שיחה עם אבי שגיא על מוסר של חמלה, שיחה עם שי זרחי על היהדות החילונית מסורתית של ביאליק, מחד, ועל היהדות הקיומית של ברנר, מאידך, פרק על היהדות החילונית חברתית של אריך פרום, ועוד.

בחלק השני מופיעים רעיונות כגון – בנייתה של שבת ישראלית, לפי חזונו של ביאליק, דיון ב'הלכות גבולות ברשתות החברתיות' וב'דילמת השיימינג', שהם נושאים אקטואליים מאוד, ודיון במוסריות של 'הסיכול הממוקד' לפי הכלל של 'מצווה הבאה בעברה', שהוא דיון עמוק מאוד, וגם קריטי.

 

אני מצאתי דבר מעניין, שבעצם נושאים רבים בספר מתייחסים ישירות לעשרת הדיברות, או לעיקרים חשובים אחרים ביהדות.

הנה למשל, הדיבר השני הוא איסור עשיית פסלים, ובכלל קיים איסור גדול לעבוד עבודה זרה. ואריך פרום כתב הרבה על הערך הזה והרחיב אותו, בעיקר בספרו 'והייתם כאלוהים'.

סיכום יפה של עניין זה מצאתי דווקא בהערה, בעמ' 180, וזה לשונה –

"במקרא מופיע איסור עבודה זרה כאחד משלושת איסורי "ייהרג ובל יעבור"; במסכת מגילה אומר רבי יוחנן "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה יג ע"א); במסכת קידושין אומר רב אחא בר יעקב: "חמורה עבודת כוכבים שכל המודה בה כמודה בכל התורה כולה" קידושין בע"א); הרמב"ם כותב: "כל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם והוא עיקר כל המצות כולן" הלכות עבודת כוכבים פרק ב); אחד העם כתב: "אלו בא לפני אותו גוי שבקש ללמוד כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, הייתי אומר לו: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה – זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא'" (על שתי הסעיפים); ברל כצנלסון כתב: "והנה לב חכם שאמר, כי די לה ליהדות בדבר אחד בלבד: כפירה בעבודה זרה! אני רואה בזה אחר הגילויים הגאוניים של המחשבה ושל האופי היהודי. אין התרבות היהודית מתחילה ב'אני מאמין' גדול אלא במלחמה בעבודה זרה"; ישעיהו ליבוביץ כתב: "לא לקדש דברים שתוכנם ערכים הנובעים מצרכים ואינטרסים אנושיים, לשבור דברים אלה זאת היא האמונה. עיקרה של האמונה באלוהים הוא, לא להאמין בדבר שאינו אלוהי, לא לקדש מה שנובע מצרכים, אינטרסים, מגמות, אידאלים וחזונות של האדם, גם אם מבחינה אנושית אלה הם דברים נעלים, וכשדברים אלה נעשים מקודשים יש לשבור אותם" (קדוש קדוש ולא קדוש) על תפיסתו של אריך פרום בנדון ראו בפרק על פרום בספר זה; אציין שזו גם התזה המרכזית בספרו של אסא כשר יהדות ואלילות".

 

ודיבר נוסף הוא מצוות השבת, שאותה, כאמור, הדגיש ביאליק, ששאף לחידוש הלכה דווקא, אבל לאו-דווקא ההלכה הנוקשה של השולחן ערוך. להלן ציטוט מעמוד 189, המביא את דבריו בעניין זה –

 

"בין היתר התבטא כך: "הטרם יבינו אלה המחללים את השבת בזדון וביד רמה, בצורה גסה ופרועה כזאת… עד כמה יש במעשיהם מן הפראות והנבלה? הטרם ידעו אלה, כי השבת היא המתנה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם, והיא בלבד דיה לתת לנו זכות של קיום תרבותי בין העמים: הטרם יבינו, כי השבת היא הסמל המזוקק והצרוף ביותר של הרעיון הסוציאלי ושוויון ערך האדם? האם לא הפועל עצמו צריך להתעורר ראשון להלחם מלחמת המוסד הנפלא והקדוש הזה, שבעיקרו לא נוצר אלא בשבילו?".13 במכתב נוסף לאותם נמענים הוסיף: "ארץ־ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה – הרי אין מותר לאדם מן הבהמה… השבת ולא התרבות של תפוחי-זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?".14

 

13 – אגרות ביאליק, כרך ה, רטו-ז.

14 – שם, רכח-ט."

 

ודיבר נוסף הוא 'לא תרצח' ובכך עוסק המאמר האמור על הסיכול הממוקד, אלא שמאמר זה מורכב מאוד, לכן לא אביא חלק מתוכו, ואני ממליץ לקרוא את הדברים בספר עצמו.

 

ובעיקרים החשובים שמחוץ לעשרת הדיברות – 'הלכות הרשתות החברתיות' מתבססות אצל טל שדה על איסור הלבנת פנים, שהוא כה מרכזי ביהדות, ו'דילמת השיימינג' מתבססת על איסור הרכילות ולשון הרע, בעיקר לפי כלליו המפורטים של החזון איש בספרו 'שמירת הלשון', וגם הוא ערך חשוב ביהדות.

כך שדבריו של טל שדה מיוסדים כולם על אדני התרבות היהודית, וכן התרבות היהודית העתיקה בעצם מכילה את כל עיקרי המוסר לו אנו נדרשים היום, וזה יפה.

 

ועוד כדאי לציין כי את כל הערכים האלה אפשר לצמצם עוד יותר – למושג הבריאה בצלם אלוהים. כך, עבודת האלילים עובדת צלם-אליל במקום להתייחס לצלם-אלוהים, וכך גם השבת, בדברי ביאליק שהבאנו, מביאה לידי ביטוי את צלם אלוהים זה. גם האיסור לא תרצח מתקשר אליו ישירות, ובמקור, בבראשית ט, אף נאמר בסמוך לו.

לבסוף, איסורי הלבנת פנים, רכילות ולשון הרע עניינם כבוד, ואף הוא מתייחס למושג צלם אלוהים, המצריך יחס מכבד.

וכאן כדאי להביא מדבריו של טל שדה לפרשת ויחי, על הבחנתה של אורית קמיר בין שלושה סוגי כבוד –

 

"פרשת ויחי: כבוד האדם בספר בראשית!

בתחילת ספר בראשית נברא האדם: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אתָם". צלם האלוהים שבאדם מתואר בחלק מהספרות כדרך מטפורית לתאר את הכבוד הסגולי, ה־dignity, שכל אדם נושא עמו. אורית קמיר מסבירה בספרה שאלה של כבוד כי הכבוד הסגולי הוא מושג הומניסטי־ליברלי מובהק שמצא את דרכו להכרזה בדבר זכויות האדם של האו"ם ב-1948. הוא מסמל קו מינימלי שאין לחצות. זהו כבוד האדם במובן של הבסיס האנושי שבו, בסיס שלמעט במקרים קיצוניים, ואולי לעולם לא, אין לפגוע בו. זהו הדבר שאליו מכוונים במשפט: "כל בני האדם נולדו שווים". אנו שווים בכבוד האנושי, בצלם אלוהים שבנו, ולפיכך שווים בזכותנו לקבלת יחס מכבד. כפי שניסח רבי תנחומא

בברייתא עתיקה: אם אתה מבזה אדם "דע למי אתה מבזה, בדמות אלהים עשה אותו".

קמיר עומדת בספרה על מובן נוסף של כבוד האדם והוא כבוד המחיה, ה־respect. כבוד המחיה מרחיק לכת יותר מהכבוד הסגולי ומדבר על היכולת של כל אדם לשגשג ולמלא את צרכיו הסובייקטיביים. האישי מקבל פה מקום מרכזי. כבוד המחיה שלי דורש שיהיו לי התנאים להגשים את עצמי ולממש את אישיותי. זהו סוג הכבוד הנמצא בבסיס ההומניזם של דרך עץ החיים.

המעבר מהאידאה הנאצלת לחיים קשה. במהלך ספר בראשית נרמס שוב ושוב כבודם של אנשים. כבוד האדם מוחלף בחשיבה של כבוד האגו. קמיר מכנה זאת הדרת כבוד – honor הדרת הכבוד מאפיינת חברות עתיקות רבות, אך קיימת גם כמוטיב מרכזי בכל חברה בת ימינו. הדרת הכבוד נקבעת על פי קודי התנהגות שמשתנים בין תרבויות. אל מול הדרת הכבוד ניצבת הבושה. כאשר אדם פוגע בהדרת כבודי הוא מבייש אותי. בדרך כלל הקודים של הכבוד אומרים שאם רוצה אני להחזיר את כבודי, עליי לפגוע בחזרה. אני בעצם יכול להחזיר את כבודי רק באמצעות פגיעה בכבודו של הפוגע. אני אנסה לפגוע בו במידתיות הנכונה שהיא פגיעה דומה לזו שהוא פגע בי, אך אוסיף ריבית קטנה…".

 

אם כך, טל שדה אכן מצליח להציג יהדות הומניסטית, המבוססת על עיקרי היהדות, ושנראה שעיקרה הגדול הוא שכל אדם נברא בצלם – תפיסה שאני מתחבר אליה מאוד – והוא עושה זאת בשום שכל ובעניין. אני נהניתי מאוד מהקריאה בספר זה, ואני ממליץ עליו בחום.